"כבר הכנתי מכתב התפטרות. ברגע האחרון חברים שכנעו אותי להמתין"

"לדעתי הברק היכה בגיל 9-8. משהו לא מפוענח חיבר אותי לשפה. יום אחד נפל לי ליד במקרה עיתון 'חדשות הספורט', והתחלתי לקרוא אותו. הייתי בא לבית הספר עם העיתון, וכשדיברתי עברית בכיתה, לא האמינו שילד כל כך צעיר מדבר עברית כזאת.

"היתה לי דודה בלונדון ששלחה לי עיתוני כדורגל באנגלית, וככה יצא שלא התעניינתי בשיעורים, אלא קראתי עיתונים בערבית, בעברית ובאנגלית. אני כמעט חוקר של השפה העברית. הייתי ארבע שנים וחצי מורה לעברית בעכו. יום אחד הלכתי לניחום אבלים של משפחה ערבית, ואחד מהם אמר לי, 'אוסטאז (מנהיג; א"פ), אני זוכר שביקשת מאיתנו לקנות עיתון לכיתה'. זה היה עיתון 'אומר' בעברית, שהיה מנוקד".

איך העברית של הנוער הערבי?

"לומדים ברמה נמוכה. אחרי 12 שנות לימוד, סטודנט ערבי לא מסוגל להבין טקסט בעברית. שפתו רצוצה גם בעברית וגם באנגלית, ושנה ראשונה הולכת לאיבוד רק על שיפור השפות".

ואיך העברית של היהודים?

"היהודים סירסו את העברית שלהם. היום הסלנג שולט. יהודי ממוצע יכול להשתמש ב־100 מילה ולשרוד ככה 80 שנות חיים. אני מרגיש את השפה הדלוחה, החלולה. לצערי, הערבית והעברית בסכנת הכחדה. אם ימשיכו פה לדבר בסלנג ובסמארטפונית, העברית, שהיא אוצר בלום, תלך לאיבוד.

"יש לי אוזן ביקורתית, ואני מוצא את עצמי מתקן. באחת הוועדות בכנסת דיברה אחת הבכירות בבנקים, ושיבשה משפט. תיקנתי אותה בקול בלי לחשוב יותר מדי, ואחר כך רציתי שהאדמה תבלע אותי. ניגשתי אליה והתנצלתי".

•  •  •

רגע לפני יום הולדתו ה־67, זוהיר בהלול נמצא בהתלבטות אמיתית: האם להמשיך את המסע שהחל כחבר כנסת במחנה הציוני לפני שנתיים וחצי, או להשאיר את החוויה הלא פשוטה מאחוריו ולחזור לזירה שבה הוא שט כדג במים, שם גם רכש את מעמדו האייקוני בציבוריות הישראלית - שדר כדורגל לא קונבנציונלי, אולי אף ספקטקולרי, שזכה להכרה הכי מפנקת שיש, כשאפילו שלישיית הגשש החיוור צרבה אותו לעד כ"זוהיר אלול", באחד מגדולי מערכוניה על "שירים ושערים" המיתולוגית.

מי שעשה את אחד הקמפיינים הקצרים ביותר במירוץ לכנסת, בקושי חודש ימים, ונכנס מהמקום ה־17 המשוריין לנציג המגזר הערבי במחנה הציוני, נקלע בחודש האחרון לעימות מתוקשר עם המנהיג החדש של המפלגה, אבי גבאי, בעקבות החלטתו להיעדר מהטקס שהתקיים בכנסת לציון 100 שנים להצהרת בלפור. גבאי כבר הבהיר שבהלול לא יהיה חבר כנסת מטעם המפלגה בבחירות הבאות, ובהלול, רחוק מאוד מהדימוי המתסיס של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת, מצא עצמו נדחק כמוהם לאגף הלא לגיטימי של הבית.

"כשגבאי התמודד על ראשות המפלגה, תמכתי בו. האמנתי שמפלגת העבודה זקוקה לטלטלה ולשינוי פאזה, שיאפשרו להחליף את ממשלתו הרעה של נתניהו. ראיתי בו דמות חדשה, אאוטסיידר, שלא מחויב לקיבעון המפלגתי. אחד שיטלטל את המערכת, בכפוף לשמירת ערכי המפלגה. הוא ביקש לפגוש אותי וביקש את תמיכתי. כשהוא נבחר, שמחתי. אבל די מהר התחילו תקלות".

מה למשל?

"הליכה ימינה. הוא לא נלהב בסוגיה של הערבים במפלגה. בשיחה שלנו לא ביקשתי ממנו שום אתנן פוליטי, אלא רק שהמפלגה תפתח את שעריה ותהיה אוהדת יותר לציבור הערבי. יש לי חזון על שיתוף פעולה בין המרקמים בציבור היהודי והערבי. בהתחלה חשבתי שמדובר בחבלי לידה, אבל המגמה של חוסר התלהבות המשיכה. הוא דיבר נגד האפשרות של הליכה עם הרשימה המשותפת, ואני אמרתי שזה לא נראה לי נכון".

הרשימה המשותפת לא הביאה על עצמה את היחס העוין כלפיה?

"אני לא חושב שהרשימה המשותפת צריכה להיות מנודה. גם רבין נעזר במפלגות הערביות כדי להשיג תמיכה בהסכם אוסלו".

אל תשווה את הנרטיב של הרשימה המשותפת עם זה של המפלגות הערביות בשנות התשעים. המשותפת לא הסכימה לחתום לפני שנתיים וחצי על הסכם עודפים עם מרצ.

"בל"ד היא הסמן הרדיקלי ברשימה, אבל גבאי היה יכול לומר, למשל, שעם חלקים מסוימים ברשימה אפשר לייצר דיאלוג, לחפש פרטנר. להגיד לא לרשימה באופן גורף זה להגיד לא לערבים ולהרחיק אותם מהישראליות. באותה נשימה הוא אומר גם שלא יפנה התנחלויות".

גבאי רוצה לנצח בחירות. אולי זו הטקטיקה שלו כדי להביא למחנה שלו אלקטורט ימני לייט, ולכן הוא משתמש בטרמינולוגיה של טרום בחירות, כמו תמיד אצל פוליטיקאים.

"אני לא חושב שכל האמצעים כשרים. אסור לנטוש ערכי צאן ברזל, ואת הערכים הסוציאל־דמוקרטיים של המפלגה. אני לא פוליטיקאי. באתי מתוך שליחות, ואולי גם מתמימות, שצריך להציל את מרקם היחסים בין יהודים וערבים".

הצבעת נגד גבאי בעניין גירוש העובדים הזרים.

"בהצבעה הזאת למפלגה היתה עדנה. היא הוכיחה שהיא פלורליסטית מול סוגיה אנושית. כמעט מחצית הסיעה התנגדה לדעה של גבאי. 

"היהודים חוו לא מעט אסונות היסטוריים בגולה, מהאינקוויזיציה עד הנאציזם. הם צריכים להיות עם של חמלה. איך אפשר להפקיר 40 אלף פליטים בלי לדעת מה יקרה להם אחרי שיזרקו אותם מהמטוסים?"

גבאי קורץ מחומרים של ראש ממשלה?

"הוא אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן, מתביית על מטרה ויודע לכבוש אותה. הוא לא בא מהפוליטיקה, ולכן הוא יכול להביא דברים חדשים, לחשוב אחרת ולבנות תמהיל של מפלגות מרכז שמאל עם מרצ, ואחד כמו כחלון, שאני רואה בו שותף לגוש מרכז־שמאל".

כחלון הוא נץ מדיני שהצהיר שלא ילך עם גבאי.

"בקואליציות אתה חובר לעיתים גם עם השטן. ישראל נמצאת במצב של פצצה מתקתקת בתוכה. למרות שיש סימנים להידברות עם המתונים בעולם הערבי, צריך לפתור את הבעיות בבית, כי מה יעזור הסכם עם סעודיה, אם הרחוב יבער כאן".

הרחוב יבער?

"הדברים מידרדרים. אף אחד לא מקשיב לנו. חוק ההדחה, העמותות, ההסדרה והמסוכן ביותר - חוק הלאום, שאם יאושר ויחוקק, יהיה אות קין על החברה הישראלית. ינציחו פה בחוק שהיהודים הם אדונים עליונים, והערבים הם הנחותים. במקרה כזה, בית המשפט לא יהיה מפלט למקופחים. חוק הלאום יכול להביא מלחמת אזרחים. אי אפשר להשאיר את החתול בחדר סגור".

אז מה תגיד על פרשת אלאור אזריה?

"שהפסיקה בעניינו היא תעודת כבוד למדינת ישראל. נשיא המדינה לא נכנע לתכתיבים. יש כאן מדינה עם מערכות ערכיות מתפקדות, למרות הלחץ לקעקע אותן. ריבלין לא שעה לרחשי הלב הללו". 

•  •  •

אחרי העימות עם גבאי, בהלול כבר ישב לכתוב מכתב התפטרות מהכנסת, אבל בלחץ חבריו החליט להמתין. לאיש יש נוכחות פיזית, וגם אתוס ארוך שנים סביב דמותו, שהופך אותו למבוקש גם במרצ וברשימה המשותפת.

הליכה עם הרשימה המשותפת לא תחסל את הקשר המיוחד שלך עם הרחוב היהודי?

"במתכונת הנוכחית שלהם לא אצטרף אליהם, אבל גם העבודה ויש עתיד לא בשלות לשתף בקואליציות שלהן רשימה ערבית. יכול להיות שאם יקום גוש פוליטי יהודי־ערבי, עם הבנה אמיתית שצריך לחיות יחד, אשקול בחיוב להצטרף".

במליאת הכנסת (מתחבק עם ח"כ יעקב פרי). "אני מסוגל לעשות הפרדה בין אידיאולוגיה ליחסים בין־אישיים. אני מקהה עוקצים" //  צילום: אוהד צויגנברג

הוא נולד ב־1951 בחיפה לאבא שהיה פקיד בעירייה ולאמא עיתונאית, שכתבה בעיתונות הערבית בשנות החמישים, מארחת ומתארחת אצל סופרים ופוליטיקאים משכילים, מסוגו של העיתונאי רוסתום בסתוני, שהפך לחבר כנסת מטעם מפ"ם. אחיינו חוסיין בסתוני כיכב לימים ככדורגלן במכבי חיפה.

כשזוהיר היה בן 9 עברה משפחתו לעכו, כי האם איספהאן (שבתו הבכורה קרויה על שמה) עברה לנהל בעיר את בית היתומים המוסלמי הראשון. "שם ספגתי ערכים של עזרה הדדית והומניזם", הוא אומר.

בגיל 19 סיקר עבור חדשות הספורט את משחקי הפועל עכו וכתב לעיתון על הנעשה בעולם הערבי. הוא כתב שירים בעיתון "אל־אנבא", ובהם שירי פלירטוט עם מי שתהיה לימים אשתו. בגיל 21, אחרי ארבע שנים של הוראה, שמע את קריינית הרצף ברשות השידור מכריזה על פתיחת קורס לכתבים בערבית, ומיהר להצטרף.

"אני זוכר את עצמי עומד בבניין ברוממה מהופנט. למשל, ההכנות ל'ניקוי ראש' הקסימו אותי. למדתי מהגדולים ביותר. מירון לונדון, שהוא אייקון תרבותי, וממוטי קירשנבאום, שהיה משכמו ומעלה".

ובנית את עצמך כשדר "שירים ושערים", אולי הצבעוני והמדובר ביותר בתוכנית הזאת.

"אני זוכר שיחת טלפון מאברהם דשא 'פשנל', שהתקשר אלי וביקש ממני הקלטות של עצמי משדר. לא ידעתי בכלל מי הוא, ושלחתי אותו לרדיו. החיקוי של הגששים היה אדיר, ובחנות שבה הייתי קונה עיתון, הבעלים שלמה, שמכר גם פטיפונים, היה שם את התקליט עם המערכון בפול ווליום בכל פעם שהייתי נכנס, ואומר לכולם: 'זה האיש'".

מה זה עשה לאגו שלך?

"עשה הרבה. נצרבתי בתודעה. בקריית אליעזר הייתי יורד לדשא לקבל את הרכבי הקבוצות, והקהל היה מוחא לי כפיים כמו לזמר פופ. בשנים האחרונות חשבתי שנשכחתי, אבל לא מזמן שידרתי מכפר סבא משחק ליגה לאומית עבור ערוץ הספורט. מאות צופים עמדו וזעקו בשמי. זה משמח שהשארתי מורשת מלבלבת.

"הקשר שלי עם החברה הישראלית היה מלטף. נגעתי ביהודים דרך השידורים. אני זוכר את השידור מאולימפיאדת אטלנטה של המשקולן הטורקי סולימנגולו, שמת עכשיו. זה היה שידור מכונן, שנכנס לפנתיאון בציבוריות הישראלית".

אבל החיים פה הם לא תותים וכדורגל. "בגרתי וזקנתי, ובערוב ימיי יצאתי לשליחות כחבר כנסת, שהיתה אמורה לסגור מעגל. בכל קניון לוחצים לי יד ורוצים לשמוע ממני משפט. אני מוזמן לבר מצוות, כי אנשים מאמינים שאין לי טינה כלפי יהודים. תמיד שידרתי אותם באהבה. עכשיו כל מפעל חיי מתרסק. את הניכור אני מקבל גם מבני עמי הערבים, שבאים אלי בטענות שאני חבר במפלגה שקוראת לעצמה 'המחנה הציוני'. אני, הקונצנזוס, חוטף עכשיו משני הצדדים. הערבים אומרים שסטיתי מהדרך, והיהודים חשבו שאשתוק על החגיגות להצהרת בלפור".

למה הגעה לאירוע לציון הצהרת בלפור ערערה אותך?

"כי זו לא חגיגה של שני הצדדים. אני רוצה להרגיש שזו גם החגיגה שלי. אני שמח בשמחת אחיי היהודים, אבל חש צער שהקהילה הבינלאומית משמרת את המצב הישן. גם אש"ף היה פעם במעמד שחמאס מקבל היום מהשלטון כאן, אבל החיים חזקים יותר מכל דבר".

ואולי טעית שהלכת לפוליטיקה, אולי אתה לא עשוי מהחומרים האלה?

"לא טעיתי. אני נלחם את מלחמת הערכים שלי בגו זקוף. אני לא פחות ישראלי ממך, אבל אני פלשתיני ואתה יהודי. אתה לא יכול להכתיב את תעודת הזהות שלי. לא תמצא מישהו שדוחף יותר ממני לחיים משותפים. כשתקום מדינה פלשתינית לצד ישראל, אנחנו בתוך ישראל נהיה מיעוט, שיילחם על הזכויות האזרחיות שלו.

"הערבים עשו טעות גדולה ב־1947 כשהתנגדו לתוכנית החלוקה, וצריך לתקן את הטעות. אבל ההנהגה הפלשתינית ממשיכה להחמיץ כל הזדמנות. אבו מאזן לא ענה להצעות של אהוד אולמרט. ערפאת ואהוד ברק כשלו בקמפ דיוויד. ולמה אין היום מנהיג יהודי שמזכיר את רבין, שילך למהלך דרמטי? מנחם בגין הלך למהלך כזה כשהחזיר את סיני כדי לקבל במשך 40 שנה גבול ידידותי, פחות או יותר, למרות שזה הסכם של ראיסים, לא בין עמים".

בגין טעה כשהחליט להשאיר את עזה בידי ישראל?

"היתה לו אולי ראייה שאם הוא משאיר את עזה, הוא משאיר שמץ סיכוי להסדר עם הפלשתינים. גם שרון חשב ככה בערוב ימיו. מי שנתן גושפנקה לחמאס הוא יצחק שמיר, שרצה קונטרה לאש"ף וקיבל גול עצמי.

"אבל גם חמאס זה לא בלוק אחיד. ישראל מנהלת מולו מו"מ על מים, על ביוב שיכול להגיע ולזהם את אשקלון. החיים חזקים יותר מהכל".

•  •  •

בהלול מזהה את מבצע צוק איתן כקו פרשת המים בהידרדרות היחסים בין יהודים לערבים בישראל. בעת ההיא החליט ללכת לפוליטיקה. הרשתות החברתיות בערו, והוא הוזמן באופן תכוף לאולפני הטלוויזיה כדמות ציבורית מוכרת במגזר הערבי. כשהלך לתוכנית הבוקר של אורלי וגיא, שאלה אותו וילנאי למה הוא לא רץ לכנסת, והוא אמר: אינני פוסל.

באותם ימים הגיע בהלול לעשות בדיקת דם במרפאה בעכו, והאחות הערבייה סיפרה לו שהיא וחברותיה הותקפו בזמן שנסעו ברכבת. היא המליצה לו לקחת רכב אם הוא רוצה לנסוע לתל אביב. אחר כך הגיע טלפון מבוז'י הרצוג, שפנה אליו קרוב לסגירת ההתפקדות למפלגה, והציע לו להצטרף ולהעמיד את עצמו לבחירה. ואז הגיעה ציפי לבני עם "התנועה", חברה להרצוג, והם קראו לרשימה מחנה ציוני. ובהלול הצהיר שהוא לא ציוני, וחטף חזק בראש.

נראה שאתה מנהל קרב מאסף על מעמדך כבר אחרי שנתיים וחצי בכנסת.

"אני בוחן את המצב כל יום מחדש, פעם אחר פעם. יש בקרבי שתי אכזבות. האחת, שאני יושב היום בכנסת אנטי־דמוקרטית, שפוגעת בערבים, ולמרות המאמצים שלי, לא מצליח לשכנע שאסור לפגוע, כי יותר משהערבים ייפגעו, תיפגע המדינה מהימין המשיחי. חוץ מזה, אני לא מוצא כימיה גם בתוך מפלגתי".

הערבים הצביעו פעם במסות גדולות למפלגת העבודה. רובם תמכו בה. כמה הצביעו לה בבחירות האחרונות?

"אלפים בודדים, אולי כמה עשרות אלפים. העבודה לא פתחה את שעריה לציבור הערבי, והנציגים שלה לאורך השנים היו בעיקר עסקנים, לא כאלה בעלי משקל ציבורי משמעותי. חשבו שאני אביא למפלגה המוני ערבים, אבל איך אביא, אם הרצוג אומר בראשון לציון ש'אנחנו לא צריכים להצטייר כאוהבי ערבים', ושבשום פנים ואופן לא יהיה קשר למשותפת.

"היתה הצעת חוק של חברת הכנסת תומא מהמשותפת, וגם של עיסאווי פריג' ממרצ, על טבח כפר קאסם ב־1956 ועל הדרישה שישראל תישא באחריות לאירועים שבהם נהרגו 49 ערבים, ששבו לביתם ונורו בלי שידעו שהם נמצאים בשעת עוצר. במפלגה שלי התנגדו להצעה, וקמה צעקה ש'מה פתאום'.

"ואני אומר שאם לא תכיר בכאב של הערבי, איך תכיר בכלל בקיומו? אטימות כזאת היא מכת מוות לאפשרות שמשכילים ערבים יתמכו או יצטרפו לרשימות יהודיות. רוצים פה שהערבים יעמדו בפינה. אני מבקש שאנשים ינסו לשמוע גם את הסיפור האחר, אבל אין פתיחות במפלגת העבודה. יש שם ח"כים מופלאים, אבל חלקם נמצאים עמוק באג'נדה ארכאית, שלא מוכנה להכיר בנרטיב של הערבים בישראל. הרצוג, עמיר פרץ, עמר בר־לב, חיליק בר - כולם מדברים בעד פתרון של שתי מדינות, אבל יש פער גדול בין דקלרציה לאופרציה. הם מחויבים לעקרונות היהודים. לנרטיב האחר יש התכחשות, במודע או שלא".

ואם תעזוב את מפלגת העבודה - תנסה למצוא את עצמך במסגרת אחרת?

"אני בוחן. היחסים בתוך הרשימה המשותפת לא פשוטים, ולא בטוח שהם ימשיכו באותה מסגרת. ימים יגידו. לרשימה המשותפת יש תפקיד מכריע בפוליטיקה הישראלית. מה, איימן עודה או אחמד טיבי לא יכולים להיות שרים לגיטימיים בממשלת ישראל שתקום מצד השמאל־מרכז? אם האנשים האלו יראו שיש בישראל מנהיג אמיתי שדוגל בשלום ובשוויון, ושואף לשפר את מצבן של האוכלוסיות כאן, יהודים וערבים כאחד, אפשר יהיה לעבוד ביחד".

ההרגשה היא שהח"כים הערבים, יותר משהם עסוקים בשיפור חייהם של הערבים בישראל, עסוקים בהתנצחויות ובליבוי השיח הלאומני. מפגשים עם משפחות של מחבלים לא תורמים לבניית אמון.

"הרשימה המשותפת היא לא מקשה אחת. מה שבטוח הוא שהח"כים הערבים הם אינטליגנטיים ומאוד משכילים יחסית לאחרים בכנסת".

איך היחסים שלך עם חברי הכנסת מהימין?

"אני ביחסים טובים עם האנשים, כי אני בן אדם. היו לי שתי פגישות עם ראש הממשלה, אחת בעקבות פנייה של ילד ערבי, שביקש לפגוש את נתניהו כדי לבקש ממנו לחזור למסלול השלום. ראש הממשלה אמר לי שדלתו פתוחה עבורי והזמין אותי לשיחה סגורה על צרכיו של הציבור הערבי. גם עם מירי רגב אני נפגש, למרות שהיא בעייתית מדי פעם. היא תקפה את נשיא המדינה, שהוא עמוד האש הערכי של המדינה. השתלחה בו וכמעט התירה את דמו. מצד אחד, היא פועלת במישור התרבותי, ואני לא חושב שהיא פסולה. בסך הכל היא עובדת באופן מקצועי, אבל לפעמים היא משחררת מסרים נגד חופש הביטוי ופוגעת בייעודה.

"הערבים כאן בוחנים את מצבם. הם חיים ביישובים תקועים, עם תקציבים שלא מוזרמים. נוצר סלאמס, כי אין פיתוח של היישוב הערבי. זו חברה דחוסה ומתוחה, ואין לילה שמישהו לא נורה למוות. בחורים צעירים במכר, בכפר קאסם, בג'לג'וליה או באום אל־פחם.

"דווקא בירכתי את השר ארדן, שדוחף להקמת תחנות משטרה ביישובים. האלימות והפשיעה מכרסמות בקיומנו, ואנחנו לא יכולים לתת לעולם התחתון לשלוט בנו. אסור לנו להתנגד לקיומה של משטרה בתוכנו.

"אתה יודע, התחושה היא שהאוכלוסייה הערבית נשארה אחרי 1948 ברמת הילידים. מכבידים עלינו את החוק, ומערכת החינוך משתקת את הנרטיב.

"הבטיח להתנצל". סמוטריץ' // צילום: עמי שומן

"בוא נדבר לרגע על מחמוד דרוויש. בעידן שבו יש גוגל ואינטרנט חופשי, זה מצחיק שנאסרת השירה שלו ללמידה. במקום ללמוד את היפה, האסתטי והלירי במילים שלו, הופכים את הדיון ללעומתי וללאומני, ונותנים למילים משמעות אחרת, שאני לא בטוח שדרוויש התכוון אליה. ובכלל, למה הילד היהודי לא ילמד על הנכבה, אסונו של שכנו? מה רע בזה?"

תסתכל סביבך. האביב הערבי הפך לחורבן מוחלט. המדינות שהיו כביכול המשענות של העם הפלשתיני, התפרקו.

"אפילו הפנטזיונר הגדול ביותר לא העריך את החורבן. מרוב חזיתות לא רואים את העיר. פעם הרחוב הערבי ראה בעולם הערבי משענת עבורו, ועכשיו אני מדבר על הזדמנות לדבר על הזדמנות לחבר בין הקהילות כאן. היום הרחוב בערבי משליך את יהבו על מדינת ישראל. הוא רוצה להשתלב ולהיות חלק מהישראליות, אבל כל עוד הניכור יימשך, כל עוד מדינת ישראל תמשיך להשקיע בילד ערבי 70 אחוז פחות מבילד יהודי, אנחנו גודעים את האפשרות שילד ערבי יזכה יום אחד בפרס נובל.

"ישראל היא סיפור הצלחה גדול. היא מובילה בסייבר, ברפואה, בסטארטאפים ובטכנולוגיה. הערבים לא שם, כי העולם הערבי נחשל וסובל משליטה דיקטטורית של ראיסים. הם לא יודעים לנצל את אוצרות הטבע שלהם, שיום אחד יתרוקנו. קטאר בונה מגדלים ושדות תעופה, אבל הם לא מצליחים אינטלקטואלית להשקיע באדם ולכונן דמוקרטיה. המלחמות הבין־דתיות קטלניות. האביב הערבי העביר מהר מדי את המדינות מדמוקרטיה לאנרכיה ולא הצליח לבנות אדם חירותי דמוקרט, שישאף לחופש אמיתי".

מי המנהיג הישראלי הגדול ביותר?

"יצחק רבין. הוא עשה תפנית בחיי האומה, ממצביא דגול שחשב שצריך לשבור לערבים את העצמות, לפרטנר. הוא טיפח תקווה, ולכן ביום העצמאות של 1995 ערביי ישראל יצאו לרחובות וצפרו והניפו את דגלי המדינה. במו עיניי ראיתי את המחזות האלה בעכו. הם הרגישו שותפים לתקווה. למחרת, בזכייה של בני סכנין בגביע המדינה, כתבתי שהרגשנו סוף סוף שייכים לישראליות. לצערי, זו אפיזודה שחלפה".

דווקא פורסם כאן סקר, שמראה ש־60 אחוז מהערבים גאים להיות ישראלים, ו־82 אחוז לא היו מוכנים לחיות תחת שלטון פלשתיני.

"לדעתי, ערבים רבים כאן לא חשים ישראלים, למרות שהיו רוצים להיות כאלה. הם מרגישים מנוכרים. הרוב המכריע, בגלל הכאוס בעולם הערבי, חיזקו את כמיהתם להשתייך לישראליות, אבל הם מרגישים שהשלטון משדר כלפיהם הדרה ואיבה. הערבים רוצים להיות ישראלים ורוצים שותפות, אבל זה לא אומר שהם צריכים לוותר על חוט השדרה הלאומי שלהם".

איזה חבר כנסת אתה מעריך במיוחד?

"בני בגין. הוא קול המצפון ומסלול הערכים. דווקא כשחברי המפלגה שלו עושים לו פוטש, הוא רק מבצר את מעמדו".

אתה רואה את האווירה הקשה בכנסת, את ההסתה מכל הכיוונים. איך אתה יכול לשמור על יחסים טובים עם אלה שתוקפים אותך ואת חבריך הערבים?

"אני מסוגל לעשות הפרדה בין אידיאולוגיה ליחסים בין־אישיים. אני מקהה עוקצים. בישיבה שיזמתי נוכח הכישלונות של נבחרת ישראל בכדורגל, הגיע אביגדור ליברמן ודיבר בזכות שיתוף פעולה בין יהודים וערבים בספורט. לא צריך לנהל מאבק בין מפלצות.

"השבוע תקף בצלאל סמוטריץ' בצורה משתלחת ופוגענית את חבר הכנסת הדרוזי החדש מהמחנה הציוני, סאלח סעד, ופגע בו ברמה האישית. פגשתי את בצלאל בבריתה של הבת של חיליק בר ואמרתי לו שהפגיעה שלו בסעד עברה כל גבול. הוא הבטיח להתנצל, ובאמת ראיתי אותם מחובקים במסדרון".

•  •  •

כבר חמישה חודשים שהוא סבא טרי לזוהיר ג'וניור, ויש לו שלושה ילדים: איספהאן (37), דוקטורנטית באוניברסיטה העברית, עושה את הדוקטורט שלה על תפיסת השואה במערכת החינוך ובתקשורת הערבית. עאדל (35) למד משפטים ותקשורת, אבל מעדיף להיות מאמן כושר במכבי אחי נצרת ולטפח ילדים. ושיראז (26), סטודנטית להוראה ולאמנות, כמו אשתו ג'מילה.

ג'מילה היתה צעירה ממנו בשמונה שנים, והוא הכיר אותה דרך אחיה הצעירים, שאותם לימד בבית ספר עמל בעכו. ראה אותה והתאהב ממבט ראשון. כשעבר לעבוד בטלוויזיה בירושלים, היא עברה ללמד בגיל הרך וחינוך מיוחד בעין רפא, מול אבו גוש. "היא היתה היפה בנשים, והתלוננה על הצקות קשות כשהלכה בשוק של ירושלים". אחרי שנולד הבן השני, חזרו לעכו, והיא היתה מחנכת ששמה יצא למרחוק.

אחרי גיל 45 חלתה ג'מילה בסרטן, והמסע נמשך ארבע שנים וחצי. "על ערש דווי אמרתי לה שהיא עדיין היפה בנשות העולם. לא דיברנו על המוות אפילו יום אחד, כי היינו בהתכחשות מוחלטת למחלה, ולא הבנו שאישה כזאת יכולה למות. היא לא השאירה לי צוואה מה אני צריך לעשות עם הילדים, כי ידעה שאשמור על המשפחה. בדרך כלל סופדים אצלנו לגבר, אבל לא היה עוד גבר שסופד לאשתו במשך שבע שנים.

"אחרי חודש, אנשים עניינו אותי באפשרות להתחתן שוב. אני לא מוכן להתחתן יותר. נדרתי נדר שלבית המקדש שלה, לליבי, אף אחת אחרת לא תיכנס. וזה מעבר לפגיעה בילדים, אם דבר כזה היה קורה".

בין פוליטיקה לעיתונות, הבחירה שלו ברורה. "היה לי פעם חלום לראיין את סדאם חוסיין. הוא היה בעיניי עריץ ערבי מסקרן, ורציתי להבין איך הוא שולט בעמו. לא נרדמתי בלילות מההרפתקה שהשתוללה לי בראש, לטוס לעיראק דרך עמאן. אבל אני מודה שהפחד השתלט עלי. גם אובאמה עניין אותי, כי מה שהוא השיג לשחורים באמריקה דומה למסע של הערבים בישראל".

כמה חסר לך לשדר כדורגל?

"אתה לא מבין כמה. באתי מעולם התענוגות, אני תוצר של הכדורגל הישראלי. אני זוכר ששידרתי לפני 30 שנה משחק של מכבי תל אביב בכדורסל בשבדיה. השבדים הם קהל מנומס, ואני שידרתי באקסטזה. שמעון מזרחי ניגש אלי ואמר לי שאני מסיח את דעת השחקנים. שידרתי משחק של נבחרת ישראל נגד צרפת בקון, עם טלפון מיציע הכבוד. שידרתי בצעקות ובצורה מאוד אקספרסיבית, וכל היציע היה שקוע רק בי".

לפחות בכדורגל הנבחרות הערביות עושות לישראל בית ספר. אפילו פלשתין עברה אותנו השבוע בדירוג פיפ"א.

"במבט ישראלי זה מפתיע שפלשתין מקדימה את ישראל, כי אנחנו בקונכייה ושבויים בקונספציה. לא הרגשנו את השינויים הטקטוניים. הפלשתינים משקיעים כסף כדי שתהיה להם נבחרת ייצוגית, שתאדיר את הגאווה הפלשתינית. קיבלנו סטירה מצלצלת, שבתודעה הלאומית רק מגדילה את עומק המשבר וגרמה גם למירי רגב להקים ועדת בדיקה".

כשאתה אומר "אנחנו" זה קצת מבלבל.

"לא אותי. אני חי בשני הנרטיבים. זה כל העניין".

ויש גם ארבע נבחרות ערביות שעלו למונדיאל.

"הכדורגל במדינות ערב הוא דת ממש, אבל הנבחרות הערביות מגיעות ממדינות עם משטרים טוטאליטריים, שמעדיפים שהעם שלהם יתעסק בשעשועים האלה מאשר בקשיי היום־יום. לכן הם משקיעים ממון רב בנבחרות ומתגמלים על העפלה לטורנירים חשובים.

"אני גדלתי על המשחקים של אל־אהלי וזמאלק בטלוויזיה המצרית, וכאוהד ריאל מדריד, שזוכר עוד את פושקאש ודי סטפאנו, אני שומע למשל שמוחמד סלאח המצרי מועמד לריאל. אני עוקב אחרי ריאד מחרז, שעשה אליפות היסטורית בלסטר, ואחרי מידו (אחמד חוסאם המצרי מזמאלק, ששיחק בהולנד, באיטליה ובאנגליה; א"פ), שאני לא בטוח שהיה פחות טוב מזלאטן איברהימוביץ' אם הראש שלו היה במקום.

"לפני שנה הייתי בוועידת האקלים במרקש, וכל האנשים מישראל היו חנוקים בטבעת ביטחון, אבל הצלחתי להערים על האבטחה ונסעתי לראות את מרוקו מול חוף השנהב במוקדמות גביע העולם. נראה לך שאהיה במרקש ואפסיד את זה?"

"אתה לא מבין כמה חסר לי לשדר כדורגל באקסטזה". בימיו כשדר ספורט // צילום: משה שי

אז איפה אנחנו מול כל הנבחרות הערביות שעלו למונדיאל?

"כל נבחרת ערבית תנצח את נבחרת ישראל, ללא ספק. במקום לשפר תשתיות, מתעסקים פה בשטויות כמו להעביר את הכדורגל משבת ולשנות את הסטטוס קוו. הגיע הזמן להפריד כאן בין דת ומדינה, כי כל האינטרסנטים האלה יכולים לגרום לזה שהעברת הכדורגל ליום חול תעלה למדינה 24 מיליארד שקלים, שאין לנו.

"נבחרת ישראל תקועה, כי בכל פעם מתייחסים למשימה הבאה וסותמים חור, ולא עובדים כמו בפרויקט לאומי. להשקיע, לבנות חבורה תחרותית מובחרת ואליטיסטית, לייסד אקדמיות אזוריות. הייתי מזועזע שבהתאחדות לכדורגל מעסיקים מאמנים פר שעה. זו בושה, חוסר הכבוד לשחקנים שחוזרים לשחק פה בליגה או בנבחרת, כמו שעברו ערן זהבי ויוסי בניון".

יש מצב שעוד בחייך יתקיים משחק בין נבחרת ישראל לבין נבחרת מצרים או פלשתין?

"קשה לי לראות משחק של מצרים מול ישראל. זה יחדד מתחים. יש יותר סיכוי למפגש מול פלשתין, כי כאן יש מכנים משותפים, וחלק מהפלשתינים הם ערבים ישראלים".

בעד מי תהיה?

"כשנבחרת ערבית משחקת מול נבחרת אחרת, אני תמיד בעדה. אבל אם יהיה משחק מול ישראל - החלום שלי לשדר אותו, ובספקטקולריות הראויה".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו