"אני לא יודעת 
איך כתבו ספרים 
לפני עידן גוגל"

דנה אלעזר־הלוי תמיד נמשכה לדברים חשאיים. אולי ככה זה כששני ההורים שלך נפגשו כשהיו סוכני מוסד. 

"תמיד היה לי יסוד כזה של הנאה מהמחשבה שמתנהלים דברים חשאיים. לאורך הילדות שלי, הנתיב היחיד לנטייה שלי היה לקרוא ספרים, זה תמיד הסעיר אותי", אומרת מי שתיעלה את התשוקה האפלה שלה לסדרת רבי המכר לילדים ולנוער "שליחות חשאית" (הוצאת אחוזת בית), המספרת על שלושה בני נוער - גיא, רועי ונועם (הבת) - שמבצעים סדרת מבצעים סודיים ברחבי העולם, תחת כנפי המוסד. 

"כשהגעתי לשרת ב־8200, התחושה היתה שאתה יודע משהו שאחרים לא יודעים, ושאתה יכול, באמצעים חשאיים, למנוע משהו גדול, כמו מתקפת טרור או מלחמה. התחושה הזאת עוררה בי סיפוק גדול". 

התחושה הזאת כמובן אינה מקרית, לאור הרקע הביטחוני של הוריה. "הוריי לא אמרו מילה על המוסד, לא אז ולא היום", היא צוחקת. "אבל משהו באווירה כנראה נדבק. לא היתה אווירה חשאית בבית, אבל בתור ילדה קלטתי שיש מסתורין סביב העבודה של אבא שלי". 

אחרי שהוריה נישאו, פרשה אמה, צילה אלעזר, מהמוסד, וכיום היא מתרגמת ספרים. "הנשים בכל הגופים הביטחוניים משלמות מחיר", אומרת דנה. "אמנם, המצב היום השתפר מאוד לעומת שנים קודמות, ועדיין זו עבודה מאוד לא פשוטה, עם המון היעדרויות מהבית. לוחם במוסד זו עבודה שכוללת הרבה שהייה מעבר לים, בהגדרה".  

אלעזר־הלוי השיקה לאחרונה את הספר הרביעי בסדרה, "מבצע טורונטו", שבמרכזו כת המונהגת על ידי ישראלי לשעבר, בעל עבר במוסד. מייד לאחר יציאתו התברג הספר בצמרת של טבלאות המכירות. 

"לרעיון של כת הגעתי מזה שרציתי לברוח מארגוני טרור, מכיוון שלא רציתי לחזור על עצמי", היא אומרת, "אין לי בכל המעגל שלי מישהו שהצטרף לכת, אבל דווקא הכתיבה על הנושא עוררה בי המון מחשבות על הורות ועל תחליפי הורות. גם בספר עצמו יש משקל גדול לאפשרות שמנהיג הכת יכול להיות תחליף אבא. 

"מעניין לבחון את הניכור הבן־דורי שיש בכל משפחה, כשמגיע מבוגר כריזמטי שמציע את עצמו כתחליף. זו סוגיה שמאוד עניינה אותי גם כאמא. כשאתה ילד, הורים זו ממלכה נפרדת. אתה לא מדבר איתם - זה קרוב מדי וסבוך מדי. יש משהו אקזוטי בשיחה פתוחה עם מבוגרים אחרים".

לאחר שירותה הצבאי השלימה אלעזר־הלוי (48) תואר ראשון בספרות ערבית ובהיסטוריה של המזרח התיכון ("רציתי בכלל להיות אהוד יערי") ותואר שני בהיסטוריה של החינוך ועבדה לאורך שנים כעורכת וכמתרגמת בהוצאות הספרים המרכזיות בארץ. היא תרגמה ספרים למבוגרים ולילדים, ובהם ספרי "החמישייה הסודית" ו"השביעייה הסודית". ב־2000 נישאה לאבירם הלוי, מנכ"ל חברת הייטק, ויש להם שני שני בנים - אורי (17) וגדי (14).

"רגע לפני שיצא 'מבצע מנהטן' סיפרתי לאבא שלי על הספר, שבו ילדים משרתים במוסד", היא מספרת, "היתה שתיקה מעבר לקו, ואז הוא אמר: 'ככל הידוע לי, אין ילדים שמשרתים במוסד'. אמרתי לו: 'בחייך אבא, אתה כבר לא בארגון'. הוא לא הוסיף מילה. 

"אז גם למיטב ידיעתי, אין ילדים במוסד, אם כי צריך להדגיש שבהיסטוריה שלנו היו ילדים שעזרו ומילאו תפקידים חשובים. בשואה ילדים הבריחו דברים לתוך ומחוץ לגטאות וגם בימי הפלמ"ח הפעילו ילדים צעירים, ואפשר להבין מדוע. ילדים יודעים להיות אחראיים ונועזים ואפשר להיעזר בהם כי יש להם הרבה תכונות שאין למבוגרים. הם קטנים ומאוד אמינים, וגם, ברצינות, מי יחשוד בילד?

"האתוס של לא להגיד כלום לפעמים כל כך ממכר", היא מוסיפה. "יש בזה סיפוק מאוד גדול - אני מת להגיד למישהו משהו על המבצע, אבל לא אומר. לפעמים זה כל כך ממכר שאנשים לא מצליחים להשתחרר מזה. מי שעשו תפקיד חשוב וחשאי בצבא מתייחסים אליו כאל פסגת חייהם, כי אחר כך שום עבודה אזרחית לא משתווה לאדרנלין הזה ששוצף בך".

•  •  •

גיבוריה של אלעזר־הלוי הם מתבגרים העסוקים גם בשגרת חייהם, הכוללת לימודים בבית הספר, חוגים, חברויות וניצני רומנטיקה. היכולת של המחברת לשזור עלילות ריאליסטיות, יומיומיות, עם מבצעים מורכבים, מסוכנים ומעוררי השתאות, הופכת אותה לביצת זהב נדירה בשמי ספרות הנוער. 

"האמת היא שלא היתה לי כוונה לכתוב בכלל, וספרי ילדים בפרט. את 'מבצע מנהטן' התחלתי לכתוב ממש בתור תרגיל נחמד שלי עם עצמי. 

"פגשתי סופר נוער כלשהו בשבוע הספר של 2014, שאמרו לי עליו שהוא כותב ספרי מתח לילדים, ואמרתי לעצמי מעניין אם גם אני יכולה. מתרגמים ועורכים כמוני בדרך כלל לא אוהבים את השאלה 'מתי תכתוב?' אבל איכשהו זה קרה.

"זמן קצר לפני המפגש שלי עם הסופר הזה הייתי בטיול בר מצווה בארה"ב, ובמסגרתו עשינו סיור מרתק בבניין האו"ם. אמרתי לעצמי שם, שאם הייתי כותבת ספר מתח לילדים הייתי עושה משהו בבניין האו"ם, ואז שאלתי את עצמי איך אני מביאה ילדים ישראלים לאמריקה, ואז אמרתי לעצמי שהם יהיו במוסד, שזה בסיס מצוין לספרי מתח. 

"כתבתי ארבעה פרקים ושלחתי לשרי גוטמן, שהיא חברה טובה שלי ועורכת, ושאלתי אותה אם בכלל להמשיך. היא אמרה לי, 'ברור, תמשיכי'. בשלב ההוא לא סיפרתי לאיש, אף אחד בעולם לא ידע שאני כותבת. לא ידעתי אם אני אגמור את הספר בכלל, ואני בן אדם נורא רציני. אם אני מכריזה, אני רואה בזה מחויבות. 

"הספר יצא ב־2015 והיה סוג של נס - הוא נכנס ישר לרשימת רבי המכר. ורק כשהתחלתי לכתוב את הספר השני שלי, 'מבצע ברלין', בעצם שאלתי את עצמי שאלות עקרוניות על הסדרה, כגון למי היא פונה". 

אני אענה לך. לילדים, לבני נוער ולצעירים ברוחם.

"מה שהכי משמח אותי זה שגם ילדים שלא אוהבים לקרוא מצליחים לקרוא את הספרים בסדרה. זה מחמם את הלב, אני ממש מרגישה שיש לי שליחות והיא לא חשאית - אני בשליחות ספרותית. אני רוצה לאפשר לילדים ליהנות מקריאה. זו זכות מאוד גדולה בעיניי. לא בגלל זה התיישבתי לכתוב, אבל ברגע שהבנתי שזו התוצאה אני מאוד נהנית מזה וגאה. עוד משהו שאני גאה בו הוא שהספרים פונים בה במידה לבנות ולבנים. אני רואה בזה הישג ספרותי". 

בזמן שהדור העכשווי נמשך לספרי זומבים וערפדים ומדפי הספרים לילדים ולנוער כמעט קורסים תחת עומס ספרות הפנטזיה, ספריה של אלעזר־הלוי מצליחים לייצר אלטרנטיבה ישראלית ריאליסטית. אלטרנטיבה שהיא כמעט בגדר, נו, פנטזיה.  

"ספרי פנטזיה היו מוקצים המון שנים בקרב הורים וספרניות, והם זוכים לעדנה כבר קרוב לעשור בגלל הארי פוטר וריק ריירדן (מחבר הסדרות 'פרסי ג'קסון והאולימפיים' ו'גיבורי האולימפוס'; ש"ז), שאת הספרים שלו ילדיי קראו בהנאה. יש שם המון מיתולוגיה יוונית ודברים נפלאים שהמבוגרים שמחים בגללם. אבל מה שקרה במקביל הוא שילדים כמו בני הצעיר שלא אוהבים פנטזיה - פשוט לא היה להם מה לקרוא, במיוחד אם הם בנים.

"בהכללה, לבנות יש 'ספרים חברתיים', על הילדה שעושה חרם בכיתה ועלילות בסגנון. בגילאים האלו הבנים והבנות מתפצלים. זו הבחנה סוציולוגית, כשם שהיא ספרותית.

"ברור שאפשר לפנות לשני הקהלים, אבל כאמא מצאתי את עצמי נכנסת לחנויות ספרים ולא מוצאת מה לקנות לילד בן 10 שאוהב ריאליזם ואקשן. מה שמאוד משמח אותי שעכשיו יש גל של ספרי מתח לילדים, וזה מאוד נחמד בעיניי. מתח הוא חוויית יסוד בקריאה וברגע שמכריזים על זה, אז מה טוב. ואגב, ילדים נמשכים לזה בדיוק כמו מבוגרים".

ההעדפה האישית שלך היא ספרות ריאליסטית?

"נכון. ואגב, גם ספרי פנטזיה הם מותחים, אבל כאן נכנסת שאלת ההעדפה האישית. אני כילדה פחות אהבתי ספרי פנטזיה, וכך גם היום. אני תמיד מעדיפה ריאליזם. בתור ילדה קראתי את 'נשים קטנות' ואת 'האסופית'. היתה לי משיכה לגיבורים בשר ודם ולבעיות של בני אנוש, וזה נשאר לי עד היום. כשזו ההעדפה האישית שלי, היה ברור לי שכך אכתוב.

"יותר מעניין אותי כסופרת להציב בפני ילדים בעיות אמיתיות ולראות איך הם פותרים אותן. ברגע שיש דלת נעולה צריך לפרוץ אותה. אם אנחנו בז'אנר שהוא על־טבעי, אז אפשר להמציא כוח על־טבעי או עין שיכולה לחורר דלתות, אך אותי יותר מעניין לגלות איך הם יפרצו את הדלת, מה הם יעשו".

כדי לענות על השאלות האלו בעצמה, אלעזר־הלוי עורכת תחקיר הכולל מסע ליעד הנבחר שאליו תשלח את גיבוריה. עם זאת, היא מודה, אלמלא גוגל, פותר השאלות הזמין 24/7, היא לא היתה כותבת ספרי מתח לילדים. 

"אני ממש שואלת את עצמי איך סופרות כמו גלילה רון־פדר ודבורה עומר עשו את זה בעבר, לפני שהיה גוגל. לדעתי, הן לא נסעו לכל המקומות שכתבו עליהם. ואני אומרת את זה כי אני בן אדם רציני ויסודי, ואני לא מסוגלת לכתוב דברים שהם לא נכונים. 

"אני עושה תחקירים מול גוגל על כל עובדה שמצוינת באחד מהספרים. אם אני כותבת שהשמש שוקעת בשעה מסוימת, אני בודקת מתי השמש שוקעת באזור הזה בעולם. גם גוגל סטריט ויו מאוד עוזר לי, מבחינת לראות בעיניים שלי איך נראות הערים עצמן, איפה ממוקם ספסל שאני כותבת עליו".

 

•  •  •

אחרי שביקרה במנהטן, בקהיר ובברלין, נסעה גם לטורונטו. "נסעתי לכבוד הספר לשלושה ימים מרוכזים בטורונטו. אנשים מתחלחלים כשהם שומעים על זה, ואני חשבתי על זה כעל נסיעת עבודה", היא אומרת. 

"הייתי בעבר בטורונטו, לפני שנים, ומשהו באווירה של הערים ובעוצמה של החוויות והריחות הוא מרכיב מאוד יסודי בתחקיר. זה דבר שבו גוגל לא יעזור לי. הייתי במפלי הניאגרה פעם, בצד האמריקני, אבל אם לא הייתי נוסעת לשם עכשיו ומסתכלת על הפלא האדיר הזה, לא הייתי יכולה לכתוב את הסצנה כמו שהיא נכתבה.

"סוג נוסף של תחקיר שאני עושה הוא עם אנשי מקצוע ספציפיים. למשל, פורץ כספות שנפגשתי איתו כשכתבתי את 'מבצע קהיר'". 

את ההשראה לספרה האחרון קיבלה אלעזר־הלוי מפרשת הילד יוסל'ה שוחמכר, שנחטף בשנות השישים על ידי סבו החרדי והוברח אל מחוץ לישראל, עד שאותר על ידי המוסד והוחזר להוריו. 

"היות שהחלטתי שהילדים שנחטפים בספר הם ילדים חרדים, התחלתי להתעניין גם בקהילה החרדית, וערכתי תחקיר כיצד נראים חיי ילדים חרדים בירושלים". 

פרסמת ארבעה ספרים בשלוש שנים. איך את עושה את זה?

"אני כותבת ספר בערך בחצי שנה. אני מתיישבת מול המחשב בשמונה בבוקר וכותבת שעתיים. השעות הכי טובות שלי הן בבוקר, וכדי לכתוב צריך ריכוז שלם. אחר כך אני עוברת לעיסוקיי האחרים הרבים - אני מלמדת עריכה באוניברסיטה, כותבת ומתרגמת בקצב מלא, ואני שרה במקהלה הקאמרית תל אביב וגם בחמישייה קולית שהקמתי. 

"אני תמיד אומרת שיש שלושה דברים שבורכתי בהם: כושר ריכוז מאוד טוב, בעל אוהב ותומך - אנחנו שותפים מלאים למפעל המשפחתי - והדבר השלישי זה לישון שעה בצהריים".

ההצלחה של אלעזר־הלוי מתבטאת במכירות וגם בפרסים. היא זכתה בפרס דבורה עומר ליצירה ספרותית לילדים ולנוער, על "מבצע קהיר", ובעיטור "הפנקס" לספר נוער מצטיין על "מבצע ברלין".

"קצת כמו ביחס לילדים, שאי אפשר להגיד את מי אתה הכי אוהב, בכל אחד מהספרים שלי יש משהו. את 'מבצע מנהטן' אני אוהבת מעצם זה שהוא היה הראשון, לראשונה בחיי בראתי דמויות והבנתי שאני גם מאוד אוהבת אותן. 

"את 'מבצע ברלין' אני אוהבת כי נועם עומדת במרכזו, וזו דמות נשית שאני מאוד מזדהה איתה. ב'מבצע קהיר' היתה פרשה של בגידה שמאוד עניינה אותי - עניין אותי לבדוק יחסים בין אנשים שחושדים זה בזה. ואת ספרי החדש, 'מבצע טורונטו', אני אוהבת בגלל היחסים בין הילדים וגם כי הם יוצאים להציל ילדים קטנים והלב מתכווץ". 

אילו מסרים חשוב לך להעביר בספרים שלך?

"אני ערה לקהל שלי וערה לאחריות שיש לכל מי שכותב לילדים. אני מאוד מקפידה שהספרים לא יהיו אפלים, ואני אף פעם לא משקעת את הדמויות והקוראים בתוך הסחי. ב'מבצע טורונטו' יש סצנה דרמטית במפלי הניאגרה, אבל היא לא אפלה. 

"במובן הפוליטי אני מרגישה אחריות לאופן שבו אני מציגה בספרים סוגיות חברתיות. בטורונטו יש חרדים וחילונים, והאיש הרע ב'מבצע קהיר' הוא בריטי בכוונה, ולא מוסלמי, כי לא כל מוסלמי הוא טרוריסט. אני מאוד חושבת על המסרים האלה".

אם תהיתם, אז היעד הבא של ספריה הוא טוקיו, ואלעזר־הלוי כבר ביקרה בלוקיישן ונמצאת באמצע הכתיבה. "יום אחרי שנגמרה ההגהה האחרונה על 'מבצע טורונטו' נשמתי נשימה עמוקה, כי זה בכל זאת לטפס על עוד הר, והתחלתי את הספר הבא. אני גדלתי על אתוס שצריך לעבוד. 

"בכתיבה שלי יש משהו שיכול לעורר חיוך, אבל ברצינות מלאה אני מתכננת מבצעים של המוסד", היא מוסיפה בחיוך חשאי. √

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו