דברים בעלמה

בקיץ 2008 עלמה זהר היתה הדבר הכי נכון על הסקאלה. אלבום בכורה רותח שזכה עד מהרה למעמד פלטינה, להיטים שחרכו את מצעדי ההשמעות בלי הרף, הילה של רוחניות מודרנית מהזן הלא מעיק ולוק כללי ששידר "קוּל" לא מתאמץ - כל אלה הפכו את זהר לממתק הכי מרענן בסביבה. 

באותם ימים לא היה אפשר לחמוק מקולה הגבוה של הזמרת עתירת התלתלים, כשביצעה את שירי הסיפור שכתבה, ובהם "עם הגב", "אגו טריפ" ו"שיר אהבה אינדיאני (מיגל)". הדרך לבחירתה לזמרת השנה ולתגלית השנה היתה קצרה.

ודווקא אז, בשיא הפריצה שלה, נאלצה זהר להתמודד עם תחושות קשות של משבר ופחדים. מי שחיפש רמזים למצבה הנפשי יכול היה למצוא אותם ב"אחרי הנפילה" - אחד השירים המטלטלים שנכללו באלבום 'דַּבְּרי". "אחרי הנפילה / אחזור אל עצמי / לאסוף מחדש / את שברי עולמי / לזכור מה רציתי / להבין מי אני / לא תהיה דרך קלה / אחרי הנפילה".

"הייתי אז גרושה מבעלי הראשון, שאיתו התחתנתי בגיל 21. עבדנו יחד בנגרייה, ובגיל 25 נפרדנו. באתי משום מקום, לא מתל אביב ולא מריאליטי. גרתי בקרוואן במושב אלישמע, 'זרוקה' הארדקור, קצת אחרי שחזרתי מאפריקה, עם ראסטות בשיער, ובסך הכל חיפשתי את עצמי בחיים ובעולם.

"התגלגלתי כמה שנים במין מסע, שאותו תיעדתי בשירים. ואז אני מוציאה אותם, ובתוך כמה חודשים אני זמרת השנה. ההצלחה של האלבום היתה טראומה גדולה בחיים שלי והבהילה אותי מאוד. עברתי טלטלה חזקה. פתאום הייתי צריכה להתראיין, להצטלם באולפנים, להגיע לאירועים. ואני - אפילו להתאפר לא ידעתי. בגיל 31, בפעם הראשונה בחיים שלי, חברות לקחו אותי לחנות פארם ולימדו אותי לשים מסקרה".

ילדת פרחים שנקלעה לעיר הגדולה.

"ילדת פרחים, אבל קצת מופרעת. פתאום אנשים נשאו אלי עיניים, עד שהתחלתי לשאול את עצמי אצל מי אני עובדת. אצל הקהל? אצל הרדיו? אצל התקשורת? מכיוון שאני מטבעי אדם מאמין, ההצלחה שלחה אותי ישר לאלוהים. הייתי במצב מבולבל ואבוד, והמנגנון של חזרה בתשובה עזר לי מאוד.

"עברתי מסע עמוק לתוך התשובה, כדי לקבל פרופורציות והגנה מהסערה שעברה עלי. קיבלתי גבולות ברורים לחיים. התחלתי לקרוא, ללמוד אצל רב, להתפלל, לשמור שבת. נסעתי לאומן כבר שלוש פעמים. בתחושתי, רבי נחמן מברסלב נתן לי את החיים שלי בחזרה, לגמרי".

למה דווקא הוא?

"בגלל צורת החשיבה שלו. הוא רבי מאוד קוּל, מאוד נועז בחשיבה שלו. בפעם הראשונה נסעתי לאומן במארס 2010, עם לב שבור מבחור מקסים שהייתי איתו שנה, כדי ליילל על ענייני זיווג. מרגע שנחתי שם, כל מה שעבר דרכי היה קשור למוזיקה, למקום שצריך לשיר ממנו לעולם. הרבי כתב איך הקול מופק ויוצא מאיתנו, וכשאני שרה אני מרגישה שהקול בעצם עובר דרכי. ברצותו, כל העולם ישמע אותי, וברצותו - אף אחד לא ישמע. פעם להיט מטורף, פעם לא. ופעם אלבום ילדים עם שירים ששרתי לבן שלי בתום לב הופך לאלבום זהב, בלי שבכלל תכננתי".

את מגדירה את עצמך דתייה? 

"לא, ואף פעם לא הגדרתי את עצמי ככה, כי מה ייצא לי מזה? הייתי בדת שנה, את רוב המסע העמוק לשם חזרתי בחזרה. כיום אני לא שומרת שבת, אבל גם לא עובדת בשבת. אני כבר לא מתפללת ולא לומדת תורה או גמרא, אבל מרגישה שאני חיה חיים מאוד יהודיים. האמונה היא עדיין חלק מהעולם שלי, גם אם כרגע אני קצת פחות שומרת על מנהגים שקשורים אליה בהיבט היומיומי.

"מבחינתי, עד היום אני חסידת ברסלב. הבסיס של אמונה קיים בי באופן מולד. זה אפילו לא מהבית, אלא ממקום יותר עמוק. לא הפסקתי להאמין בבורא עולם ולא ניתקתי את הקשר שלי עם היהדות. תפיסת העולם היהודית והחברתית שלי משיקות, לא סותרות, ומשתלבות לתפיסת עולם אחת שלמה, שכוללת הומניזם וחמלה אנושית. ככה אני מבינה את היהדות.

"אמי המנוחה האמינה. אבי הביולוגי הוא אתאיסט מוחלט. אני האמנתי מילדות, והיה ברור לי שכאשר אחפש את האיזון בחיים, זה ילך לשם. אני מעדיפה רב על פסיכולוג. כשרוּת קל לי לשמור, כי אני צמחונית וכמעט לא אוכלת מוצרי חלב".

*  *  *

אנחנו נפגשים במסעדה אופנתית, לא הרחק ממקום מגוריה ביישוב מכמורת. בגיל 40, זהר מוציאה אלבום חמישי, "חיים משוגעים", הכולל שישה שירים בלבד. בפעם הראשונה היא משתפת פעולה עם דודו טסה, שהוסיף לה אלמנטים מזרחיים. 

"רציתי במוזיקה שלי סלסולים, למרות שאני לא יודעת לסלסל. אני מרגישה שייכת למזרח התיכון, לא לאירופה. עמיר בניון הוא האמן שאני הכי מעריצה. חושבת שהוא ענק, שהוא עשה פה מהפכה מדהימה".

כבר שמונה שנים וחצי שהיא מתגוררת בצריף עץ, עם בנה בן ה־4 הלל, שאותו הביאה לעולם עם בן זוגה לשעבר אסי ששון, מתופף להקת ג'ירפות.

"אסי ואני היינו ביחד חמש שנים. בהתחלה הוא היה המתופף שלי, ובנשיקה הראשונה, מאחורי הקלעים של הופעה בתוכנית טלוויזיה, פיטרתי אותו, כי אין מצב שאני יוצאת עם מישהו שעובד איתי. הזהרתי אותו מראש שאם הוא מנשק אותי הוא מפוטר, והוא הלך על זה. חמש השנים שלנו ביחד היו הכי רוקנרול. גרנו בצריף, נפרדים, חוזרים, הרבה אש ביחסים. לא התחתנו, אבל יצא מהקשר הזה ילד, שבעצמו הוא מתופף, מגיל שנה וחצי, על סט תופים שיש בבית. בגיל 18 הוא יהיה המתופף שלי".

למה נפרדתם?

"כי זוגיות זה קשה מאוד, ולא עבד לנו. היינו רבים המון. נפרדנו מאוד יפה, בלי עורכי דין, בלי חוזים, בלי חלוקה לימים, בלי תשלומים. אנחנו משפחה מתפקדת לכל דבר. לאסי יש עוד ילדה יותר גדולה מקשר קודם, ומבחינת הבן שלי, היא חלק מהמשפחה. 

"אנחנו פרודים כבר שנתיים, אבל שותפים בהכל. מבלים ימים ביחד עם הילד, אוכלים ביחד ארוחות ערב משפחתיות, מרדימים את הילד ביחד. עכשיו, כשאני מדברת איתך, אסי שומר על הלל בבית. אנחנו מסנכרנים את לוחות הזמנים שלנו, כדי שתמיד אחד מאיתנו יהיה עם הילד. 

"אני מודה לאלוהים שיש עוד מישהו שאוהב את הלל כמוני וחולק איתי את הרגעים היפים והמשברים. מישהו שאני יכולה להתקשר אליו באמצע הלילה ולהתייעץ איתו כשהחום של הלל עולה בחצי מעלה. במובנים מסוימים, אני אוהבת את אסי היום יותר מאשר כשהיה בן זוגי, כי אנחנו חולקים משהו ענק ביחד.

"הורות זה באמת על החיים ועל המוות, זה לא צחוק. זה מלמד אותך להיות אסיר תודה ומעדן אותך. אני אדם יותר עדין ממה שהייתי לפני שהפכתי לאמא. פעם ניהלתי מערכות יחסים סוערות. היום אני הרבה יותר מתונה. לכן אני לא ממהרת לזרום הלאה ולחפש בן זוג. קשה לי לדמיין שייכנס לחיים שלי מישהו חדש שיטלטל אותם. לא מתאים לי".

לא חסרה לך זוגיות?

"אני רוצה זוגיות, אבל כזאת שתביא לחיים שלי עומק אחר. יש משהו בעניין של אהבה ומערכות יחסים שמטריד אותי, ועוד לא פתרתי אותו. לכן כל השירים באלבום החדש עוסקים באהבה, למרות שהם נכתבו בתקופה הכי אי־זוגית של חיי. אני מאוד רוצה עוד ילד, אבל אני לא בהיסטריה על זה. לא רצה ברחוב לחפש שידוך, ולבד לא אביא. לא רואה את עצמי עושה קומבינות. יצטרך לבוא איזה ג'נטלמן. אני גם קצת רוצה שהילד הבא יהיה בת, למרות שאני טום־בוי בעצמי".

את צריף העץ שבו היא גרה במושב בנתה במו ידיה. "אני נגרית במקצועי. אספתי קרשים מכל מיני מקומות, כולל חלונות ודלתות שמצאתי, ובניתי בעצמי שניים וחצי חדרים, עם קצת עזרה מחברים. בכל פעם הרחבתי קצת, כולל דֶק עץ, שהוא הרצפה.

"אנחנו חיים ממש מחוברים לאדמה, לטבע. יש גינת ירק, אין טלוויזיה. הבן שלי ראה לא מזמן בניין רב־קומות עם מעלית ושאל מה זה. ליד הצריף יש חוות סוסים, שבה חי הסוס שלי, בוטן, שאני כבר לא רוכבת עליו. בחורף האחרון, כשהיתה סופה, עליתי לגג, שעשוי מלוחות עץ מכוסים ברזנט, ומתחתי עוד יריעה כי נכנסו לנו מים הביתה. 

"בקיץ אנחנו בים בכל יום. אני לובשת בגד ים, אוספת את הלל מהגן והולכים לחוף טבעי יפהפה, שבע דקות הליכה. הים הוא הספייס הכי גדול שיש במדינה הצפופה והעמוסה שלנו. בלעדיו היינו מתים.

"אותי זה מציל. אני אוהבת מרחב פתוח. הפוך מירושלים, שבה גדלתי. זה מאוד מוזר, כי אני גם מרגישה מאוד ירושלמית".

עם יענקל'ה רוטבליט, שהיה נשוי לאמה. "נתן לי כמה עצות משמעותיות" // צילום: קוקו

היא נולדה ב־1977 בשכונת רחביה בירושלים, בתם של ישראל ואורנה, שהתגרשו כשהיתה בת ארבע. "היינו חמישה ילדים בבית. אחרי הגירושים, אמא שלי התחתנה די מהר עם יענקל'ה (רוטבליט; א"נ).

"אבא שלי הוא צייר, וחי בלונדון. עזב את הארץ כשהייתי בת עשר. ועוד לאן? למקום שאני הכי שונאת בעולם, מלא בריטים, לא יכולה להיות שם רגע. בכל שנה הוא בא לארץ לראות את הנכדים.

"מאוד כעסתי על הוריי שהם התגרשו. כילדה נראה לי שהם חייבים לתקן את זה. אבא שלי יגיד שלקחתי קשה את הגירושים שלהם, ושבעצמי פירקתי זוגיות עם ילד. הוא קצת צודק. נעשיתי הרבה יותר סלחנית כלפיהם ברגע שנהייתי בעצמי אמא, מהמקום היותר בוגר, כשהבנתי שיש להם עולם רגשי וצרכים".

כשעלמה היתה בת 20, נפטרה אמה מניוון שרירים, בגיל 53. "השנה ימלאו 20 שנה למותה, אני בת 40, ומהשנה יהיו לי יותר חיים בלי אמא מאשר איתה. ככל שאני מתבגרת, אני נהיית יותר ויותר דומה לה פיזית. אני מתגעגעת אליה מאוד וחושבת עליה הרבה, מתווכחת איתה ומתעצבנת עליה.

"היא לא איזו קדושה שרק בוכים עליה, היא בן אדם שעדיין מאוד נוכח בחיים שלי. במשך שנים היתה מורה, והתעסקה הרבה בספרות, מילים ושפה. בשנות חייה האחרונות הפכה לפסיכואנליטיקאית, אבל לא הספיקה לעבוד הרבה זמן במקצוע. אישה מאוד חכמה, עמוקה, מרשימה, משכילה, שמבינה לעומק את טבע האדם עם אינטואיציות חזקות. 

"חבל לי רק שהיא לא זכתה לראות את הלל. היא סבתא מדומיינת. בראש שלי אני חיה את הקשר שלה איתו ואת איך שהיתה מתייחסת אליו".

היושבים בשולחן הסמוך מזהים אותה, וזהר מחייכת במבוכה. כשהם אומרים לה שהם אוהבים את המוזיקה שלה, החיוך שלה מתרחב. "אני אמנית, אבל לא סלבריטאית. עם זה קשה לי מאוד. לא יודעת לשחק את המשחק. אני כריזמטית, אבל לא מרגישה נוח להיות מפורסמת. אני זוכרת את הרגע שהתחילו להסתכל עלי ברחוב. הייתי הולכת יחפה עם מכנסיים קצרים. עד היום, כשמזהים אותי אני נהיית אדומה כמו עגבנייה ולא יודעת מה להגיד. פעם ממש שנאתי את זה.

"למזלי, כשזה קרה נשארתי מאוד שפויה, ולכן נשארתי שפויה גם כשזה ירד. תן לי לשבת מול הים עם בירה ביד, או לשבת בבית עם חברים אמיתיים שלא קשורים לתחום, וזהו, אני לא צריכה יותר. אגב, אני לא מעשנת סיגריות וגם לא גראס, למרות שאין לי בעיה עם לגליזציה. אני מתמסטלת מחומרים טבעיים אחרים, לא הכל אפשר להגיד. יש לי חבר שאמר שהמציאות נחמדה, אבל יש אופציות יותר טובות".

הקירבה ליענקל'ה רוטבליט סייעה לה בתחילת הדרך. "יענק'לה נתן לי כמה עצות מאוד משמעותיות. למשל, כשהלהיט הראשון, 'עם הגב', הושמע ברדיו, הציעו לי ראיון בערוץ 2 אצל עודד בן עמי, שזה יפה לזמרת מתחילה. המנהלים שלי התלהבו, אבל יענקל'ה אמר: 'אם את לא שרה שם, כל מה שידברו איתך עליו זה שאת הבת שלי, כי אין להם מה לשאול אותך. אל תלכי'. במשפט אחד הוא הבהיר לי את המצב.

"אחרי ההופעה הראשונה שלי הוא אמר לי: 'קהל הוא חיה מוזרה. תאמיני לו עד גבול מסוים, אל תתמכרי למחיאות הכפיים'. המשפט הזה ליווה אותי המון זמן, כי היחסים שלי עם הקהל מאוד מורכבים. קהל יכול לחבק, וביום אחד להתהפך עליך. לפעמים הוא מרגיש שאתה שייך לו ומנסה להכתיב לך דברים.

"יענקל'ה אמר לי שהכי חשוב זה משפחה וילדים, וכל השאר פחות. היה חשוב לו להגיד לי שאקים משפחה. הייתי בת 31, מלצרית מובטלת, גרושה, והוא חשב שלא ייצא ממני כלום.

"בזכותו הכרתי קצת את מאחורי הקלעים של עולם הבידור. ידעתי שגם אריק איינשטיין הולך לשירותים. למדתי לא להאמין ל'תהילה' הזאת. כשפתחתי עיתון וראיתי את עצמי, פתחתי טלוויזיה וראיתי את עצמי, פתחתי רדיו ושמעתי את עצמי - ידעתי שיום אחד זה לא יהיה. שבסוף גם מדונה נשארת רק עם המשפחה שלה. מיענק'לה למדתי לא להתמכר לפרסום, כי כשאתה כבר לא בתקשורת, מה אתה עושה? הולך למדורי רכילות, מצטלם בעירום ויוצא עם פליט הריאליטי הכי חם. וזה ממש לא אני".

את כאילו ניבאת את זה בשיר "אחרי הנפילה".

"במובן מסוים חיכיתי שהנפילה תגיע, רציתי אותה. היא באה באלבום השני, 'שלושים ושלוש', ב־2010. אמרתי מראש לחברת התקליטים שאין שם להיטי רדיו, ושהוא מיועד לקהל האמיתי שאוהב אותי.

"יש שם שירים יפים, אבל לא להיטים. כי אני רוצה להיות אמן שמשחק רק על המוזיקה, שלא מוכר את עצמו. אני רוצה שיתאהבו בשירים. לא בטוחה שהצלחתי. יש לי קבוצת מאמינים, כמה אלפי אנשים שמפוזרים בכל הארץ, שהולכים אחריי כבר עשר שנים, מאלבום לאלבום, מהופעה להופעה. אני קוראת להם הקהל הקרוב, ובזכותם אני חיה. המטרה שלי היא גם להיות נאמנה לעצמי וגם להגיע לאנשים במידה כזו שהקריירה שלי תמיד תקרה".

וזה מספק אותך?

"אני לא רוצה וגם לא יכולה להיות משהו אחר. לא מדמיינת את עצמי יושבת ב'דה וויס', ואומרים לי באוזנייה 'עכשיו לבכות'. לא יכולה לעשות את זה טוב כמו אביב גפן. אין לי את זה. אני שונה, והמשחק שלי שונה. אני עוברת טוב מסך ואני פלפלית, אבל הפוזה הזו היא לא חלק ממני. אני חיה את החיים שלי ומביאה את עצמי כמו שאני.

"דף הפייסבוק שלי לא נראה כמו דף פייסבוק של אמן, הוא שטוף בדעות על כל מה שקורה כאן וכל מה שמפריע לי. אני מתבטאת חופשי בעניינים פוליטיים. מתווה הגז, שחיתות, פרשת ילדי תימן, אוכלוסיות שאני מחוברת אליהן כמו אתיופים ומהגרי עבודה.

"אחרים עובדים מאוד קשה בלהיות סלבס. מתחזקים קשרים, מתוקתקים ומעודכנים כל הזמן במה שקורה, ואני יושבת בים. אני לא מזלזלת במי שהולך לריאליטי או במי שעובד קשה כדי להיות מפורסם, אני מכבדת אותם מאוד, אבל לי אין בכלל את הכישורים לזה. מה יגידו עלי בגיא פינס, שעישבתי את הגינה? אין לי מה למכור להם. ואני בטח לא אצטלם עם הבן שלי".

יהיו שיטענו שזה אליטיסטי.

"אני לא מרגישה אליטיסטית. יש בי משהו מאוד נגיש, גם מוזיקלית וגם טקסטואלית, לא מעל הראש של אף אחד, אלא בגובה העיניים והלב. אני נמצאת במקום של האמן המוערך. נזהרתי מלהיות אלטרנטיבית".

חשוב לך להיות בפלייליסט של גלגלצ?

"כן, והם מה זה בסדר איתי. בכל אלבום אני שם, לפחות עם שיר אחד. גם באלבום החדש אני שם עם 'כחולת עיניים', 'דגים' ו'תפתח'. אפילו באלבום הילדים, שהגיע למעמד של אלבום זהב".

אז ממה את מתפרנסת?

"מלהיות עלמה זהר. מופיעה פעם או פעמיים בשבוע, תלוי בעונה. אני מריצה מופע להקה, מופע אקוסטי ומופע לילדים, 'שני אינדיאנים', שבו אני מספרת סיפורי אגדה מכל העולם, מחליפה תלבושות וקופצת עם נוצות על הראש. הקהל שגדל איתי בעשור האחרון מביא את הילדים שלו. מבחינתו, 'שני אינדיאנים' סוגר מעגל עם 'שיר אהבה אינדיאני' מהאלבום הראשון".

"אני מריצה מופע להקה, מופע אקוסטי ומופע לילדים". על הבמה // צילום: יהושע יוסף

היא גם מלמדת כתיבת שירים בבית הספר למוזיקה "הד" בקריה האקדמית אונו ("לימדתי אותם שיעורים שלמים על הראפר טונה, חולה על הטקסטים שלו") ומעבירה סדנאות כתיבה פרטיות. "התחלתי לעשות תהליכים אישיים עם אנשים, להעביר אותם מסע דרך כתיבה. אני עוד לא יודעת לאן זה יוביל, כי זה ממש בחיתולים".

*  *  *

כישלון האלבום השני הוביל את זהר לסכסוך עם חברת התקליטים שלה, לב גרופ מדיה. "הגענו לבתי משפט. הם רצו למנף אותי ככוכבת, כזמרת השנה, ואני לא רציתי, אז נוצר קונפליקט.

"בראייה הכלכלית שלהם הם צדקו, זה תפקידם. אבל אני עשיתי טרור. רציתי לעשות את הקטע האמנותי שלי, שיעזבו אותי מהשקות, שלא יחליטו לי אילו שירים יהיו באלבום ולא יגידו לי מה לכתוב בטור שהיה לי אז בעיתון. היחסים עלו על שרטון, שברנו את החוזה וכפו עלינו גישור. יצאתי משם טוב. הם היו בסדר איתי. החזרתי להם בהרבה תשלומים את החובות הריאליים, כספים שמשכתי מהם כדי לחיות. לא פיציתי אותם על האלבומים העתידיים שנשארו בחוזה".

את גם מחלוצות המאבק למען המהגרים מאפריקה.

"נכון. כבר עשר שנים שאני די לבד בחזית הזאת, וההתעוררות שיש עכשיו הפתיעה אותי. חשבתי שהגירוש יעבור בשקט, אני שמחה שיש רעש. הרבה שנים הנושא היה מוקצה מחמת מיאוס על ידי רוב הציבור הישראלי, וחטפתי הרבה אש בגללו.

"התנדבתי עם נערי מהגרים עוד לפני שהתפרסמתי, וכשנהייתי מפורסמת, הפכתי פתאום לדוברת המאבק. היו מעלים אותי לשידור ברדיו לעימות עם כצ'לה (ח"כ יעקב כץ; א"נ) או עם שר הפנים דאז, אלי ישי.

"אז כדי לא לצאת הבלונדינית המטומטמת, הייתי יושבת שעות ולומדת בעל פה דו"חות, שלא יהיה מצב שיתפסו אותי לא מוכנה. היום אני קצת פחות מחוברת, יש דוברים חדשים שיודעים את העבודה".

מה התשובה שלך לתושבי דרום תל אביב?

"הם צודקים במאה אחוז. הביטחון האישי שם מעורער. הממשלה יצרה את הבעיה וחייבת לקחת אחריות. אין שום מינהלת, אין רישום, אין פיקוח.

"צריך מנגנון יעיל ואפקטיבי, שבודק בקשות להישארות, וצריך לעשות לפליטים השמה לעבודות נדרשות. ישראל מחזיקה רבע מיליון עובדים זרים, אז אי אפשר למצוא עבודה ל־35 אלף? 

"אני גם תומכת בהחזרה, ברגע שהתנאים יבשילו. את הבעיות של אפריקה צריך לפתור באפריקה, אבל למה ישראל לא יכולה לסייע הומניטרית? עם כל עסקאות הנשק שאנחנו עושים באפריקה, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. גם הסילוף מאוד גדול, ומדיניות הממשלה היא להפגיז כל הזמן. 

"צריך להוציא את האנשים האלה מדרום תל אביב ולתת להם אופק. מאוד בעייתי לשלוח אותם לרואנדה. הם לא יקבלו שם סיוע. היחס אליהם הוא שבגלל שהם 'כושים', אז כאילו לא משנה לאיזו מדינה הם יגיעו. מחשבה כל כך גזענית. זה כמו לזרוק אותנו ברומניה כי אנחנו לבנים. מגרשים מפה שחורים בגלל שהם שחורים.

"לאורך ההיסטוריה גברים לבנים חשו מאוימים על ידי גברים שחורים, שיגנבו להם את הנשים, ורוצצו אותם. פעם זה עבדות, ופעם גירוש. הצבע משחק תפקיד. אני יודעת, כי היו לי בני זוג שחורים, גם באפריקה וגם בארץ, וספגתי הרבה מאוד הערות. 

"'מיגל' מהשיר היה אתיופי שהכרתי באתיופיה, על גדות אגם במקורות הנילוס. אחרי שחזרתי לארץ הוא לא הפסיק להתקשר, אבל עשיתי מזה 'שיר אהבה אינדיאני', כי זה נראה לי יותר מצחיק ומתחרז משיר אהבה אתיופי. באלבום החדש יש לי דואט עם הזמר האתיופי גילי יאלו, בשיר 'תפתח'. מבחינתי זה סוג של סגירת מעגל".

מה מושך אותך באפריקה?

"תמיד נמשכתי לשם, מגיל קטן. אמא שלי טענה שזה בגלל שהמיילד שלי בבית החולים, בלידת עכוז, היה מתמחה שחור מארה"ב.

"הייתי באפריקה ארבע פעמים, וכשאני שם, הלב שלי שר. שמחת החיים ותאוות החיים שלהם בלתי נגמרות. רוקדים גם במחנות הפליטים".

*  *  *

כאשר אני שואל אותה אם היום היא פעילה פוליטית, היא משיבה: "לאחרונה התפקדתי למרצ כדי לתמוך באבי בוסקילה, באש ובמים. הוא הביא אותי לדמעות בדברים האמיתיים שלו.

"גדלתי בירושלים בבועה האשכנזית האליטיסטית השמאלנית של בית הספר הניסויי, עם כל הערכים היפים והנכונים. נאורים על הנייר, אבל מזרחים בשבילנו היו ערסים. היינו מסתובבים ברחובות וצועקים לדתיים 'הקופים הכופים'.

"למזלי התאהבתי בגיל 20 בתימני משכונת קריית היובל בעיר, ונפקחו לי העיניים. עברתי לגור אצלו, ואכלתי כאפה לטובה. רק כשפגשתי רב, קלטתי כמה התנשאנו עליהם, כי לימדו אותנו לחשוב שהצדק בכיס שלנו ואנחנו עילית העולם, וכולם חוץ מאיתנו מפגרים.

"היו עושים לנו מפגשי יהודים־ערבים, אבל מה ההורים שלנו באמת חשבו עליהם? שזה לא בסדר איך שהם מתייחסים לנשים ולילדים שלהם. כל הזמן התנשאות.

"מתי הכרתי ערבים באמת? רק כשעבדתי כמלצרית בירושלים. ערב אחד הייתי חולה והתמוטטתי, והטבח הערבי של המסעדה הביא אותי לבית חולים ולא הסכים להיכנס איתי, כי פחד ממה שיעשו לו כשהוא מביא יהודייה מקופלת לשניים.

"או הגרוש התימני הלא מגולח שלי, שתמיד היה מתחבק איתי במרכז ירושלים, כדי שמג"בניקים לא יעצרו אותו ויבקשו ממנו להראות תעודת זהות".

איזה שמאל היית רוצה?

"שמאל חדש לגמרי, שבא בגובה העיניים, מחובר למציאות ולא חושב שהוא תמיד צודק. אני ממש לא קשורה לשמאל התל־אביבי הלבן המנותק. אני ברסלבית שמופיעה בהתנחלויות, ומתקבלת שם תמיד בחיבוק, למרות הדעות שלי. 

"רוב החברים שלי בפייסבוק הם ימנים ודתיים, כולל מארגון 'להבה'. אולי תמצא שם שלושה שמאלנים. אין לי ראייה סקטוריאלית, ואני לא שונאת אף אחד.

לא קל להוציא אותה משלוותה. "ברור שגם אותי מקללים לפעמים", היא אומרת, "אבל אין בי משהו מתנשא, ואני לא מזוהה עם אף מחנה או מילייה. אני גם לא מתעסקת כל היום בכיבוש ואני לא אחת שתדבר עם מחבל ששחט יהודי, ובמקביל תחרים מתנחלים. אין לי כוח לצביעויות האלה, אני לא מתחברת אליהן".

ואת בעד המהפכה המזרחית.

"הדבר הכי מתנשא ומזלזל שהאשכנזים עשו למזרחים זה למכור להם את מירי רגב כמהפכת תרבות. היא קיבלה את המשרד הזה על כורחה. היא לא רוצה להיות שם, ואף אחד לא רוצה שהיא תהיה שם. אתה רוצה מהפכה אמיתית? שים את רון כחלילי או שלומי חתוכה כשרי תרבות. כי אין פה מהפכה אמיתית. אפילו שהפופ הים־תיכוני מאוד מצליח, זו אפילו לא מהפכה של מוזיקה מזרחית אמיתית. אייל גולן צריך שמירי רגב תארגן לו הופעה בכנרת? לא. צריך מישהו עם תשוקה אמיתית לתרבות ולא קטטות כדי שהשם של מירי רגב יופיע בעיתון. המהפכה קורית בזכות אמנים צעירים, לא בזכותה".

למה שלא תיכנסי לפוליטיקה?

"קיבלתי הצעות בעבר, אין סיכוי. אני לא יכולה להיות טובה בזה, כי אין לי יכולת איפוק. אני פרא אדם. ישעו אותי מהכנסת, כמו את אורן חזן. אני גם לא קוּלית. אם יעליבו אותי, אני אתחיל לבכות. לשבת בוועדות זה משעמם, ולהתלבש יפה בבוקר אין לי כוח".

לאלבום החדש קראת "חיים משוגעים".

"זה ביטוי של כיף שלקוח מהשיר 'כחולת עיניים', שמדבר עלי. וגם עברה עלי שנה משוגעת. חוויתי את משבר גיל ה־40. בגיל 39 עשיתי לעצמי יום הולדת 40, ומאותו רגע התחלתי לקלוט שעוד רגע הכל נגמר. בגיל 40 יש לך חיים שעובדים, אבל אתה מבין שזה לא לנצח. אתה מתחיל לשאול אם זה מה שרצית, ולבדוק איפה טעית. לא הבנתי מה קורה איתי ולאן החיים שלי הולכים".

ולאילו תובנות הגעת?

"שאני צריכה לבזבז את כל מה שאלוהים נתן לי, לחיות עד הסוף, לעשות מה שבא לי. למשל, לעשות אלבום עם מזרחית, שיקפצו לי, לא אכפת לי מה יגידו. כי בסוף אני אשב בבית אבות ואוכל להגיד שעשיתי את האלבומים האלה, זה מה שיהיה לי. אני גם בחורה יפה, זמרת רוק, ואתה לא חושב על זה שיום אחד תהיה בן 60 ותזדקן. זה לא מובא בחשבון. אני רואה אנשים מזדקנים, אבל אני נראית טוב מתמיד ועולה ביופי ככל שאני מתבגרת. עד שיום אחד גם זה ייגמר".

חשוב לך שיגידו שאת יפה?

"פעם לא רציתי שיגידו עלי שאני יפה, אבל עכשיו שיגידו רק שאני כוסית. בכל מקרה, הבנתי שהגל שלי יעבור, ושיש לי זמן מוגבל לעוף על החיים. אני אחת שרוקדת בשמש, ואין לי פנסיה. יענק'לה כבר בן 72, והוא מופיע עם להקה מצליחה ("החצר האחורית"; א"נ). אבל הכל חולף".

את מרגישה זקנה?

"אני עוד לא התבגרתי, אז איך ארגיש זקנה? מה שכן, עכשיו החיים קורים, ועוד מעט זהו. בסוף אתה לא מנצח או מפסיד, בסוף אתה מת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו