הקבוצה הרכיבה הישראלית של סייקלינג אקדמי היא הדבר הכי רחוק מהמנטליות המוכרת לנו מענפי הכדורגל או הכדורסל בארץ. ארבע שנים אחרי הקמתה על ידי רוני בר און, סילבן אדמס ורן מרגליות, מדובר היום באימפריה ספורטיבית שכמוה - באחריות - עדיין לא ראיתם, ובטח לא הייתם מאמינים לחשיפה שלה היא זוכה באירופה. כן, הסייקלינג אקדמי משחקת אותה ביבשת הנחשקת, בזמן שאצלנו להיט האופניים הגדול הוא כזה שמגיע עם מנוע חשמלי.
בהזמנתם, התלוויתי לשלושה ימים במרוץ הוואלטה דה אנדלוסיה - אחד הטורים הנחשבים בספרד - שמשך אליו גם אחד, כריס פרום, זוכה הטור דה פראנס ארבע פעמים והוואלטה אספניה פעם אחת, שהשתתף בתחרות למרות ענן כבד של מינון גדול של חומר אסור שנמצא בדמו. וכן, החלום שלו הוא ניצחון בג'ירו ד'איטליה, שישלים לו זכיות בכל הגרנד טורים ויסגור לו קריירה מהחלומות.
כשרואים מקרוב את הקרקס הנודד הזה (אין תיאור מדויק יותר); את האוטובוס המפנק עם מכונת הכביסה והמייבש בילט אין; את סדנת התיקונים הניידת במשאית ענק; את הירידה לפרטים בתדריך המקצועי; את הפדנטיות שבניקוי האופניים בסוף כל יום; ואת הפוזה שנשמרת ברמות כמעט בלתי מורגשות בקרב כל אנשי הצוות - מבינים עד כמה הקבוצה הזאת היא באמת פרויקט הספורט הגדול ביותר שיש לישראל להציע.
נכון, השפה העברית לא שולטת שם - חמישה רוכבים ישראלים בלבד מתוך 24 שהגיעו מ־16 מדינות שונות - אבל ההזדהות עם ישראל והגאווה הקבוצתית ניכרת מהרגע הראשון, ועברית הרי בקושי תשמעו היום גם באימון של מכבי ת"א בכדורסל.
אחד מחמשת הישראלים - גיא ניב, עומר גולדשטיין, רועי גולדשטיין, גיא שגיב או אביב יחזקאל - יזכה להיות אחד משמונת הרוכבים בקבוצה שתשתתף בג'ירו ד'איטליה, שיוזנק מירושלים ביום שישי, 4 במאי, ויעשה היסטוריה. שלושת הקטעים הראשונים (מתוך 21) ייערכו בארץ, ואז גם תבינו בדיוק על מה אני מדבר.
"הישראלים יתחברו אלינו"
גיא ניב, שתכף יחגוג 24, היה הרוכב שנבחר להשתתף בוואלטה אנדלוסיה ולמרות גילו הצעיר הוא יודע בדיוק מה יגרום לישראלים להתאהב בנבחרת: "זה יקרה כשאנחנו, הישראלים בקבוצה, נעלה שלב מקצועי. אנחנו עובדים טוב, אבל ברגע שאחד מאיתנו או כמה ינצחו שלבים יראו אותנו. כשזה יקבל יותר סיקור גם יזהו אותנו. אנשים יתחברו לספורט הזה. יש בו משהו עממי, אבל כששומעים את המרחקים ורואים באיזה קצבים אנחנו רוכבים זה הופך לספורט סיזיפי ומותח. הקהל בארץ יתחבר כשנביא הישגים, זה ברור לי ואני בטח לא שופט אותם על זה. אנחנו גם לא פוחדים מציפיות ומביקורות - מאוד היינו רוצים יותר חשיפה ואין לנו חשש. הרי אם ננצח אז בטח יגידו שלקחנו סמים - אז נתמודד עם זה".
גיא ניב: "הקהל בארץ יתחבר כשנביא הישגים" // צילום: אלי שטרן
העיקרון פשוט: כולם מוזנקים יחד, אחרי חצי שעה בערך יברחו כמה רוכבים לקבוצה המרכזית (הפלטון), שתמשיך כדבוקה עד כמה קילומטרים לסיום, אז ככל הנראה ידביקו את הפער מהבורחים, שלא יסיימו על הפודיום, אבל יסגרו יום כמעט מלא של חשיפה תקשורתית ועידוד מהקהל. זה הסיפור.
"בריחה זה דבר צפוי, כי אתה לא רוצה לרכוב 5.5 שעות, 200 ק"מ, ולהתחרות כל הזמן", מסביר ניב, "נוח לשחרר כמה רוכבים קדימה, לתת להם כמה דקות לפניך ולהוריד את הלחץ מכל הקבוצות. לקראת הסוף הקבוצות החזקות מעלות קצב".
"חשיבה ארוכת טווח"
בין שתי נקודות האקשן (הבריחה והתפיסה) יש קטעים עצומים של סיבולת, שבהם נהניתי מהנוף האנדלוסי הירוק, שכלל שפע עצי זית ואת הרי הסיירה נבאדה המושלגים, אבל בעיקר מהאינטרקציה בין הרוכבים למנג'רים של הנבחרת: אריק ואן לנקר הבלגי ואוסקר גררו הספרדי. שניהם בעלי עבר בענף, ואן לנקר נחשב לרוכב אגדי במדינתו, ושניהם בעיקר פתוחים תקשורתית ולהוטים לחשוף את הענף שלהם לקהל הישראלי.
"אני בטוח שאחרי שיראו אותנו שלושה ימים בישראל, כולם כבר יבינו שאנחנו הנבחרת שלהם", מצהיר גררו, שפאסון כמו שלו זיהיתי רק אצל מאמנים בודדים, "כמובן שאנחנו יכולים לנצח קטע בכל מרוץ, אבל החשיבה כאן היא ארוכת טווח".
לפני היציאה ליום השני נכחתי בתדרוך המקצועי (אין מאמן כדורגל או כדורסל שיכניס עיתונאי לחדר ההלבשה לפני משחק. אפילו לא במחנה אימון) והכל היה ברור - עובדים לפי טקטיקה מוכנה מראש: מי ינסה לפרוץ, מי יעבדו חזק בפלטון בשביל הרוכבים, שינסו להדביק את הבורחים לקראת סוף המרוץ. אכזבות? יש. כישלונות? אין. זו תפיסה ספורטיבית כל כך לא ישראלית קלאסית.
"לומדים לחיות עם הכאב"
ניצחון היא מילה שראוי להתעכב עליה. בסייקלינג אקדמי מתעוררים בכל בוקר בתחושה שלפיה "היום אפשר לנצח את הקטע", והולכים לישון (בינתיים) בתחושת החמצה שמסתכמת ב"לא נורא, היינו טובים, מחר בטוח ננצח את הקטע". אלו לא סתם קלישאות, זו גם התפיסה של ואן לנקר וגררו.
רובן פלאזה. היה חשוב לו לבקר בישראל // צילום: אלי שטרן
רובן פלאזה (37) חתם בקבוצת הרכיבה המקצוענית הראשונה שלו בשנת 2001, האקדמי היא קבוצתו התשיעית. מדובר בכוכב שיודע כמה הוא נוצץ ובכל זאת מתעקש לשחק אותה עוד ענן בשמיים.
כשאני מבקש לשמוע מהרוכב הספרדי, שמתגורר באנדורה, איך הוא מסייע לרוכבים הצעירים ברגעי משבר הוא צוחק ועונה: "אגיד לך את האמת, למרות הגיל שלי והניסיון, אם חבר'ה צעירים נשברים בדרך וקשה להם, סמוך עלי שגם לי קשה ואין לי איך לנחם אותם. זה קורה כמעט בכל יום בכל מרוץ וכמובן שאני מנסה לעזור. לא קל להיות רוכבים, כולנו סובלים וכולנו לומדים לחיות עם הכאב".
ביום המרוץ הראשון באנדלוסיה היו כמה הפגנות צנועות של פרו־פלשתינים - נושא שנמצא תמיד על השולחן באקדמיה.
"אני לא קורא יותר מדי על הקונפליקט", מודה פלאזה, "אחרי שחתמתי בקבוצה הדבר הכי חשוב עבורי היה לבקר בישראל, ואם לומר את האמת - לא ראיתי יותר מדי מהקונפליקט. יש לך רעיון מה תראה ואז אתה מבקר במדינה ורואה מציאות אחרת לגמרי. אני לא טוען שאין אנשים שלא סובלים כמובן, אבל המצב בשטח שונה ממה שמתארים, ואני ממליץ לכל מי שבעד או נגד קודם כל לבקר במדינה ולראות בעצמו מה קורה שם".
בכל זאת, איך סוחבים כזה תיק פוליטי על הגב?
"נכון שיש מדינה מאחורינו, אבל בסופו של דבר כשיש לך כאבים ברגל מהרכיבה אתה לא חושב על הקונפליקט, אתה חושב על הכאב הפרטי שלך. ברור שאני מייצג את ישראל ויש לי משימה להראות לעולם שישראל היא לא רק מדינה של מלחמות ועימותים, אבל כספורטאי אני צריך להתרכז במטרה העיקרית שלי שהיא הצלחה ספורטיבית עם הנבחרת".
"הפרויקט של האקדמי כאן בשביל להישאר. אין כאן עניין חד־פעמי של ניצחון או השתתפות בתחרות, אלא מבט לטווח הרחוק", אמר גיא ניב הצעיר כמה שעות לאחר סיום היום הראשון.
ארקדיוש רלימצ'אק הפולני. טכנאי שמאוהב באופניים שבהם הוא מטפל // צילום: נועה ארנון
"הביג סטארט של הג'ירו בירושלים יחשוף את הישראלים לענף. יש לנו בארץ תשתית מדהימה לאופניים, יש חורף מדהים לאימונים, יערות וכבישים בלי סוף ורק צריך להמשיך לפתח חוגים לילדים ולמקצע אותם. כילד חלמתי לייצג את המדינה בנבחרת ולהפוך למקצוען, אבל כשגדלתי לא היה לי אופק. היום יש, היום יש קבוצה שתחכה לו בעוד 5-6 שנים והוא יוכל לשאוף להגיע אליה, אלינו, ולהצליח בה".
רק נותר לנו לקוות שהאופטימיות, השאפתנות והרצון הגדול של הרוכבים יידבקו גם בספורטאים ישראלים נוספים בשלל ענפים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו