בגיל 38 אסף זמיר מתלבט אם הגיעה העת לממש את ההבטחה. כסגן ראש העיר של תל אביב הפופולרי בעשור הנוכחי, זמיר שומע את הקולות ורואה את המראות. מצד אחד, הלחץ של מקורביו להתחרות בבחירות בנובמבר הקרוב בראש העיר הכל יכול רון חולדאי; ומצד שני - הדעה הרווחת שעוד לא הגיעה העת ולא יקרה כלום אם יישב עוד קדנציה וילמד את המָטֶרְיָה.
הוא מחייך כאשר הוא נשאל את השאלה, וזה בסדר. צריך להיות מתאבד שיעי נוכח הסקרים והאהדה שיש לחולדאי בעירו, כדי להחליט להיכנס בו ראש בראש. מה עוד, שהמבקרים של זמיר מאשימים אותו בכך שאינו מאתגר דיו את ראש העיר ושהוא פרטנר נוח. אבל על דבר אחד איש לא מתווכח, זמיר וחברי התנועה שלו "רוב העיר" משמשים מודל לכניסתם של אנשים צעירים לפוליטיקה העירונית, שלא זוכה בדרך כלל לתקשורת חיובית.
אפשר לאהוב או אפשר לשנוא, אבל מדובר באנשים שרואים בשליחות הציבורית משימה לחיים. בשבוע כמו שעבר עלינו, נדמה שמדובר בקריירה בסיכון גבוה. זמיר, שלמד שכבה מתחתיי בבית הספר התיכון שבו למדנו, לא היה כוס התה שלי כאשר עבדתי במקומוני תל אביב.
הוא הצטייר כיאפי, אולי מנותק, שחי את חיי הלילה אבל לא מתעמת עם הבעיות הרציניות באמת. עשור לאחר מכן, נפגשנו לשיחה שבה זמיר לא התחמק לרגע מתשובות. חלקן, אגב, מעידות אולי יותר מכל על ההתבגרות שעבר בתוך התפקיד, אבל בעיקר - על השקפת עולמו שהביאה עליו את הביקורות, גם ממעריציו השרופים ביותר.
אחרי עשור בתפקיד, ואחרי אלפי טוקבקים, אתה יכול לנחש מה הדבר הכי מעליב לכאורה שמכנים אותך מאחורי גבך?
"שאני שמן?"
שאתה יאיר לפיד, במובן הזה שאתה אומר לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, אבל בעצם לא מאתגר ולא אומר את דעתך האמיתית.
"אני לא חושב שלהיות יאיר לפיד זה כל כך מעליב, וההצלחה שלו נובעת לא רק מהיותו חתיך או עובר מסך טוב. בפוליטיקה הישראלית אם אתה לא קיצוני בדעות שלך ומוכן להיות קשוב לכל הצדדים, אז אתה ישר חסר עמוד שדרה?
"לפני כמה ימים הגיע רב של אזור מסוים בתל אביב לישיבה בעירייה. הוא היה חולה הרבה זמן וכשהוא הגיע לחצתי את ידו, ואמרתי לו שאני שמח שהוא חזר. ישר אחד מחברי המועצה שלף מצלמה וצילם אותי לוחץ יד לרב, כדי לעשות בזה שימוש בהמשך.
"אתה מבין, רגע אינטימי שלי, משמש למנוף פוליטי. אתה חושב שזה ימנע ממני להמשיך ולכבד את כל הקהילות בעיר? אין סיכוי. זה, אגב, משהו שלמדתי מרון חולדאי, להיות ממלכתי ולזכור דבר חשוב: אלו שצועקים הכי חזק, לא אומר שהכי כואב להם. יש כאלה שכואב להם אבל הם לא צועקים, ואנחנו צריכים לזכור גם אותם".
כמו תושבי דרום העיר והעובדים הזרים.
"בין עשרות אלפי הזרים שנמצאים כאן ומתרכזים בדרום העיר, אם הגירוש ייצא לפועל, לדעתי אלפים בודדים בלבד יגורשו. לגרש זה מסובך משפטית ברמת הפרט ויקר במשאבים ובזמן. בסוף, הרוב יישארו פה עוד שנים רבות. המצב בדרום העיר והסבל הנגרם לתושבים הוותיקים כתוצאה מהימצאותם של מבקשי המקלט כמעט רק בדרום העיר זו בעיה נפרדת שצריכים לטפל בה, וכבר שנים מזניחים אותה.
"איכות החיים בשכונות הללו היתה נמוכה עוד לפני שהגיעו אליה הזרים מכל המדינות. אבל אני מבין את הפחד של התושבים הללו; מבחינתם, הם יותר שקופים מהזרים שחיים כאן, ושזוכים להגנה משפטית ופעילות של אגודות השמאל. הם הרי יודעים שטייסי אל על לדוגמה או האנשים מצפון העיר, אחרי שהעניין ייפתר לכאן או לכאן, לא באמת יעקבו אחרי הפתרון שניתן לתושבים הוותיקים ולא באמת ידאגו לשלומם. אני, באופן אישי, מתכוון להגיע להפגנה נגד הגירוש שתתקיים במוצאי שבת בנווה שאנן בתל אביב".
"תל אביב תהיה חייבת להיבנות עוד ועוד לגובה עם דיור לצעירים ופיקוח של העירייה". כיכר אתרים // צילום: יהושע יוסף
"השגתי יותר מראש העיר"
אחד הדברים הבולטים שבהם השתנה זמיר הוא ביכולת לומר משפטים לא נעימים, אלה שהולכים נגד האלקטורט שלו, באופן שנתפס כפחות "לפידי". "לא ניתן להתעלם מדברים אפילו ברמת הפייר או לא פייר", הוא אומר. "כשאני פותח כיתה למחוננים בדרום תל אביב וההורים מצפון תל אביב מהססים אם לשלוח לשם ילדים, אז אתה שואל איפה הסוציאליזם הגדול?
"הכי קל לשלוח את הילד שלך לבית ספר של אלפי שקלים בחודש, ולדרוש סוציאליזם - רק שיהיה מחוץ לבית שלך. או כשאני החלטתי לפתוח את בית הספר ל'טבע' או ל'אמנויות' להגרלה כדי שלכל הילדים יהיה סיכוי שווה להיכנס, ההורים מצפון תל אביב הרימו קול צעקה. צריך להיות הגון ולהגיד את הדברים הללו, גם אם זה לא נכון ברמה הפוליטית כי מדובר לכאורה באנשים שמצביעים לי" .
עוד ביקורת כלפיך היא שאתה סגן צייתן לאדם כוחני גם כך.
"מעולם לא הצהרתי על עצמי כאופוזיציה. אני רוצה לשבת בקואליציה כדי לשנות ולהשיג דברים. בסופו של דבר, השגתי יותר דברים מראש העיר, עובדתית, ומכל אדם אחר שנמצא במועצת העיר תל אביב. זה שאני לא צועק או קיצוני ומתנגד אוטומטית, לא אומר שהדרך שלי לא נכונה ולא משיגה דברים. אני לא מרצ שרק צועקים, ואני לא מסוגל להתנהלות כזו".
לקחת על עצמך את תיק החינוך. בהתחלה הוא נמנע ממך כי היית צעיר מדי, ועתה אומרים שהוא יכול לשמש מקפצה עבורך, ולחלופין כזה שפוגע בקריירה הפוליטית.
"אני מכיר את זה ויש בזה משהו, עד כמה תיק החינוך היה רגע מכונן ואיך זה ישפיע על המשך הקריירה שלי. תל אביב היא הלב הפועם והעיר הכי חשובה של מדינת ישראל. כל המדינה מבוססת על מה שמתרחש בתל אביב, נכנסים אליה מיליון אנשים ביום; אבל יש נושאים דרמטיים שאנחנו עדיין לא מודל בהם: תחבורה וחינוך.
"בחינוך אנחנו כבר ביותר ממחצית הדרך שם, ואני מבטיח להפוך את העיר הזו למודל חינוכי לכל המדינה. אתה צריך להבין, בתל אביב יש היום 70 אלף ילדים, זו כמות שלא היתה פה שנים, ועליהם יש 4,000 אנשי צוות בכל הגילים. מדובר באתגרים מול קהל תובעני, אבל החינוך תמיד משך אותי ולרגע לא חשבתי לוותר עליו".
הביקורות עליך אדירות. אולי היית צריך לוותר?
"למה לוותר? אני משקיע 10 מיליון שקלים בשנה הבאה בבתי הספר בעיר. זה תקציב שעבדתי בשבילו. היום לכל הורה בעיר יש מענה מפורט ושקוף על כל דבר, משהו שמעולם לא היה בעיר. באים אלי בטענות בנושא השמירה והאבטחה. בעיתונים, בגלל שזו תל אביב, מורחים עמודים על מחדלים שקשורים בשמירה על גני הילדים. צריך לזכור שהתקן לשומר בגנים מעולם לא היה, אני החלטתי לטפל בנושא הזה. זה לא חוק.
"יכולתי לגלגל את זה הלאה, אבל בחרתי לעסוק בזה, וזה המחיר שאני משלם. לאנשים יש נטייה לזכור את מה שרע ופחות את הדברים הטובים שעשית למענם. כמות המשפחות שרוצות לגור בעיר מוכיחה שאולי העיר הזו ומערכת החינוך שלה עושות משהו נכון".
"אנחנו בדרך לקטסטרופה תחבורתית בת"א". עבודות הרכבת הקלה // צילום: גדעון מרקוביץ
עיר הילדים
זמיר מדבר על המשפחות שמעוניינות לגור בעיר, ועל אוכלוסיית המשפחות שגדלה בה, אבל הטענה נגדו נוגעת בכך שהעיר מאבדת את צביונה. כזו שהפכה לעיר לעשירים בלבד. "פעם אנשים היו עוברים לתל אביב אחרי הצבא, היום הם מגיעים לכאן בגיל 28 כי נהיה קשה יותר, אבל נשארים לתמיד. רובם הגדול מעדיף את מה שהעיר נותנת להם ולמשפחה שלהם על חיים בפרברים. לבוא ולהגיד לי 'בגללך עזבתי לגבעתיים' זה מצחיק אותי. גבעתיים יותר קרובה למרכז העיר משיכון דן או יפו ד'. וכמובן כשאתה מציע פתרונות, ישר קופצים עליך שאתה הורס את העיר ובונה לגובה".
כמו בפרויקטים בכיכר אתרים ובכיכר המדינה שזוכים לביקורת ציבורית רחבה.
"ברור, כי כולם רוצים לחיות בעיר הכי מגניבה בישראל, אבל רוצים לשמר את חיי הכפר שלהם. אי אפשר גם וגם. כשאני שומע את אנשי כיכר אתרים אומרים שלוקחים להם את הים, אני מזדעק. כיכר אתרים היא לא הים. זה כמו להגיד שבן יהודה זה הים. כיכר המדינה היא שטח פרטי, לא ריאה ירוקה בהגדרה שלה, פארק הירקון הוא ריאה ירוקה. האם אי פעם יבנו בפארק הירקון? ודאי שלא, ואני הראשון שיקום אם זה יקרה".
אתה מיתמם. לבנות קניון בכניסה לכיכר אתרים או להרוס את כיכר המדינה בשביל מגדלים, זה לגמור את העיר הזאת.
"מה שאתה אומר מעיד על חוסר הבנה של החוק. כיכר המדינה זו קרקע פרטית של אנשים. זה כמו שאני אגיד לך מחר בתור עירייה, בבקשה תכניס עוד משפחה לדירה שלך. הקרקע הזו היא קניין פרטי ואני לא יכול משפטית להילחם בדבר הזה. איזו אופציה יש לי בתור עירייה? להגיד שאני קונה את השטחים במיליארד שקלים? תל אביב תהיה חייבת להיבנות עוד ועוד לגובה עם דיור לצעירים ופיקוח של העירייה, אבל אחרת לא יהיה אפשר לעמוד בדרישה ואנשים יגיעו למצב שהם ישלמו גם 100 אלף שקלים למטר מרובע. אז מה עדיף?"
אבל אמרת בעצמך שאין לעיר כרגע את היכולת התחבורתית להתמודד עם הגודש.
"נכון, אבל לבוא ולהגיד שעוד 200 מכוניות בהגזמה בבניין גבוה זה ישנה את התחבורה בעיר, זה פשוט לא נכון עובדתית. יש הרבה בעיות עם הרכבת הקלה, ויש לי הרבה ביקורת על ישראל כץ כשר התחבורה, ואנחנו בדרך לקטסטרופה תחבורתית, אבל מה היתה האופציה? לדחות את הרכבת הקלה בעוד עשר שנים? בא מישהו ואמר עושים, אז צריך לעשות כדי שסוף־סוף זה יקרה.
"הבעיה היא שהחשיבה של משרד התחבורה תחת כץ היא לא לתחבורה הציבורית וכן למכוניות. אתה יוצא מתל אביב ורואה כבישים נפלאים, שגורמים לך לחשוב שההחלטה הכי טובה שקיבלת היא לבוא במכונית. אותו דבר בתל אביב, אם אני רוצה להגיע לים מהרבה נקודות בעיר, הדרך הכי טובה לעשות זאת היא במכונית. עד שזה לא ייפתר, התחבורה בעיר לא תיפתר.
"צריך יותר אופניים, יותר תחבורה ציבורית. אנשים חושבים שאם נטיל תשלום בכניסה לעיר על רכבים מבחוץ זה יעזור. ממש לא, אנשים ישלמו את הכמה שקלים הללו. אבל אם אדם יידע שלהיכנס עם אוטו לתל אביב זו אומללות, הוא יגיד תודה, ישאיר את האוטו שלו בכניסה ויגיע בדרך אחרת".
"חוק המרכולים היה סיבוב רע של אריה דרעי על הקיטוב החברתי. שיסוע מיותר" // צילום: יהושע יוסף
"חיי הלילה לא השתנו"
זמיר, שכאמור החל את דרכו בחיי הלילה של תל אביב, מפתח בורגנות עם אשתו בשנה האחרונה, השחקנית מאיה ורטהיימר ("אם אני נמצא יותר מדי זמן מחוץ לבית בענייני עבודה, היא תמיד תגיד את זה. היא רוצה בית ומשפחה ובוא נגיד בעדינות, כל העניין הזה של ניהול עיר לא מרשים אותה").
הוא מודה שאוכל וסיגריות הם עדיין בעיה רצינית, אבל הוא נלחם בהם, רוב הזמן בהצלחה בינונית. כבר מגיל צעיר נמשך לפוליטיקה, אבל לא לזו הארצית, אלא לזו המקומית. במהלך הראיון עימו הוא לוחץ ידיים ומנשק עוברי אורח, ובמקביל כאמור דואג לפנות זמן לגברת, לארוחת צהריים. ירצה או לא ירצה, פוליטיקאי אמיתי. "בסדר, אבל העיר היא מה שמעניין אותי, והארצי לא. אני לא מוצא את מקומי בכנסת. בכל פעם שאני נוסע לשם, אני מרגיש שזה לא בשבילי. מקום קיצוני".
חוק המרכולים היה דוגמה נוספת ומצוינת למאבק שבין מדינת תל אביב למדינת ישראל?
"חוק המרכולים לא היה רלוונטי לעיר תל אביב ולא קשור אליה, ובהרבה מובנים גם לא רלוונטי למדינת ישראל. אנשים מסורתיים שמסיימים את התפילה בבית הכנסת, מחפשים מקום לקנות בו סיגריות או לקנות משהו שהם שכחו, וזה תמיד יהיה ככה. בעיניי, זה היה סיבוב רע של אריה דרעי על השסע והקיטוב החברתי, שממש לא היינו צריכים, כי היה ברור שלא יקרה עם זה כלום. עוד שיסוע נוכח מה שמתרחש, זה מיותר".
נבחרת לפני עשור תחת קמפיין של חיי לילה, והטענה היא שחיי הלילה של תל אביב השתנו, וגם לך יש חלק בזה. התברגנת כמו העיר.
"חיי הלילה בעיר לא השתנו, ואתה מוזמן לראות שבעצם מה שקרה זה שאותם בעלי מקומות התבגרו, ונשארו הבעלים של אותם המקומות. הבליינים מגדלים את ילדיהם בת"א ולא עוזבים לחולון. עוד דבר שהשתנה הוא שסגן ראש עיר לכאורה הוא תפקיד שקל לכבות ולהדליק, ואני יכול להגיד שכשאני יוצא לעיר בלילה, אני אדם פרטי כמו שהייתי אז. אבל זה לא עובד ככה, וברור לי שזה גם בלתי אפשרי והפער בין הפרטי לציבורי מיטשטש. אני מתאר לעצמי שזה נעלם לגמרי כשאתה הופך להיות ראש עיר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו