שיעור מולדת

"לא רציתי לקחת על עצמי את המלחמה הזו, נגד החרם על ישראל", ליאן נג'מי מסובבת את כוס התה ויוצרת מערבולת קטנה במשקה. "אבל דווקא כערבייה ישראלית אני חושבת שיש לי את היכולת לומר 'תודה, אבל לא תודה'. יושבים להם פעילי הארגון באירופה ובארה"ב, ומנסים להביע סולידריות עם ערביי ישראל והפלשתינים בצורה שלא משרתת את ערביי ישראל ורק פוגעת בהם. אז לא, אנחנו לא צריכים את העזרה הזו. 

"להפך, אם רוצים להעלות את ישראל ופלשתין למודעות, צריך ללמוד על האזור, על האנשים, על ההיסטוריה, להבין את התרבות. רק אחרי שמכירים את כל מה שקורה כאן, אפשר לחשוב על כל מיני דרכים לעזור ולתרום לפלשתינים. אבל חרם הוא לא הדרך". 

היא בסך הכל בת 23. צעירה מוסלמית משכונת עין הים בחיפה, שכבר הספיקה לצבור רזומה די עשיר של לימודים ועבודה ברחבי העולם סביב נושא הפוליטיקה והממשל. בחורה אינטליגנטית, חייכנית ונעימה. דוברת חמש שפות - ערבית, אנגלית, עברית, גרמנית וספרדית. את האחרונה למדה מצפייה בטלוויזיה.

בין לבין, כחלק מהמטרה להשאיר חותם של שוויון בעולם, היא מרצה באירופה ובארה"ב על חייה כערבייה מוסלמית בישראל. וכשהחלו להישמע הקולות הקוראים להחרים את ישראל ולמנוע שיתופי פעולה כלכליים, אקדמיים ותרבותיים, הבינה נג'מי שהיא חייבת להשמיע את הצד שלה, זה שמתנגד לחרם. 

"אנשים לא מבינים שערביי ישראל נמצאים תחת אותה מטרייה כמו הישראלים, וכשה־BDS קוראים להחרים את ישראל או לגרום לה נזק - גם אנחנו סובלים. במלחמת לבנון השנייה, כשחיזבאללה ירה טילים על ישראל, נפלו טילים גם על כפרים ערביים. וכשעושים חרם על מוסדות אקדמיים בישראל, גם אנחנו נפגעים, כי גם אנחנו לומדים שם. 

"האקדמיה היא המקום הכי טוב לשמוע בו דעות אחרות ולהיחשף לרעיונות אחרים. אני מאמינה שאם סיימת לימודים באוניברסיטה עם אותן דעות מוצקות שאיתן התחלת, ואפילו לא הקשבת לדעות אחרות, עשית משהו לא נכון. אז ברגע שלא מאפשרים לסטודנטים או למרצים ישראלים להגיע למקומות אחרים בעולם, לא יכולים להבין באמת איך החיים פה נראים".

השיחה שלנו מתנהלת בעברית בטון דיבור מהיר ורהוט, מתובלת מדי פעם באנגלית במבטא אמריקני קל. את העברית הטובה, היא מספרת, רכשה בעיקר מהשיחות עם השכנה ריטה, ילדה יהודייה שעלתה מרוסיה, שאיתה שיחקה בילדותה בגינה הציבורית.

ברחוב שבו גדלה עם הוריה ושלושת אחיה בחיפה שומעים בליל שפות. עברית, רוסית וערבית בוקעות מחלונות הבתים, וליאן זוכרת שגם כילדים היו מדברים כולם בכל השפות, ובעיקר בשפת המשחקים. 

"יש משהו מקסים בלהיות ילדה מוסלמית בשכונה מעורבת. הייתי הולכת לפעילויות במרכז קלור, שלוחת מתנ"ס של מרכז חינוך ליאו בק, שמיועד לכל תושבי השכונה. וכשאת גרה עם ערבים ורוסים ויהודים ודתיים וחילונים - נוצר חיבור טבעי בחוגים, במפגשים, בגינה הציבורית. באופן כללי, השכונה מאוד שקטה, ממש פסיפס של כל העדות והמגזרים". 

היא באה ממשפחה חזקה ותומכת, מאות שנים בישראל, עם שורשים רחוקים ממרוקו ומאלג'יריה. שניים מאחיה - לארין, הגדולה ממנה בשנתיים, ויוסף, הצעיר ממנה בשנה - הם אקדמאים. במארס 2015 עברה המשפחה טלטלה כשהאח הצעיר, תמיר, כיום בן 21, עבר תאונת דרכים קשה וסבל מפגיעה מוחית. בתום שיקום ארוך בבית לוינשטיין ברעננה עבר לשיקום יום בבני ציון, וכיום הוא סובל מפגיעה בצידו הימני של המוח, שמובילה לשיתוק ביד וברגל ולדיבור איטי. 

"תמיר הוא נס מהלך", הדמעות זולגות על לחייה, "אמרו לנו שהוא יהיה שלושה חודשים בתרדמת, אבל הוא התעורר אחרי שלושה שבועות. אמרו שבפיזיותרפיה יידרשו לו כמה חודשים עד שיתחיל ללכת, אבל זה לקח לו רק שלושה שבועות". 

*  *  *

צליעה קלה ברגלה הימנית מסגירה מחלת עצבים, שאיתה היא מתמודדת כבר 11 שנה. עד גיל 12 היתה אצנית, אהבה כדורגל וריקוד. קצת אחרי מלחמת לבנון השנייה שם אביה לב לכך שהיא לא עומדת בצורה מאוזנת. אחרי שבועיים בבית החולים התברר שהיא סובלת ממחלה שפוגעת במערכת העצבים ההיקפית, האחראית להפעלת השרירים, להעברת התחושות ולעצבוב איברים פנימיים. 

כיום היא מתקשה בפעולות הדורשות מוטוריקה עדינה, כמו החזקת עט או רכיסת כפתור בחולצה, וגם בהליכה ובטיפוס במדרגות. על רגליה סימני נפילות שמגלידים בצורה איטית, בשל זרימת דם מועטת לרגליים. פעמיים ביום היא נוטלת תרופה שאמורה להקל את ההתכווצויות וכאבי השרירים, ובמקביל נוטלת תוספי ויטמינים לטיפול בחוסר הקרישיות של הדם.

"לא אשקר, זה קשה לדעת שהגוף שלי בוגד בי. זה עוד יותר מורכב, כי לא יודעים בדיוק מה המחלה ומה הטיפול בה. יש לי כאבים בלתי מוסברים ברגליים, תחושות של שריפה ונימול שאף אחד לא יודע בדיוק איך לטפל בהן, וזה מתיש.

"אבל המחלה הפכה אותי למי שאני. כבר בתיכון ראיתי שאני מתנהגת אחרת. כשחברות שלי דיברו על מה הן רוצות לעשות בסוף השבוע, אני דיברתי על הגדרה עצמית של אדם עם מחלה".

את השוני בינה לבין התושבים היהודים בשכונת עין הים החלה להרגיש סביב חטיבת הביניים. "בחיפה יש בית ספר ציבורי אחד שמדברים בו ערבית, והשאר הם בתי ספר פרטיים. החינוך הציבורי טוב, אבל הפרטי יותר טוב, אז תעשי לבד את המשוואה.

"עד כיתה ט' למדתי בבית הספר הציבורי, כי אבא שלי האמין בחינוך ציבורי, ולא רק בחינוך לעשירים. אבל כשידעתי שאני רוצה ללכת לאוניברסיטה, הבנתי שאני צריכה לעבור לפרטי כדי שיהיו לי כל הבגרויות וכל המקצועות הנדרשים.

"להורים שלי היה חשוב שאלך לבית ספר דובר ערבית, כי לא רצו שאשכח את השפה. אז הלכתי לתיכון האורתודוקסי הערבי. רציתי שתהיה לי נקודת בסיס טובה כשאגיע לאקדמיה. ידעתי שרק ככה אוכל להיות באותה רמה של סטודנטים אחרים שהולכים לבית ספר דובר עברית".

כשסיימה תיכון החלה ללמוד פיזיקה ואלקטרוניקה בטכניון, והיתה נציגת החוג בוועד הסטודנטים שם. במקביל, בשיתוף עם מרכז ליאו בק, העבירה בהתנדבות הרצאות על חייה כערבייה מוסלמית במדינה יהודית בשכונה מעורבת. 

"ההרצאות היו באנגלית, ובכל פעם שהרציתי, הרגשתי שאני פורחת כמו פרח", היא פורשת את ידיה, "הבנתי שאני לא צריכה לשבת מאחורי מחשב ולהיות מהנדסת. הבנתי שאני רוצה לדבר על ערבים בישראל, לעשות שינוי, להתמקד יותר בממשל. יצאתי מהטכניון ועברתי למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. זו היתה ההחלטה הכי נכונה שיכולתי לקבל".

את התואר, שאמור להימשך שלוש שנים, סיימה בשנתיים, אחרי שלקחה קורסים גם במהלך חופשות הסמסטר. "לא הרגשתי שונה, עד שכמה סטודנטים גזענים שכחו שאני נוכחת בכיתה, וזרקו הערות נגד ערבים. הם לא דיברו אלי ולא עלי, אבל היה לי לא נעים לשמוע ש'הערבים כפויי טובה ולא יודעים להעריך מה שנותנים להם'. לא כל הסטודנטים בחיפה מגיעים מחיפה, ולא כולם יודעים מה זה לחיות בערים מעורבות, אז הם רואים ערבי וחושבים עליו דברים מאוד סטריאוטיפיים.

"אני מאמינה שהערבים נמצאים כאן עוד מלפני קום המדינה, והם יישארו כאן תמיד. לא התווכחתי עם מי שחושב אחרת, אבל זה צרם.

"מעבר לזה, היה הבדל משמעותי ביני לבין הסטודנטים האחרים מבחינת ידע היסטורי. אני יושבת בקורס מבוא לפוליטיקה ישראלית, ומדברים איתנו על מבצעים של צה"ל ועל מפקדים הרואיים, ואני לא מכירה אף אחד מהשמות או מהאירועים.

"יש פתגם בערבית שאומר שכשאדם לא מבין מה הולך סביבו, הוא 'יושב כמו חירש במסיבה', וככה הרגשתי. לא הבנתי כלום ממה שהמרצים והמתרגלים חושבים שכל הסטודנטים אמורים להכיר, כי במערכת החינוך היהודית מדברים על המלחמות ועל המבצעים כל הזמן, ובמערכת החינוך הערבית לומדים על המהפכה האסלאמית, על מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ופחות על ההיסטוריה של הערבים בישראל".

"חשוב לי שיידעו שיש בישראל ערבים שלא שונאים את המדינה". בהרצאה

התשוקה לשוויון ולצדק חברתי בוערת בה. רק מדי פעם היא נותנת לילדה הקטנה שבה לפרוץ - למשל, כשהיא מדברת על המלוח'ייה של סבתא (מאכל ערבי עשוי עלים דמויי תרד, שום ואורז), שמחכה לה בכל פעם שהיא חוזרת מנסיעה ארוכה לחו"ל.

את הלימודים בעולם הגדול החלה לפני כשנתיים, כשהשתתפה בתוכנית חילופי סטודנטים עם אוניברסיטת ג'ייקובס בברמן, שבצפון־מערב גרמניה. במשך חצי שנה, מספטמבר 2015 עד פברואר 2016, למדה בגרמניה, אחת מארבעה ישראלים שנבחרו לקחת חלק בתוכנית. 

"את יושבת בקפיטריה לא רק עם אנשים ממדינות אחרות, אלא מיבשות אחרות, ולומדת להכיר עולם אחר לגמרי. מכירה אנשים מסין, מיפן, מאפריקה. זה מדהים. בדיעבד זה נתן לי הרבה כלים להמשך החיים. 

"פגשתי שם, למשל, את אחמד מסעודיה, והתחלתי לדבר איתו בערבית. הוא התפלא שהערבית שלי ממש טובה, ועוד יותר התפלא כששמע שאני ערבייה ישראלית. לא היה לו מושג איך ערביי ישראל חיים. הוא שאל, למשל, אם אנחנו נוסעים בכבישים שונים, אם יש הפרדה בחיי היום־יום ועד כמה אנחנו שונים. לא היה לו מושג שאפשר להיות ערבייה ולגדול כמוני".

*  *  *

מאז היא הספיקה להשתתף גם בתוכנית עמיתים של קרן לנטוס לזכויות אדם, שבמסגרתה נבחרו שמונה צעירים מרחבי העולם לעבוד כעוזרים פרלמנטריים של סנאטורים בקונגרס בוושינגטון. נג'מי, שהיתה הישראלית היחידה בתוכנית, עבדה כעוזרת של הסנאטור הדמוקרטי היהודי בריאן שץ, נציג מדינת הוואי. 

שם היא גם הכירה את ארוסה, ג'ו ריאן היו (28), סקוטי מוכשר שהשתתף גם הוא בתוכנית. השניים התאהבו, וחודש אחרי שנג'מי סיימה את התוכנית וחזרה לארץ, באוקטובר האחרון, הוא הגיע לישראל ושכר דירה בחיפה כדי להכיר את הוריה מקרוב. לפני חודשיים, היא מספרת בחיוך גדול, הציע לה נישואים בטיילת לואי בחיפה, המקום הראשון שאליו לקחה אותו לטייל כשנחת בישראל.

היום ג'ו הוא המנהל האישי שלה. "כשגרנו בארה"ב, ראינו שאני מקבלת עוד ועוד פניות להרצאות, ולא ממש מצליחה לעשות סדר בין העבודה בקונגרס לבין ההרצאות וההזמנות. אז החלטנו לעשות את זה קצת יותר מסודר, וכעת הוא האחראי להזמנות. יחד אנחנו עובדים על אתר אינטרנט ועמוד פייסבוק, שיעסוק בעיקר בהרצאות". 

את חג המולד ותחילת השנה החדשה הם חגגו יחד בסקוטלנד, אצל משפחתו של ג'ו. בהמשך ינועו בין חיפה לסקוטלנד - עד שיעברו בספטמבר לאוקספורד, לתקופת לימודים של שנתיים. 

את הקריירה שלה כמרצה החלה בכלל במתנ"ס השכונתי, בהתנדבות. בתום אחת ההרצאות, שהתקיימה באנגלית, הוזמנה על ידי אחד הנוכחים להעביר הרצאה דומה לקבוצת עיתונאים גרמנים ששהו בביקור בישראל. העיתונאים התרשמו, ושמה של נג'מי החל לנדוד מפה לאוזן, עד שהפכה למרצה מבוקשת באוניברסיטאות ובארגונים יהודיים ונוצריים בגרמניה, באנגליה ובבוסטון שבארה"ב (העיר התאומה של חיפה; ב"א).

פעמיים בשנה היא טסה למסע של שבועיים בבוסטון, בוושינגטון ובניו יורק, שבמהלכו היא מעבירה לפעמים שתי הרצאות ביום. לגרמניה ולאנגליה היא מגיעה לעיתים רחוקות יותר, לפי דרישה ותמורת תשלום. 

*  *  *

בהרצאותיה, שעוסקות במיעוטים דרך סיפור חייה, היא מנסה לשפוך אור על כל גוני החיים של ערבייה מוסלמית בישראל, לטוב ולרע. "אני שייכת לארבע קבוצות שונות בחברה: אני אישה, ערבייה, מוסלמית ובעלת מוגבלות. את ההגדרה האחרונה אני ממש לא אוהבת, אלא מעדיפה להגיד שיש לי יכולות אחרות, כי עובדה שאני מצליחה לנהל חיים רגילים, רק בצורה שמתאימה לי. 

"יש בנקודת הפתיחה שלי, כאישה ישראלית מוסלמית שגרה בחיפה, הרבה יתרונות. יש פה שוויון הזדמנויות גדול יותר לנשים בהשוואה למדינות ערב, ובגלל שחיפה היא עיר מעורבת - גדלתי בתנאים טובים יחסית. אבל ברגע שאת יוצאת החוצה מהשכונה המעורבת, או נכנסת למערכת החינוך, את רואה את ההבדלים בין היהודים לערבים, וזה צורם.

"אני מבקרת חברות שלי בכפרים ובערים ערביות, ורואה חיים אחרים לגמרי מאלו שיש ביישוב היהודי המפותח. זה מעציב אותי להסתכל על רמאללה, סכנין, ערערה ועוד מקומות, ולראות שהתשתיות והתנאים הם ברמה פחות טובה. 

"יש הבדלים גדולים בין מערכת החינוך של דוברי העברית לעומת דוברי הערבית, כשאצל דוברי הערבית לא כולם בכלל ניגשים לבגרות, ואז האפשרויות האקדמיות שלהם פחותות. גם הנשים הערביות הן לא כמו הנשים היהודיות. אישה ערבייה צריך לעודד כדי שתצא לעבוד או ללמוד, במיוחד אם מדובר במוסד לימודי רחוק מהבית. לא לכולן יש היכולת להגיע למוסדות לימוד מרוחקים, ואז הן נופלות בין הכיסאות, לא מתקדמות כמו שחלקן היו רוצות.

"אז המסר הכללי שלי הוא שבתור אזרחית, אני מצפה להיות חלק מהשוויון הדמוקרטי". 

את פעילותה נגד ארגון ה־BDS, הקורא לחרם נגד ישראל, החלה כשבאחת ההרצאות בארה"ב נשאלה על ידי הסטודנטים איך היא מתמודדת עם החרם. "היו בקהל סטודנטים לא יהודים שניסו להבין אם החרם עוזר לי כערבייה ישראלית. לקחתי נשימה עמוקה והסברתי שהחרם לא עוזר לנו בכלום. הם מאוד רצו להעלות על השולחן את הנושא של פלשתין וישראל, להביע סולידריות. אבל אני הסברתי להם במילים די פשוטות שזו לא הדרך". 

נתקלת בקריאות גנאי נגדך?

"מעולם לא, כי אני מגיעה להרצות כעצמאית, ולא כחלק ממשלחת או ארגון. אני עושה את זה גם בשביל פרנסה, אבל גם כדי להעביר מסר. אני מרצה בעיקר על החיים שלי, ואיך אני מתמודדת עם המחלה. אחר כך מדברים על החיים בישראל באופן כללי. גם כשאני מסבירה למה אני מתנגדת לחרם, אני חושבת שאנשים מצליחים להבין את הטיעון שלי. 

"כשנתקלתי לפני כשנתיים בקריאות לחרם אקדמי נגד ישראל באוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון, שלחתי מכתב לבית המשפט של הסטודנטים. הסטודנטים התלבטו אם להחרים מוסדות אקדמיים בישראל, וכתבתי להם מכתב כחלק מקמפיין של סטודנטים אחרים, שמטרתו היתה להתנגד לחרם כזה. כתבתי שחרם יפגע בכל אזרחי ישראל, כולל ערביי ישראל, והסברתי שהוא יכול רק לפגוע בחופש לידע ולהיכרות עם דעות אחרות.

"באוניברסיטאות בחו"ל לומדים ילדים בני 18 שמרגישים שהם צריכים לעשות שינוי, שזה המקום והזמן שלהם להביע דעה על העולם. אם היה מתקבל חרם כזה כשאני הייתי סטודנטית, לא הייתי מגיעה לתוכנית חילופי הסטודנטים עם האוניברסיטה מגרמניה. לא הייתי נחשפת לעולם הזה, לאנשים אחרים ממדינות ערב, מאסיה, מאפריקה, מאירופה. הם, מצידם, לא היו יכולים לשמוע על החיים בישראל ממישהו שממש גר שם, כמוני, ולא רק מהחדשות; לשמוע עוד זוויות על החיים בישראל, ולא רק מיהודים".

הקריאות לחרם נדחו לבסוף, ואוניברסיטת נורת'איסטרן עדיין עובדת עם מוסדות להשכלה גבוהה מישראל. 

בשנה האחרונה לתואר, ב־2016, היתה נג'מי מתרגלת בקורס יחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. "רוב הסטודנטים שלי היו יהודים, בכלל לא ידעו שאני ערבייה. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להראות שאנחנו יכולים להיות גם מרצים ומבינים במדעי המדינה, לא רק בהנדסה כמו שרבים חושבים.

"גם כשאני באה להרצות בפני סטודנטים בעולם, זה די מבלבל. ערבייה מוסלמית באה לספר על ישראל, ועוד אומרת על המדינה דברים טובים. הם רגילים לשמוע על ישראל מפי מרצים יהודים, קצינים לשעבר או אנשים בעמדות מפתח, שמספרים על החיים היהודיים. ואז באה צעירה מוסלמית ומספרת להם שגם היא חיה בישראל, ושיש לה בית רגיל ועיר רגילה והיא למדה באקדמיה, אבל יש לה גם חברות שגרות בכפרים שהמצב בהם פחות טוב. 

"חשוב לי שיידעו שיש בישראל ערבים שלא שונאים את המדינה. בסופו של דבר, אני מאמינה שהגדלת המודעות לקיומם של בני מיעוטים בישראל תקרב את ערביי ישראל למקבלי ההחלטות, וגם ההנהגה שלנו תבין שערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהמדינה". 

איך המשפחה והחברים מגיבים לעמדות שלך? 

"ההורים שלי מסכימים איתי מאז ומתמיד. המשפחה של אבא שלי נמצאת בחיפה 300 שנה, והיא לא תלך לשום מקום אחר. אנחנו ערבים שחיים במדינת ישראל, ולמרות שלא צריך לשכוח את העבר, צריך להיות עם הפנים קדימה. כשאני מרצה, אני מספרת על המחלה ששינתה את חיי ועל הדרך שבה בחרתי לחיות מאז.

"אף פעם לא התייחסתי לעצמי כאל קורבן, ואני מאמינה שרק בזכות זה אני נמצאת היום במקום שבו אני נמצאת. אם הייתי שוקעת במחשבות על העבר, על החיים שלי כילדה בריאה, לא הייתי יודעת להעריך את מה שיש לי לתרום לעולם היום. את אותו נרטיב אני לוקחת לערביי ישראל. יש לנו עבר, יש לנו היסטוריה, אבל אנחנו צריכים להתמקד בהווה ובעתיד, לראות באילו דרכים אנחנו כן יכולים לקבל פה שוויון. 

"למשל, לדרוש מקום בין מקבלי ההחלטות בכל הנוגע למדיניות מקומית, אזורית ולאומית. לתת לנו להיות חלק מהדמוקרטיה הזו. אני חושבת שהמדינה צריכה לפעול יותר כדי לצמצם את הפער בזכויות האזרחים של ערביי ישראל, להנגיש את הפריפריה, להשקיע משאבים בהבנת הצרכים של האזרח הערבי ולתת לו להיות חלק בעיצוב פני המדינה". 

*  *  *

בנובמבר האחרון הצליחה נג'מי להוסיף לרזומה העשיר שלה עוד תואר יוקרתי, כשזכתה במלגת רודז ללימודים מתקדמים באוניברסיטת אוקספורד שבאנגליה. המלגה מוענקת לסטודנטים מצטיינים מעשרות מדינות, ורק בשנה שעברה נפתחה גם לישראלים. עם הזוכים הקודמים במלגה נמנים נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, ראש ממשלת אוסטרליה הנוכחי מלקולם טרנבול, וראש ממשלת קנדה לשעבר ג'ון טרנר.

"אנחנו גאים להוציא משורותינו בוגרת מוצלחת ומוכשרת כמו ליאן", אומר נשיא אוניברסיטת חיפה, פרופ' רון רובין, "ליאן פועלת נמרצות נגד ה־BDS, תוך כדי ציון הישגים אקדמיים ומקצועיים יוצאי דופן, ואני בטוח שהיא תמשיך להנהיג ולצבור הישגים בזירה הציבורית ובזירה האקדמית". 

בפעם השנייה בראיון נג'מי לא מצליחה לעצור את דמעותיה, הפעם מרוב אושר. "לראיון האחרון בדרך לקבלת המלגה, שנערך בירושלים, הגעתי בשיא ההתרגשות. לא ידעתי למה לצפות. ברגע ההכרזה ישבתי בכיסא, כי היה לי קשה לעמוד, והסתכלתי למעלה, אל ראש הוועדה שדיבר ודיבר. הוא אמר 'כל הכבוד' לכולם, ואני רק מחכה לשמוע את השם שלי. מחכה ומחכה, ופתאום הוא אומר 'ליאן נג'מי מאוניברסיטת חיפה'. 

"איך ששמעתי את השם שלי התחלתי לבכות. עם כל זה שאני מדברת כל הזמן, לא יכולתי להוציא מילה מהפה. זה היה כל כך מרגש.

"מבחינה אקדמית, זה הרף הכי גבוה שסטודנט יכול לבקש. אני, הבחורה הרגילה משכונה קטנה בחיפה, הולכת ללמוד באוקספורד? עם כל האמונה בעצמי, לא גדלתי לדעת שאני הולכת ללמוד באוניברסיטה הטובה ביותר בעולם, על מלגה מאוד יוקרתית. אני עדיין לא מצליחה לעכל את העובדה שזכיתי. נדמה לי שעד שלא אגיע לשם, לא אבין את זה באמת.

"כשהתקבלתי, אחת מחברות הוועדה אמרה לי: 'וולקאם טו דה קלאב'. הידיעה שאני משתייכת למועדון של מנהיגי עולם כל כך מרגשת ונותנת לי את התחושה שאוכל להשאיר חותם בעולם, להיות בעלת השפעה". 

איזה חותם היית רוצה להשאיר?

"הייתי רוצה לדבר על מדיניות הכלה של מדינות. בגלל שגדלתי בקבוצות מיעוט, הייתי רוצה להבין באמת מה יכולה להיות מדיניות נכונה של מדינה כדי שתוכל להכיל את כל אזרחיה באמת - ללא הבדלי דת, גזע, מין וכדומה. הייתי רוצה לדחוף קדימה נשים ערביות, לתת שוויון הזדמנויות לנשים. 

"כשאמרתי לאנשים שאני רוצה ללמוד מדעי המדינה ולהתמחות ביחסים בינלאומיים, שלא לדבר על להיות דיפלומטית, שאלו אותי מייד מה יקרה כשאתחתן ויהיו לי ילדים. וזה מרגיז, כי לעולם לא היו שואלים גבר את השאלה הזו. אני מניחה שגם נשים יהודיות פחות שומעות את השאלות האלה. 

"אבל הפער התרבותי עדיין קיים. לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, כמעט 70 אחוז מהנשים הערביות בישראל לא עובדות, וזה מאוד מפריע לי. חלקן לא רוצות, וזה בסדר, אבל יש הרבה שרוצות ופשוט לא יכולות. אין להן תחבורה ציבורית מהכפר אל מוסדות הלימוד הטובים, אין להן תמיכה מהחברה, אין להן תמיכה תרבותית לצאת לעבודה. הייתי רוצה להיות מודל השראה עבור הנשים האלו, שיראו שאפשר. שידחפו את עצמן כדי להתקדם".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו