אופקים חדשים

ב־19 באפריל 1955 הוקמה בנגב המערבי תחנת טרקטורים, שנועדה לשרת את תושביה החקלאיים של המועצה האזורית מרחבים וקיבלה את השם אופקים, אולי בשל הנוף הפתוח המקיף אותה. התושבים הראשונים היו עולים ממרוקו ומתוניסיה ובהם גם משפחת דנינו. אנחנו עוד נחזור אליה. 

בשנים שלאחר מכן הפכה אופקים לקיבוץ גלויות של עולים מפרס, ממצרים, מהודו, מרומניה ועוד. שתי מעברות הוקמו במקום ומקורות התעסוקה העיקריים היו עבודה בבניין, חקלאות במושבים הסמוכים ועבודות דחק, שכללו גם נטיעת מטעים של צמח האגבה המשמש לתעשיית חבלים ושקים שאותה רצו לפתח באזור. ב־1959 מנתה אוכלוסיית אופקים כ־2,500 נפש, ובמקום הוקם המפעל הראשון - מפעל לליטוש יהלומים - והעסיק 60 עובדים. בעשורים שלאחר מכן הוקמו מפעלים נוספים, שעסקו בעיקר בטקסטיל.

בשנות ה־90 הגיעו אליה עולים רבים מאתיופיה ומבריה"מ, וב־1997 הוכרה אופקים כעיר, אלא שמשבר בענף הטקסטיל הביא לסגירת המפעלים המרכזיים בעיר, אחוז האבטלה זינק ורמת השכר היתה מהנמוכות בערי ישראל. הקיפאון החברתי והדמוגרפי נמשך עד העשור השני של המאה ה־21, שבסופו אף נוהלה אופקים במשך חמש שנים על ידי ועדה קרואה ולא נראו בה אופקים חדשים. 

שילוב של עיר וכפר

מרחבי הנגב המערבי יפים בסוף דצמבר. הדרך לאופקים מתפתלת בתוך שדות הצבועים ירוק בהיר, מנוקדים ביישובים בדואיים, בקיבוצים ובמושבים. שלט צנוע מקבל את פני הנכנסים לעיר, היישר לרחוב הרצל, החוצה אותה מצפון לדרום והוא עמוד השדרה והלב הפועם של אופקים. אם עד לפני כמה שנים היה הרחוב הזה נתון במעין מוות קליני, הרי בשעת הבוקר של יום שלישי השבוע הוא חי ובועט. "פרלמנטים" מסוגים שונים יושבים בפתחי החנויות ובבתי הקפה, והרחוב עצמו מלא בבתי עסק ובאנשים מכל הסוגים, חרדים, מסורתיים חילונים וגם ערבים שבאו לסידורים מרהט הסמוכה. האווירה נינוחה אבל לא בטלנית. נראה שהתושבים ואורחיהם יודעים שהזמן יקר, אבל גם שכדאי לעשות בו משהו בשביל הנשמה, ועוד כוס קפה עדיין לא הרגה אף אחד. 

רגע לפני שאני נכנס לבניין העירייה שואל אותי מישהו בקיוסק הסמוך, "הלו, לאן אתה?" כשאני משיב "לכנס עם ראש העיר על הפרויקט להגדלת אופקים" הוא צוחק בקול ואומר, "אה, לאיציק? קומה שנייה, כנס ותעלה במדרגות. אין מעלית". 

יצחק דנינו, אחד משמונת ילדי המשפחה שהגיעה לאופקים ב־1955 נבחר לראשות העירייה ב־2013. "האתגר הגדול שלי הוא להפוך מצב של הגירה שלילית, שבו צעירים שלנו קמים ועוזבים לבאר שבע או למקומות אחרים, למצב שבו הם נשארים או חוזרים לכאן", הוא אומר, "כשנכנסתי לתפקיד היו באופקים 26.5 אלף תושבים והיום אנחנו על 30.5 אלף תושבים. בלי גידול האוכלוסייה, כולל התאמה שלה לאוכלוסייה צעירה, לעיר יש כיוון אחד – עיר של מבוגרים שלא מתפתחת".

אופקים. צילום: אור אלכסנדר

בתחילת השנה האחרונה אושרו הסכמי גג הכוללים בניית 14 אלף יחידות דיור חדשות באופקים, שכיום קיימות בה 7,500 יחידות דיור. כדי להניע את המהלך חבר דנינו לתנועת אור, שהוקמה ב־2002 וכיום היא גורם מיישב מרכזי בישראל. יחד עם התנועה, ובמימון של קרן נס, יצא לדרך פרויקט "קולקטיב אימפקט", ששם לעצמו למטרה להגדיל את אופקים ללא פחות מ־100 אלף תושבים. "התפיסה שלנו היא שהנגב הוא לא איזה נספח של מדינת תל אביב", מסביר מנכ"ל תנועת אור רוני פלמר, "לאופקים היה דימוי מאוד מסוים, וחלק מהאתגר שלנו היה גם לשפר אותו, אבל גם את המציאות עצמה. אתה רואה כאן רחובות חדשים, עסקים שנפתחים, מפעלים". 

דנינו: "צריך לייצר כאן חזרה גדולה של אנשים, ובצד השני לטפל במצב הכלכלי של הרשות. שיווקנו כ־6,000 יחידות דיור בשכונות חדשות, חלקן כבר מאוכלסות וחלקן בשלבים שונים. האוכלוסיות שמגיעות הן בני המקום, צעירים מהמרכז, אנשי קבע ועוד. כשאני אומר 100 אלף תושבים זה נראה כאילו אני עפיפון, אבל אם לא נסתכל לשם אני לא יודע אם אנחנו לא חוטאים לתפקידנו".

אילו פרויקטים נמצאים בעיר?

פלמר: "בקרוב הולכת להיפתח מכינה קדם־צבאית בשיתוף עם מכון ויצמן. כל שוחרי המדע של מכון ויצמן יבואו לאופקים". 

דנינו: "יהיה גם פרויקט עם קק"ל, שאנחנו עושים עם היו"ר דני עטר ונקרא בית קק"ל. מדובר במרכז למידה שמציע את מה שאני כראש הרשות רוצה לתת בתחום סגירת הפערים בחינוך. זו מהפכה משמעותית בחינוך באופקים, ואנחנו יכולים לומר שאנחנו משקיעים בחינוך לא פחות ממועצות אזוריות עשירות או מרעננה וחולון לצורך העניין.

"בנוסף, אנחנו מביאים לעיר גם מפעלים. סיימנו לשווק 150 דונם ל־37 מפעלים שיגיעו ומתחילים לשווק שטחים נוספים". 

איפה אתם רואים את אופקים בעוד עשר שנים?

פלמר: "מהצד של התושבים, זה הולך להיות אחד ממוצרי המגורים ואיכות החיים הכי מבוקשים בישראל. יהיה פה שילוב של עיר וכפר, תהיה סצנה של צעירים שיוזמים עסקים. אנשים ייסעו לעבודה באופניים ולא יידעו מה זה פקק. אווירה של התחדשות ויצירה משותפת, של מקומות עם מודל של אוכלוסייה חרדית, דתית־מסורתית וחילונית שחיה יחד בקהילה משותפת".

דנינו: "לצד המגה־מטרופולין באר שבע, אופקים תהיה בירת הנגב המערבי והמטרופולין של האזור שלנו. עיר של 70 או 80 אלף תושבים שיודעת לתת איכות חיים ברמה הגבוהה ביותר".

על האש אצל השכנים

השיחה עם דנינו ופלמר מעוררת תיאבון. אופקים אינה מעוז קולינרי ידוע, אבל המקומיים מכוונים אותי לשני מקומות, מסעדת רחלה ושווארמה התאומים. "משניהם", הם טוענים, "לא תצא רעב". אני בוחר בתאומים, הנמצאת מרחק נסיעה קצרצר ממרכז העיר, בלב אזור המוסכים של רחוב המלאכה. שעת הצהריים מוציאה החוצה רעבים נוספים, ומחוץ למקום מתעוררת בעיית חניה קלה שנפתרת מהר מאוד כשמישהו שהגיע לתקן את הרכב במוסך הסמוך רואה שאני מחפש ואומר בפשטות, "שנייה, תן לי לזוז קצת שמאלה ויהיה לך מקום". הלוואי עלייך, תל אביב.

התור הארוך אצל התאומים מסמן טובות, והבאגט החם והטרי שמועמס בשווארמה עסיסית אכן לא מאכזב. כשהבטן מלאה, אפשר לחזור מאופקים של היום לזו של מחר ושל עוד 10 ו־15 שנה.

חלק מהאוכלוסיות שעליהן מדברים פלמר ודנינו כבר נמצאות באופקים, שאליה הגיעו או חזרו. דלת ליד לשכתו של דנינו יושב עוזרו נאור רוהקר (32), שנולד וגדל בעיר, עזב אותה וחזר. "שירתי עשר שנים בחיל הים וגרתי בתל אביב ובמקומות אחרים", הוא מספר, "החזרה שלי היתה דווקא בנסיבות קצת טרגיות, אחרי שנפצעתי בצוק איתן הגעתי הביתה לשיקום. החלטתי להישאר כי ראיתי שקורה פה משהו טוב, שדברים זזים.

"החלטתי לעסוק בחינוך כי זה תחום שבער בי. בעזרת הידע בניווט שרכשתי בצבא הקמתי קבוצה של בני נוער בסיכון שאני יוצא איתם למסעות. הם חבר'ה מכאן, משכונת מישור הגפן שבה גם אני גדלתי, ואני מקיף אותם 24 שעות, פוגש אותם בבית, הולך איתם לבית משפט אם צריך ויוצא איתם למסעות בשטח. התחלתי עם חמישה בני נוער וגדלנו ל־15".

גם מיטל דרעי (34), נשואה ואמא לשלושה, נולדה וגדלה באופקים. "התחתנתי עם בן המקום, ועד לפני שנתיים הייתי קצינה בצה"ל ועשיתי תפקידים בתחום משאבי האנוש", היא מספרת, "כשהשתחררתי עלתה הצעה לנהל כאן את מרכז הצעירים והחלטתי שאני רוצה להחזיר למקום שבו גדלתי ושממנו באתי כי בשנים שבהן הייתי בצה"ל אמנם גרתי באופקים, אבל לא קיימתי כאן חיי קהילה נורמטיביים. הייתי מגיעה לישון. כשהתחלתי לעבוד כאן גיליתי עיר וקהילה שלא נחשפתי אליהן. במרכז הצעירים אנחנו מתעסקים בליווי החל מהשחרור מצה"ל ובטיפול בזכויות שמגיעות לצעירים, בהנגשת השכלה גבוהה, בפיתוח קריירה ותעסוקה ובמעורבות חברתית; כלומר לפתח את דור המנהיגים הבא באופקים. אנחנו מלווים כמה קהילות בעיר, ובשאיפה לפתח קהילות נוספות. אגב, בעוד חודשיים ייפתח במרכז הצעירים בר־מסעדה שמקים יזם צעיר מקומי".

דנינו (מימין) ופלמר. צילום: יהודה פרץ

מי שהגיע "מבחוץ" הוא אריאל ספרונוב (32), נשוי לבת אופקים ואב לשני ילדים. "אני במקור מבאר שבע, וכשנולד הילד הראשון לפני שנתיים התחלנו לחשוב איפה נגור והחלטנו על אופקים", הוא אומר, "אני מכיר את אופקים 16 שנים דרך בת הזוג שלי, ואם ההצעה לגור כאן היתה עולה לפני חמש שנים, הייתי אומר שאין מצב בעולם. 

"אני מגיע מתחום ההיי־טק והעברתי את החברה שלי לכאן. אנחנו עוסקים בפלטפורמה לניהול משימות ועוזרים לצוותים לעבוד טוב יותר ולנהל בעצם את המשאב הכי חשוב, שהוא זמן. בשנה האחרונה חיפשנו משרדים באופקים והתגלגלנו לזה שאנחנו פותחים כאן 'האב' (HUB) ליזמים, שהוא בעצם מרחב להצמחה ולפיתוח של סטארט־אפים, ליזמות חברתית, סביבתית וטכנולוגית, וגם בית לחברים וחלל עבודה משותף, כמו אלה שנפתחו רבים מהם בארץ בשנים האחרונות. היה לי חשוב לעודד את התחום של יזמות אצל צעירים, כי אנשים כאן קצת פחדו לפתוח את העסקים שלהם ולעשות משהו בעצמם. צריך להבין שבעולם של היום אין משמעות למרחק ואפשר לעבוד מכאן מול כל מקום בעולם. כיום אנחנו חברת ההיי־טק היחידה באופקים, תואר לא כיפי בעליל ואני מקווה שהמספר יגדל במהירות". 

לא מקום של גורדי שחקים

חיים כהן (31), נשוי ואב לארבעה, גר באופקים בארבע וחצי השנים האחרונות. "הגענו לכאן מירושלים, אני במקור מהיישוב נווה דקלים בגוש קטיף ואשתי מירושלים", הוא מספר, "היא עשתה כאן שירות לאומי וזכרה את העיר לטובה, ובכל פעם שעברנו דירה אופקים עלתה על הפרק. כשהגעתי ללמוד בבן־גוריון בתוכנית עתידים לפיתוח השלטון המקומי עשינו את הצעד ועברנו לעיר, תוך כדי החלטה שלי גם לעבוד באזור. כיום אני עובד כרכז פרויקטים באשכול נגב מערבי, שהיא חברה לפיתוח עירוני ששייכת לתשע רשויות בנגב המערבי, בין השאר אופקים, שמייצרת שיתופי פעולה. האשכול הופך את החיבור בין רשויות עירוניות וכפריות, שהיה אולי מוזר מבחינה היסטורית, לחיבור טבעי בעיני תושבי האזור".

כל ארבעת הצעירים משתתפים בפרויקט "קולקטיב אימפקט", שלדברי רוהקר היה "הפעם הראשונה שבאו אלינו בני העיר ואמרו, 'בואו נחשוב לא רק על מחר בבוקר, אלא גם על עוד 15 שנה'. היינו רגילים לכל מיני פלסטרים בעיר, ועכשיו פתאום יש חשיבה מתוכננת, אסטרטגית. אני קפצתי על הרימון של החינוך, שהוא חתיכת רימון, אבל כמה שהאתגר גדול זה גם כיף ומשמעותי לחשוב ולעשות למען העתיד של אופקים".

מבחינה כלכלית יש באמת כדאיות כל כך גדולה לעבור לאופקים? 

רוהקר: "אני לא יודע באיזה מקום אחר בארץ היתה לי אפשרות לקנות קרקע מהכסף שלי, בלי הלוואות או משכנתא. בסכום שאני קניתי אתה מקבל במקומות אחרים דירה קטנה בבניין, וכאן אתה מקבל חצי דונם לבנות בית עם גינה".

ספרונוב: "גם אנחנו קנינו כאן קרקע, ועשר דקות נסיעה מכאן המחיר של אותה קרקע יקר בכמה מאות אלפי שקלים. גם החינוך זול יותר. גני הילדים אצלנו זולים משמעותית מהמחירים במרכז".

כהן: "אגב, יכול להיות שעם גדילת העיר המחירים יעלו, וגם זה בסדר, אפילו משמח. מחיר זה עניין של מצב נתון. אם ייקחו כאן מחר 4,000 שקל לחודש לילד בגן, אותו גן יעמוד ריק כי לא יהיה מי שישלם סכום כזה. אני מוכן לשלם למישהו שמאמין באופקים והשקיע בה כי הוא חושב שהוא יקבל תמורה לכסף שלו". 

באיזו אופקים הייתם רוצים שהילדים שלכם יגדלו?

רוהקר: "אני רואה את אופקים בעתיד כעיר שבה הילד שלי מקבל חינוך טוב, שיש לנו את הפארק ללכת אליו כמשפחה, ושבערב יהיו לי מקומות בילוי קהילתיים. אופקים היא לא מקום של גורדי שחקים, אנחנו רוצים לשמור על המרקם הקהילתי".

כהן: "הלכתי פעם ברחוב עם הבת שלי ואישה מבוגרת פנתה אלינו, אמרה משהו וצחקה. הבת שלי שאלה מאיפה אתה מכיר אותה ועניתי לה שאני לא מכיר, אבל באופקים אנשים פונים אחד לשני בחופשיות".

דרעי: "מחקרים מוכיחים שתושבים חדשים שמגיעים למקום ומצטרפים לקהילה או מקימים בו קהילה חדשה, יכולת השרידות שלהם עולה משמעותית והם מפתחים קשר עמוק יותר למקום. זו אחת המטרות שלנו". 

ספרונוב: "כפר זו גם אווירה מסוימת, חיבור בין אנשים לקהילה אחת עם משהו משותף. אני רוצה להמשיך ללכת לשכנה ולאכול אצלה, להצטרף לשכנים כשהם עושים על האש. בעשר השנים שגרתי בבאר שבע הכרתי את השכנים רק כשרבתי איתם על משהו". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו