"גברים הם לא טורפים, הם רק צריכים להתייחס אחרת לנשים. גם אני בבון שלומד להתנהל בעולם חדש"

שמונה שנים אחרי שאלון אבוטבול העתיק את מגוריו מתל אביב ללוס אנג'לס, הוא כבר "שחקן עובד". לא סתם אחד שרשום באיגוד המקצועי ובינתיים רק ממלצר, אלא כזה שרשאי להצהיר בגאווה שהוא מתפרנס מהמקצוע. מתקתק עבודה. 

הדרך למעמד המפנק היתה רצופה ברגעים קשים של בדידות וזרות, תקופות של בטלה, ובעיקר התבוננות רוחנית פנימית, שהתערבבה בגעגועים גדולים למולדת. "כשבאתי לכאן הייתי בן 44", הוא אומר. "אמרתי לעצמי, מה אני יוצא להרפתקה עם ארבעה ילדים על הכתפיים ובעקבות אשתי האמזונה, שאומרת 'אחריי!' מה אעשה פה? רציתי לנסוע להודו, לניו זילנד, ושם נבלה.

"באנו לפה, ומה? שאתחיל להוכיח אם אני שחקן טוב או לא? נרשמתי בסוכנות ועשיתי עסקה עם עצמי, לומר כן לכל הצעה שאני מקבל. לך לפה? הולך. טוס לשם? טס. ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו. היינו צריכים להכניס לתודעה כאן את המוצר שנקרא אני, וזה לא היה קל". 

"ב־2008 שיחקתי ב'גוף השקרים' של רידלי סקוט (בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וראסל קרואו; ד"כ), אבל הסרט לא עשה את העבודה, כמו שאומרים בעיר הזאת. לא באתי לפה איש צעיר, והקושי שהתגלה לי היה בהישרדות, בזרות, בבדידות, באנונימיות. פתאום היה לי הרבה מאוד זמן לעצמי".

המבוי הסתום, שהיה מכריע כל שחקן אחר ושולח אותו בחזרה הביתה, לא שבר את אבוטבול. הוא המשיך לדגור ולעבוד על אש קטנה, בתקווה שהגורל יפנה אליו לבסוף את הזרקור. "כולם מדברים פה על רעיון ה־Last Man Standing, האחרון שמצליח להישאר ולהחזיק מעמד", הוא מסביר.

הוא הצליח להחזיק מעמד, עד שבא כריסטופר נולאן ("ממנטו", "התחלה") ב־2012 ובחר בו לגלם מדען רוסי שנחטף על ידי הארכי־נבל ביין ב"עלייתו של האביר האפל", הסרט האחרון בטרילוגיית באטמן. דמותו של אבוטבול פתחה למעשה את הקמפיין הוויראלי לקידום הסרט, שהופק בתקציב של רבע מיליארד דולר וגרף מסביב לעולם קרוב ל־1.1 מיליארד. 

"כשגאון כמו נולאן לוקח אותך, פתאום כולם כביכול יודעים שאתה שווה משהו. הייתי צריך שיכירו יותר את העבודה שלי. אחרי 'באטמן' באה לי שנה שלא היה בה כלום, דממה. ואז - שוב גל של עבודה. ככה זה בביזנס הזה. היום אני ב־zone שלי, לגמרי בתוך הסיטואציה".

*  *  *

בשנים האחרונות התמלא הרזומה שלו בשלל דמויות קרימינליות ממוצא מזרח־אירופי או מזרח־תיכוני, ובתפקידי אורח בסדרות דוגמת "הומלנד", "הרשימה השחורה", "חוק וסדר: מדור מיוחד" ו"הנותרים". בשנה האחרונה קיבל מה שכל שחקן חולם עליו - תפקיד קבוע בסדרה.

"שלג צח" עלתה בקיץ האחרון ב־FX, ערוץ הכבלים שבו משודרות, בין השאר, סדרות דרמה מוערכות כגון "אמריקה נגד או.ג'יי סימפסון" ו"האמריקאים". שם הוא מגלם דווקא דמות של ישראלי: אבי דרקסלר, סוחר סמים בראשית ימיה של מגפת הקוקאין והקראק בלוס אנג'לס של תחילת שנות השמונים.

"בשבילי, 'שלג צח' היא מקפצה בקריירה. איזשהו אישור לדברים שהתרחשו במשך השנים, וזה מאוד מתגמל ומסעיר. הסדרה היא מה שרציתי, והחוויה הזאת, לשחק ישראלי בסדרה אמריקנית, היא חד־פעמית. זה העולם שאני מכיר".

באופן כללי מלהקים אותך לתפקידי הזר המרושע. 

"כן. הפכתי להיות נבל הוליוודי. אבל זה משתנה עכשיו. גילמתי סוכן CIA בסרט שהצטלם במיסיסיפי ועדיין לא יצא. בסרט 'ביירות', שייצא באפריל (בכיכובם של ג'ון האם ורוזמונד פייק; ד"כ), אני משחק ישראלי סוכן מוסד". 

בשנה שאחרי "באטמן", כשלא הוצעו לך תפקידים, חשבת לחזור לארץ?

"כל הזמן היו לי מחשבות של מה לעזאזל אני עושה פה. אבל היתה לנו משימה. המשפחה היתה רתומה לעניין. הילדים שלי התערו בבית הספר, ובסופו של דבר, העבודה נפתחה פה. זה סיבוב נוסף של החיים, וזה מגניב שאני לא יודע מה יכול להיות".

היית רוצה לחזור לארץ?

"אישית אני כבר רוצה הביתה, אבל אני צריך להישאר כאן במובן המקצועי".

איפה נראה אותך בעוד עשר שנים?

"נו מה, בישראל שלי. שמתי לי בזמן האחרון למטרה להיות בארץ הרבה יותר. אני מחפש עבודה בישראל וסיבות לנסוע לישראל, והכל בתוך ההתפתחות המהממת שלי פה. הכל שזור יחד.

"האסטרטגיה הזאת של להגיד כן לכל הצעה שחררה אותי מהתלות הכלכלית שהיתה לי בארץ, כי אני מתפרנס פה. בארץ אני עושה עכשיו רק דברים שמתאימים לי, בונבונים, וזה נורא כיף. יש כל מיני צורות להביא כסף - לשחק בתיאטרון או בטלוויזיה, להרצות, ללמד.

"כשעזבתי לארה"ב המוקד עבר, ויכולתי להתחיל לברור דברים בארץ. כמו הסרט של יוסי מדמוני 'מקום בגן עדן' או הסדרה 'בתולות'. השנה, מייד אחרי שצילמתי בארץ את 'הרמון', הורדתי את כל התוספות בשיער וטסתי לאמריקה לצלם את 'שלג צח', בתור אבי דרקסלר המדרוב הזה".

בסדרה האמריקנית "Legends"

אבוטבול (52), יליד קריית אתא, הוא דמות נוכחת בקהילה הישראלית בלוס אנג'לס, הגדולה ביותר מחוץ לישראל. יותר מכל שחקן אחר שעבר לכאן מהארץ, הוא דואג להתייצב באירועים תרבותיים של הקהילה, תמיד מחויך ונינוח כשניגשים אליו על תקן הסטאר הישראלי, זוכרים לו חסד נעורים מימי "שתי אצבעות מצידון", "אחד משלנו", "מקום ליד הים" ו"הכוכב הכחול". 

"כשאתה מגיע לאל.איי אתה פוגש המון ישראלים שגרים פה, ולאט־לאט אתה נהיה כמוהם. הופך ל'ישראלי שגר בלוס אנג'לס' ומבין דברים שקודם לא הבנת. העיר הזאת אוספת אליה כל כך הרבה אנשים מיוחדים ומוכשרים, גם מישראל.

"אתה מוצא את עצמך באינטראקציות שמגדירות מחדש את הישראליות שלך. אתה מתוודע לסטריאוטיפ של הישראלי שגר בוואלי, או פוגש כל מיני מהממים ומהממות מישראל ומתחבר לכולם. להיות פה ישראלי היום, לעומת 2010, זה שונה. נוצרה תחושה מסוימת של משפחתיות".

החברים שלך פה הם בעיקר ישראלים?

"ברור, למרות שיש גם כמה אמריקנים. באופן כללי אין לי הרבה חברים פה. קשה לי עם הבדלי המנטליות, עם זה שלא הולכים בלוס אנג'לס ברגל. אני ישראלי, מידל איסטרן. תן לי לצאת ב־11 בלילה מהבית לשבת בבר".

ועדיין, בביקורים שלו בישראל הוא מרגיש "סוג של תייר". "הבית שלי הוא איפה שהאישה והילדים. אבל הלב שלי מרוסק. זה לא נעים להודות: הגלות הפכה למשהו פרסונלי. מצד אחד מאוד מגניב פה, מצד שני ארץ ישראל מקבלת משמעות שלא ידעתי שקיימת. זה כמו להתגעגע לאהובה. וזה לא שבאתי עם אמביציות לכבוש את אמריקה. אמרתי, 'בוא נזרוק כמה קוביות', אבל לא נראה לי כל העניין מראש. האמת היא שלא חשבתי שאעבוד פה. נראה לי הזוי לחלוטין".

*  *  *

אנחנו נפגשים בבית קפה בשכונת קולבר סיטי הפסטורלית, בעברה המערבי של לוס אנג'לס, מרחק עשר דקות נסיעה מהים. מעבר לפינה ממוקמים אולפני סוני, ואחריהם אולפני פוקס. באזור זה מתגוררים אבוטבול ואשתו, הבמאית שיר ביליה, וארבעת ילדיהם - מיכאל, אליה, אורי ומילי, בגילאי העשרה. לפני שעות ספורות הוא הגיע בטיסה מישראל, ולפני הכל הוא מזמין שקשוקה ומזמין אותי לנשנש איתו. 

העילה למפגש היא "הרמון", סדרת הדרמה החדשה בכיכובו, שעלתה ביום חמישי ברשת 13 (ימי חמישי ב־21:00). אבוטבול מגלם בה את שבתאי צדיק, ראש כת מסתורית, שחי עם כ־20 נשים שעבורן הוא בעל, אב, מרפא בעל יכולות מאגיות ומורה דרך רוחני. לאורך העלילה נחשפות מערכות היחסים המורכבות בינו לבין הנשים שאיתו, לצד המתחים עם בני משפחותיהן, שמבקשים לחלצן מציפורני השפעתו. בסדרה מככבות גם חן אמסלם זגורי, אסי לוי וענת ברזילי, שחתומה כאחת מהיוצרות עם הדר גלרון וגדי טאוב.

העלילה מזכירה ברוחה את עלילותיו של גואל רצון, שנעצר לפני שמונה שנים באשמות שִעבוד ועבירות מין בעשרות נשים שחיו איתו, ונידון למאסר של 30 שנה. אף ש"הרמון" אינה תיעודית, היא נכתבה בהשראת סיפורי כתות אמיתיות.

בסדרה "הרמון". "הנשים מגיעות אליו מתוך כניעה וצייתנות, וזה מפחיד, מורכב וחזק" // צילום: טל גבעוני

"התקשר אלי גל זייד, ראש מחלקת הדרמה ברשת וחבר של שנים שגדלתי איתו, ואמר, 'יש לי משהו בשבילך'. שמעתי את ההצעה ונדלקתי. זה תפקיד שתפור ליכולות שלי, הצוות הטוב וכל הבנות המוכשרות האלה. זה התפקיד לשחקן לנעוץ בו את שיניו".

ביססת את דמותך על גואל רצון?

"קראתי תחקירים על כל מיני מנהיגי כתות. עליו, על עוד אחד מירושלים, ועל עוד אחד מקליפורניה. בזמן העבודה על התפקיד גיליתי שזה אותו כוח שנמצא אצל כולם: הכישרון, הכריזמה, העוצמה, היכולת לזהות חולשה באחרים ולרפא אותה.

"השאלה היא לאן אתה מטה את הכוח הזה. אתה יכול להשפיל, להרע, לנצל, לרכוב על החולשות של האחרים, המיניות או הכלכליות, לטובת הצד האפל. לעומת זאת, עם אותו כוח אתה יכול לעזור לאנשים, לשמח אותם. וזאת האחריות של האדם. הכריזמה של מנהיג הכת גדולה. הוא מעז, הוא חי בדרכו".

מה סוד כוחו באיסוף כל הנשים סביבו?

"הוא בחור מוכשר שלמד קצת קבלה, ומהכל הוא עושה מיש־מש. הוא מזהה את הצורך. יש לו דרך להבין אותך, ואנשים מאמינים בזה. להבדיל אלפי הבדלות, מה זה קיבוץ? גם כן חברה שבתוכה יש כל מיני עניינים.

"פה יש מישהו עם יכולת לראות מעל. לזהות סבל, ואז להציע משמעות או אהבת אמת, ביטחון, קהילה. הכל למען משהו גבוה יותר. הנשים מגיעות אליו מתוך כניעה וצייתנות, וזה מפחיד. זה מורכב וזה חזק".

מתאים ורלוונטי לקמפיינים של MeToo#.

"זה בטוח מהדהד את כל מה שקורה. אני אומר תודה שזכיתי להיות בעידן הזה. זאת מהפכה נשית גדולה שחיכיתי לה, ולא האמנתי שתגיע. זה הדבר שהאנושות צריכה, שהנשים יובילו. הן יותר טובות, וכולם ידעו את זה.

"זה שלב כרגע, אבל השינוי כבר קרה, והוא רלוונטי לכולם. הרי כל גבר יכול להיות אב לבת, וכל אישה יכולה להיות אמא לבן. זו הצורה שבה התקבעו המחשבות שלנו על יחסי הכוחות.

"כל עוד במקומות מסוימים בעולם, למשל סעודיה, אישה נחשבת לאשמה כשהיא נאנסת, העולם עדיין לא בסדר. זה חייב להיגמר, וזה ייקח מלא זמן. אבל לפחות בעולם המערבי, בכל מה שמובילה התקשורת, זו תחילתה של הגאולה.

"אבל לא לטעות - גברים הם לא טורפים. הם רק צריכים ללמוד איך להתייחס לנשים בצורה חדשה. האם לשרוק לה ברחוב או לא? גם אני בבון, כמו כולנו, וצריך ללמוד להתנהל בשפה חדשה ובעולם חדש. זה לא מוריד מכבודנו. גבר, פשוט תבין מה הולך ותזרום.

"העולם הגברי הוביל אותנו למלא מלחמות, למלא כוחניות והרס. למה? ככה. אבל אפשר אחרת. התודעה שלנו צועדת קדימה כל הזמן, בטכנולוגיות, בביטקוין. אנחנו רוצים עולם של אהבה, לא של מלחמות. ואם עשינו בלאגן - אז מבקשים סליחה ומנסים לתקן".

*  *  *

בעבר נגע אבוטבול בפוליטיקה, כשהתמודד בבחירות 2006 במקום ה־36 הלא ריאלי ברשימת העבודה לכנסת. באותן שנים התבטא רבות בסוגיות פוליטיות. תריסר שנים אחר כך הוא אומר שכבר אינו מעורה.

"הפוליטיקה בישראל השתנתה לגמרי, ומבחינתי זה כבר לא רלוונטי. בשנים האחרונות אני יותר מנסה להתחקות אחרי הקשר הנסתר שגלגל את המאורעות בחיי. אני אוהב את הארץ, אבל כבר לא יודע מה הולך. לא מעורב יותר מדי. אם יש משהו שצריך לדעת - אני רואה בפייסבוק".

בטח שמעת על ההתנגחויות בין שרת התרבות לקהילת האמנים.

"שמעתי וראיתי, יש בלאגן בארץ. שרה שמנערת את העניינים. ראיתי את מה שקרה עם האוסקר הישראלי. בהרבה דברים אני מבין מה היא אומרת, דברים שהסגנון שלהם בהתחלה מפחיד ומזעזע אותי, אבל אחר כך אני מבין שזה כנראה הסגנון של האישה הזאת.

"אני שומע שיש רבים שתומכים בה ומרוצים ממה שהיא עושה. אולי הגוורדיות הוותיקות מתקשות יותר  לעכל. אבל אני לא מתעסק בזה, כי אני לא שם, אני בדברים רוחניים יותר".

אחרי הפוליטיקה האמריקנית אתה עוקב?

"כן, דווקא פה מעניין לי. אני מקשיב ולומד, ההיסטוריה והפוליטיקה של ארה"ב מרתקות אותי. לדונלד טראמפ יש נקודת זכות: כל העולם אמר עליו שהוא סתם ליצן שלא ייקח את הנשיאות - והנה הוא לקח. אין לו אג'נדה על כלום, הוא לא דמוקרט ולא רפובליקני. מדובר במעין קאובוי על סוס, עם גישה של 'זוזו לי מהעיניים'. 

"ברור שהחברים שלי ישראלים, למרות שיש גם כמה אמריקנים. באופן כללי אין לי הרבה חברים פה" // צילום: רונן אקרמן

"להגיד שהוא לא פוליטיקלי קורקט זה אנדרסטייטמנט, אבל כשהוא אומר על הצפון־קוריאני, 'בוא'נה, יא גמד, תיזהר, כי אם תדבר יותר מדי אני מקמט אותך' - הוא מדבר כמו ערס.

"זה הגיוני שהגדול יתנהג ככה לקטן, זו בריונות שתמיד היתה. גם בכל העניין של ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל, הוא הולך ומנער את העניינים. מרעיד כל מקום שהוא נכנס אליו ומשגע אותו. 

"מצד אחד זה מפחיד אנשים מסוימים, מצד שני מצחיק לראות אותו, הוא עושה בלאגן. זה המצב, הוא המלך, הוא מנהל את העניינים כרגע. ומותר להגיד את האמת, לא צריך להתחבא".

*  *  *

בשמונה שנותיו בארה"ב מצא אבוטבול דרור לאמנות נוספת - ציורים פרי מכחולו, שאותם הוא מציג בתערוכות בלוס אנג'לס ובתל אביב. את צילומי היצירות הוא מעלה לאינסטגרם שלו.

"מורגן פרימן קנה ממני ציור. תלוי לו בבית ציור שלי, אתה יודע איזה כיף זה? צילמנו סרט במיסיסיפי, הוא גר שם. יצאתי לארוחת ערב עם המשקיעים של הסרט, והוא בא. היו צחוקים, הוא בן אדם מדהים, מצחיק. המפיקה סיפרה שאני מצייר ופתחה את האינסטגרם, להראות לכולם. 

"ואז הוא אמר בקול האלוהים שלו, 'אני רוצה את הציור הזה' - וקנה אותו על המקום. באפריל תהיה עוד תערוכה בווניס ביץ'. יש הרבה עניינים שקורים".

בשנה האחרונה שיחקת גם בפרק של "טווין פיקס" החדשה.

"זה סיפור מכונן לחיים! אני זוכר את עצמי יושב פה, הכל מת, הטלפון שותק, עונת פיילוטים ואין שום דבר, ובדיוק ויתרתי גם על הצעה גדולה מהארץ. זה הטריד אותי כלכלית. מה קורה, למה באתי לפה בכלל, כל מיני שאלות על משמעות.

"ואז הטלפון מצלצל ואומרים לי 'טווין פיקס' - ואני עוד שנייה מתעלף.

"דיוויד לינץ' (יוצר ובמאי הסדרה; ד"כ) הוא המאסטר שלי, איש שמשלב בין שני הדברים שאני חי בעצמי - קולנוע ורוחניות. הוא עושה קולנוע מתודעה של חלום, עושה מדיטציה טרנסצנדנטלית ומדבר על הצד האפל. אני קורא את הספרות שלו ומזדהה עם הכל.

"פתאום הוא רוצה אותי, ואני אומר לעצמי, 'הנה, זה למה באתי!' גם אם זה תפקיד קטן של שתי שורות - זה דיוויד לינץ', ואני מוכן לשלם כסף רק כדי לעמוד לידו. התרגשתי כמו שלא התרגשתי אף פעם.

"חתמתי על המון טפסים של סודיות, ולתפקיד בכלל אין שם, כאילו לינץ' מהתל בי והאגו עושה לי מבחנים. נסעתי ליום צילומים, והוא לוחץ את היד שלי ואומר לי ללמוד את הטקסט, ואני מתפדח, כי זה כולה שתי שורות.

"בסוף הסצנה שלי הוא עוצר ולוקח את המגפון ומבקש להודות לי, וכולם עומדים ומוחאים כפיים. אני אומר 'תודה', נוסע הביתה, והכל מתנה גדולה".

בתחילת הדרך, עם הזמרת ריטה // צילום: משה שי

גם ההמשך היה ורוד. "הסדרה הצליחה והתקבלה יפה בכל העולם", הוא אומר. "לפני חודש, שנה וחצי אחרי שההפקה נגמרה, הם פתאום עשו מסיבה פרטית של הצוות והזמינו אותי. הצוות נשאר מגובש.

"פגשה אותי שם המפיקה ואמרה לי, 'דיוויד חשש שתפקיד קטן כזה יעליב אותך, היה לו מאוד קשה, אבל הוא מאוד אהב אותך ולכן בחר בך'".

יש עוד מישהו שאתה חולם לעבוד איתו?

"אלחנדרו גונסלס איניאריטו ("בירדמן", "האיש שנולד מחדש"; ד"כ). אני דלוק עליו, רוצה להיות חבר שלו. נראה לי שבדיבור ובכימיה האנושית יהיה לי חזק איתו. עבדתי עם גדולים שאני מעריץ - עם כריסטופר נולאן ועם רידלי סקוט, שהלוואי שאעבוד איתו שוב.

"יש מקרים שבהם אין כימיה עם במאים. לפעמים צריך לרדת למטה כדי לעלות משם למעלה, להשיל את העור ולקבל עור חדש, שזה מתנה. המקום פה נתן לי הרבה צניעות, הרבה הערכה והכרה כאמן. כאן קראו לי אמן. בארץ אין הלימה בין המוניטין לבין הכסף.

"באופן כללי יש בארה"ב אופק כלכלי שיכול להיפתח. למשל, מה שגל גדות עשתה בחודשים האחרונים. המומנטום התחיל עוד קודם, עם יוצרים וסרטים ישראליים שקיבלו מועמדויות רציפות לאוסקר. גידי רף עשה את 'הומלנד', חגי לוי בא עם 'בטיפול'. פתאום היה עניין. 

"השוק פה עובר שינויים משלו. אנשים זזים ונכנסים לעמדות כוח, פוליטיקה משנה דברים, ולישראל יש היום את הכוכבת הכי גדולה בעולם - גל המתוקה. יש בה משהו חזק, וזה מגניב שיש לה את המקום להתבטא ולהתפרץ".

יש בך מחשבות בסגנון "למה היא ולא אני"?

"ממש לא, בעיר הזאת אתה לא יכול להחזיק מעמד ככה. אתה תמות פה. תמיד יש מישהו שיותר מצליח ממך, אבל אם אתה חכם, אתה מסתכל על מי שיותר טמבל ממך (צוחק).

"זו עיר מלאה במשוגעים, אבל אחד הדברים היפים זה לראות פה אנשים מצליחים. גל ובעלה, ירון ורסנו, היו אצלנו לארוחת ערב. הם זוג מהמם. זו תופעה מדהימה, איך הם מחזיקים את כל מה שקורה איתה. זה מעבר לחלום, לא נראה לי שהיא העלתה בדעתה את כל הדבר הזה. זאת יציאה. 

"יש לגל כל כך הרבה השפעה מהעמדה שבה היא נמצאת, והיא נושאת את זה בחן ובאותנטיות. זה בא לה הכי טבעי. אתה בכלל קולט מה זה עושה לכל השחקנים והשחקניות מהארץ שרוצים לבוא לפה? פתאום גם מסתכלים עליה, רואים מה שקורה עם 'פאודה' ועם עוד יוצרים ישראלים בתחום".

אתה שומע קולגות בארץ ששוקלים לעבור ללוס אנג'לס?

"בטח, יש מלא שרוצים לבוא, ואני שומע שיש פה ביקוש להחתים שחקנים ישראלים. למי שהולך על זה, אני קודם כל מציע ליהנות מלהיות בלוס אנג'לס, ליהנות מהחיים, לתת לכל הקטע המקצועי להתגלגל ולראות לאן זה הולך. קיר הזכוכית נשבר, ואפשר לעשות את זה".

ומה עם פרנסה, אני שואל אותו. 

"מה קרה לך", נוזף בי אבוטבול, "כולם פה מרוויחים! ארה"ב זה מקום שעובד על העיקרון שככל שאתה עובד יותר, ככה אתה זוכה ליותר טובות הנאה ולהקלות בקופת חולים ובמסים. זה הפוך ממה שאנחנו מכירים בארץ. כאן מעודדים אותך לעבוד ולהצליח, ואתה מתוגמל. לא רק שחקנים. טפו טפו, ושרק ימשיך.

"אנחנו מדברים על עולם בהתהוות, וקליפורניה היא ה־מקום. כל חידוש טכנולוגי יוצא מפה, והכל מרגיש מאוד גלובלי ומתקדם. בתכלס, זה מפגש עם האמריקנים. שיכירו אותך, שתעשה עוד ג'וב ועוד תפקיד, ותמשיך להתפתח.

"מי שבא כדי להגשים את החלום ההוליוודי יכול להתרסק בקלות. אבל מי שבא עם החלום האישי שלו, לעשות ולהיות משהו, בכל תחום - העיר הזאת מאפשרת את זה. מי שמחזיק מעמד, עם הרבה סבלנות ואורך רוח, הוא זה שינצח. אם תתאמן ותהיה מוכן, בסופו של דבר תתקדם למקום שלך".

זה מקום טוב לגדל בו ילדים?

"בהמון מובנים כן. אבל עזוב, אני מתגעגע לארץ".

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו