ארבעה כוכבים כריזמטיים, ארבעה תסריטאים ותקציב של קרוב ל־100 מיליון דולר - כל אלה אינם מצליחים להציל את "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" ממלתעות הסתמיות.
סרטו של ג'ייק קאסדאן (שמבוסס על סרט ילדים לא מדהים עם רובין וויליאמס המנוח) הוא קומדיית הרפתקאות נטולת כל מקוריות על ארבעה תלמידי תיכון קלישאתיים (חנון, שחקן פוטבול, בחורה חכמה ומופנמת ובלונדה אהבלה), שמושלכים אל תוך משחק מחשב בשם "ג'ומנג'י".
הטוויסט הוא שבתוך המשחק ארבעת המתבגרים הופכים לדמויות של משחק המחשב, המגולמות בידי דוויין ג'ונסון, קווין הארט, ג'ק בלאק וקארן גילאן ("שומרי הגלקסיה", "ד"ר הו").
חוץ מהטוויסט הזה, שמספק לכוכבים תירוץ מצוין לשחק נגד הטייפקאסט שלהם (החנון נכנס אל גופו של ג'ונסון, הבלונדה האהבלה נכנסת לגופו השמנמן של בלאק וכיו"ב), אין בסרט הזה הרבה.
מטרת המשחק, כך מתברר לצופים, היא למצוא איזו אבן בוהקת ולקחת אותה לקצה השני של הג'ונגל, ומובן שיהיו שפע של מכשולים בדרך (כמו חיות פראיות, שכירי חרב על אופנועים ורע ראשי פתטי המגולם בידי בובי קנאבלה). אבל אין כאן ולו רגע אחד שבולט לעומת האחרים. לא בדיחה, לא הברקה תסריטאית. כלום.
הסרט כולו הוא למעשה מפלצת פרנקנשטיינית, שמורכבת מבדלי רעיונות ומקונספטים שנבזזו מאינספור סרטים אחרים (ומוצלחים יותר), החל ב"מועדון ארוחת הבוקר", דרך "טרון" וכלה ב"שישי הפוך".
החדשות הטובות הן שארבעת הכוכבים בהחלט מספקים את הסחורה. ג'ונסון מחזיר לעצמו את הגרוב אחרי הכישלון המחפיר של "משמר המפרץ", הארט יותר מאופק ופחות מעצבן מבדרך כלל, גילאן מפגינה מידה לא מבוטלת של חן, ובלאק, ששב לעולם שוברי הקופות אחרי גלות לא קצרה (ושסוחט הכי הרבה צחוקים), הוא הדבק שדואג שהעסק לא יתפרק. החדשות הפחות טובות הן שהסרט אינו מאתגר אותם בגרוש.
אם תיכנסו לאולם ללא כל ציפיות, אני מניח שלא תתאכזבו. בכל זאת, זהו לא סרט גרוע. אין כאן רגעים מביכים והמקצוענות של ג'ונסון וחבריו דואגת לכך שהכל יעבור מהר יחסית וללא כאב. אבל חוסר האמביציה והעצלות של "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" תסכלו אותי, וחוסר המתח כבר הביס אותי באופן סופי. בפעם השלישית שג'ונסון עשה מניירות של חנון זה עוד היה משעשע. אבל בפעם ה־30? הרבה פחות.
"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל", ארה"ב 2017