חשיפה לדרום

כשאת באה לאפריקה תשאירי את הראש המערבי בבית", מסביר לי "טרזן" לפני שאני יוצאת לדרך. "הדמוקרטיה בדרום סודאן היא רק כדי להשתיק את המערב".

"טרזן" הוא כינויו של מי שהיה סוכן המוסד 

דוד בן עוזיאל (82), שהחל לסייע למחתרת בדרום סודאן בסוף שנות השישים, וכונה שם "ג'נרל ג'ון". כשאגיע לדרום סודאן אגלה שהוא אגדה מקומית. "הוא אחראי על הולדתה של האומה הדרום־סודאנית", יאמר לי יו"ר הפרלמנט, אנתוני לינו מקאנה, בהערצה. "ג'נרל ג'ון הוא אחד משלנו".

פחות משעתיים טיסה מאדיס אבבה במטוס נוסעים קטן, אנחנו נוחתים בשדה התעופה של ג'ובה, בירת סודאן. הדבר הראשון שבו מבחינים כשדלתות המטוס נפתחות הוא הג'יפים הצבאיים בצידי המסלול, שבהם חיילים לבושי מדים תכולים מנומרים עם כלי נשק. בהמשך נתוודע לחצר האחורית של השדה, הרחוקה מעיני הדיפלומטים - שדה תעופה קטן, הממוקם על חולות שהונחו עליהם חתיכות עץ מאולתרות, לא אחידות, בטלאים.

עמדות הכניסה פתוחות, ומאחוריהן שני עובדים שמנפיקים ממכונה את כרטיסי הטיסה הממוחשבים, מזיעים ומותשים מהחום. 

אני מתלווה לשגריר ישראל בדרום סודאן, חנן גודר, למאבטח שלו, אור מלול, ולאמרי בן־ארי משגרירות ישראל באתיופיה, שעל אדמת דרום סודאן מקבל את מעמד סגן השגריר. הם כאן במסע אנושי מרתק לחלוקת מזון ותרופות במדינה מוכת הזוועות, חלק מהסיוע ההומניטרי שמעניקה ישראל לדרום סודאן.

בדרך למתחם האח"מים בשדה התעופה מעדכן אותנו איש הסגל הדיפלומטי של דרום סודאן כי לאור המצב הביטחוני, היעדים הצפוניים בסיור מבוטלים. השגריר גודר מתאכזב, אבל מודה ש"דרום סודאן עדיין נחשבת לאחד המקומות המסוכנים בעולם". אזהרת המסע החמורה של משרד החוץ ממליצה להימנע מביקור במדינה; גודר הוא זה שהוציא אותה לפני כשנה וחצי, בעקבות קרבות מלחמת האזרחים ביולי 2016, שבמהלכם מצאו עצמם 15 ישראלים, בהם אנשי עסקים ועובדי ארגוני סיוע, נצורים בבירה. מאות הרוגים נרשמו בסבב הקרבות ההוא.

גודר עדיין זוכר את שיחת הטלפון שקיבל אז מחדר המצב של משרד החוץ, קצת לפני חצות. "והכי אני זוכר את הכותרת שציטטה בתקשורת את אחת המתנדבות הישראליות: 'אני שוכבת מתחת למיטה, שומעת את היריות, ומחכה מתי הם ייכנסו ויתפסו אותי'. הסלולרי שלי כמעט קרס מעשרות שיחות, שקיבלתי מהארץ ומחו"ל.

"הפעלתי כל איש קשר וכל שגרירות זרה שיכולתי להפעיל. המטרה היתה להגיע לכל ישראלי ולשמוע את קולו". לבסוף חולצו כל הישראלים בשלום, אבל האלימות ממשיכה להשתולל בדרום סודאן.

הרפובליקה של דרום סודאן, השוכנת במזרח אפריקה, מונה כ־12 מיליון נפש. במשך עשורים רבים היא היתה חבל ארץ אוטונומי ושרויה ברצף בלתי נגמר של מלחמות אזרחים בין נוצרים למוסלמים. ב־2011, אחרי יותר מחצי מיליון הרוגים ומיליוני פליטים ועקורים, זכה החבל בעצמאות.

אלא שגם לאחר הקמת המדינה המשיכו הקרבות להשתולל באזור, שבו שוכנים 80 אחוז ממקורות הנפט של סודאן. לצד סכסוכי גבול עם סודאן, השכנה מצפון, החל גם מעגל דמים פנימי בין השבטים. בדצמבר 2013 פרצה מלחמת אזרחים נוספת, ובתוך זמן קצר הידרדרה המדינה לגל אלימות מחריד. באוגוסט אשתקד חתמו הצדדים על הסכם שלום בעידוד הקהילה הבינלאומית, אבל מעגל האלימות לא הסתיים.

במהלך מלחמת האזרחים נערכו חטיפות המוניות של ילדים בני 11 עד 17 למיליציות שבטיות, וב־2015 החל תהליך שחרורם של כ־3,000 ילדים מהארגונים החמושים בדרום סודאן, בהתערבות ארגונים בינלאומיים. במארס 2016 פרסמה מועצת זכויות האדם של האו"ם דו"ח מקיף, שקבע כי בדרום סודאן "מצב זכויות האדם הקשה ביותר בעולם".

•  •  •

"מעריצים פה את ישראל", אומר לי השגריר גודר בדרכנו למלון פנורמה בעיר. היחסים המיוחדים בין המדינות החלו כבר בשנות השישים, כשישראל סייעה למורדים הדרום־סודאנים וסיפקה להם הדרכה, נשק וציוד צבאי.

"הקשר אליכם הוא מאוד רגשי", מחייך אנדרו, העוזר המקומי של השגריר. "תראי פה הרבה ילדים קטנים עם שמות ישראליים, וגם בתי עסק על שם מדינת ישראל. ביום העצמאות של ישראל מניפים כאן דגלי ישראל".

ואכן, לא מעט מקומיים יאמרו לי שוב ושוב בעיניים בורקות: "בזכותכם אנחנו עומדים פה היום", ו"אתם מדינה חזקה, אנחנו רוצים להיות חזקים כמוכם".

בדרכים בולטת בהיעדרה התחבורה הציבורית, וגם עמודי חשמל אין, כמו גם פנסי רחוב. מוסדות השלטון, בתי חולים ועשירי המדינה מקבלים חשמל שמופק מגנרטורים. רק בארבע השנים האחרונות צצו במדינה מעט רמזורים וניתנו שמות לרחובות, אם כי רק בג'ובה. גם חיבור לאינטרנט קשה מאוד למצוא. בשנתיים הראשונות של המדינה היתה פה תנופת בנייה, אבל היא נתקעה בגלל המצב הביטחוני ומשבר כלכלי חריף.

הכבישים משובשים ועמוסי בורות, ובצידיהם נראים נשים וילדים נושאים ג'ריקנים של מים ושקי פחם, המשמשים לבישול ולחימום. הדלק בתחנות הדלק הממשלתיות מסובסד, אבל יש הגבלה על הכמות הנמכרת לאדם, ומולן משתרך תור ארוך של עשרות אופנועים ישנים, שאחריהם עשרות כלי רכב ומשאיות.

"לפעמים אפשר לחכות ימים עד שיהיה דלק", מסביר אנדרו. "יש תחנות פרטיות, אבל למי יש כסף לזה? הן משמשות בעיקר תיירים ואנשי ארגוני הסיוע".

"המטרה היא שדרום סודאן תהיה בקרוב מאוד מעצמת חינוך, כמו ישראל". בית ספר בפאתי עיר הבירה ג'ובה // צילומים: נצחיה יעקב ואמרי בן־ארי

מגיעים לשוק המסחרי של ג'ובה כדי לרכוש כמה טונות של מזון, שאותם מעמיסים על משאית גדולה. בימים הקרובים נחלק אותם למאה משפחות בשני כפרים. בחנות הקטנה והעמוסה מתחיל אמרי בן־ארי לנהל את המשא ומתן מול המוכר.

משם ממשיכים לפגישה עם יו"ר הפרלמנט, אנתוני. "איבדנו יותר ממיליון איש במהלך מלחמת האזרחים, והעולם שתק", הוא אומר. "גם התקשורת לא סיקרה את הגיהינום שהיה פה. עד שישראל עזרה לנו. אז אמרנו כולנו 'הללויה'".

"היינו איתכם מההתחלה", משיב לו גודר. "החברוּת הזאת חשובה גם לנו. אדוני היו"ר, יש לך הרבה חברים בישראל". אנתוני, נוצרי חובב ישראל, קוטע אותו בהתלהבות: "קראתי לשלושה מהילדים שלי בשמות תנ"כיים: משה, יהושע ואביגיל.

"20 סטודנטים דרום־סודאנים עוברים בימים אלו הכשרה בת שנה בחקלאות במכללת כנרת", מספר השגריר גודר, "ואני מקווה להכפיל ולשלש את מספרם. יש לנו תוכניות בשבילם בשדות כאן, בחוות. הם יְלמדו אנשים אחרים וישתפו בידע שלהם. תביני, יותר מ־70 אחוז מאוכלוסיית המדינה לא יודעת קרוא וכתוב, פחות משני אחוזים הולכים לאוניברסיטה, אבל זה עומד להשתנות".

מה יהיה אם חלקם יסרבו לחזור לדרום סודאן אחרי שנת ההכשרה שלהם בארץ?

"זה יהיה בהחלט כישלון אישי שלי, כי זה נוגד את כל התוכנית. אנחנו רוצים לתת להם כלים ולהכשיר אותם, כך שיקימו חוות ויפעלו לטובת עצמם ולטובת החברה הדרום־סודאנית. בשבילם זה כמו זכייה בלוטו".

יו"ר הפרלמנט שולף, ללא כל התראה, רשימת בקשות לסיוע. סולר עבור הפרלמנט, וגם שלושה אוטובוסים שהוא מבקש מהפרלמנט הישראלי, "כדי שנוכל להראות את ישראל ולספר עליה. דגל ישראל יתנוסס עליהם לצד דגל דרום סודאן. אנחנו לא מבקשים משהו גדול, והבקשה הזו היא מחברים. אנחנו אוהבים אתכם. לא בגלל הדברים שאתם נותנים לנו, אלא בגלל שאתם מחויבים לנו".

גודר מוזמן להופיע בפני ועדת החינוך של הפרלמנט. הוא מדבר על תוכניות הלימוד ועל השכר ההוגן למורים. חברי הוועדה מרותקים לדבריו ומפתיעים בנתונים מספריים על מוסדות חינוך בישראל ומדגישים ש"המטרה היא שדרום סודאן תהיה בקרוב מאוד מעצמת חינוך, כמו ישראל".

•  •  •

מלון "פנורמה" ממוקם על רחוב קינג ג'ורג', בדרך חולית. הנוף המדהים שניבט מהמרפסת הקטנה של החדר משכיח רק לרגע אחד היכן אנחנו נמצאים. הסטת מבט קטנה שמאלה מאפשרת מבט ממעוף הציפור אל מתחם מגודר בפחונים, ובו מעין פחונים קטנים, שבתוכם בני אדם. העליבות אכזרית ואיומה. במלון אין מקומיים ואין תיירים, רק דיפלומטים זרים, אנשי או"ם וארגוני סיוע.

בבוקר יוצאים בג'יפ עם מוזס הנהג לבית הספר סנט פול גוריי, בפאתי ג'ובה. זו הגדולה שבערי דרום סודאן, עם כחצי מיליון תושבים. ברחובות חיילים ושוטרים רבים. מהמורות ודרכים חוליות הן נוף שגרתי, ובמהלך הנהיגה חוצה מוזס את קו ההפרדה לא פעם ועובר לנתיב הנגדי, כי בור גדול פעור בכביש. 

בבית הספר זוכים האורחים מישראל לקבלת פנים מרגשת. ילדים שרים להם על דרום סודאן היפה, על העבודה הקשה של התושבים ועל החלומות שלהם. בחצר מלמד בן־ארי את אחד התלמידים הבוגרים להטיס טיסן שגודר הביא מהארץ. ההתלהבות בשיאה.

אני נכנסת לאחת הכיתות של הבוגרים. הילדים בפנים יושבים על הרצפה, ללא כיסאות או שולחנות. אני מציירת להם על הלוח בגיר לבן (מצרך נדיר כאן) את דגל ישראל, וכותבת באנגלית את שמי ואת השם ישראל.

בכיתה השכנה, של הקטנטנים, אני שואלת מה הם חולמים להיות כשיהיו גדולים. אסתר סונסון בת ה־5 רוצה להיות טייסת, ג'ושוע אייזיק בן ה־6 רוצה להיות מורה, ולואיס דניאל בן ה־5 חולם להיות נשיא דרום סודאן. במפגש הזה מתלווה אלינו שגריר דרום סודאן בישראל, רובן מריאל בנג'מין. בארץ הוא מתגורר עם משפחתו בכפר שמריהו, אך בהיעדר כסף למימון שהותו בישראל, הוא שב הביתה לחודשיים, ורק לאחרונה חזר לישראל.

"אני יוצא לשני מבצעי מזון, אבל למה אין 20 או 40 כאלה?". השגריר גודר מעמיס שקי מזון עבור המקומיים

למחרת, אחרי שייק הבוקר הממכר במלון (אבוקדו, אננס ופפאיה, ולפעמים גם אבטיח) אנחנו יוצאים לפגישה עם שגריר אריתריאה בדרום סודאן, יוהנס טקלמיכאל. "אני לא רואה הרבה תקווה", הוא אומר על המצב בדרום סודאן. "מה שבטוח זה שאם הבעיות עם סודאן לא ייפתרו בסבב הנוכחי של השיחות, מה שיקרה זה אללה כארים", הוא אומר לי.

"דרום סודאן חיה מנפט", מסביר השגריר גודר. "מחיר הנפט בשוק הבינלאומי עומד כיום על 45 דולר לחבית, אבל הם נאלצים להזרים את הנפט דרך הצינור היחיד שיוצא מהמדינה ועובר דרך צפון סודאן. הסודאנים לוקחים תמלוגים על השימוש בצינור - 22 דולר לחבית, כך שהדרום־סודאנים לא מרוויחים כלום, יש להם רק הוצאות על עובדים, הובלה, הפקה ועוד. מה ייצא לצפון־סודאנים מזה שיפוצצו הכל?  הם רק יפסידו".

מנהל בית החולים האוניברסיטאי, ד"ר מייקר אייזק (54), חי בעבר בקנדה עם משפחתו. אחר כך נסע ללמוד רפואה במצרים, והתמחה באורתופדיה. עם קבלת עצמאותה של דרום סודאן השאיר את אשתו ואת שלושת ילדיהם בקנדה ובא לפה, "לעזור לאחים שלי, שזקוקים לעזרתי".

"הוא ציוני אמיתי", אומר עליו גודר בחיבה גדולה.

גודר ואייזק דנים בפרויקט משותף, שבו יטיסו ילדים מדרום סודאן לניתוחי לב בארץ. כשהרופא יוצא מהחדר לכמה דקות, מספר השגריר לסגנו על היוזמה שלו לקדם בול עם דגל ישראל לצד דגל דרום סודאן, כפי שעשה בעבר, כשהיה השגריר בנפאל. "זה רעיון טוב", אומר בן־ארי, "רק שאין פה סניפי דואר".

מחוץ למשרד המנהל אומר לי תושב שבא לקבל שירות בבית החולים: "לבתי חולים ציבוריים בג'ובה הולכים רק בשביל למות. המצב פה ממש נוראי. אין תרופות, אין מכשירים, אין כלום. מי שיש לו כסף יוצא מגבולות המדינה אל המדינות השכנות, כמו אוגנדה".

הוא מפליג ומדבר על הכאוס במדינה ועל הייאוש. "את יודעת כמה עולה כאן לחסל בן אדם? 100 דולר. ואם הבטן של הבן אדם ריקה, ויש לו בבית אישה ועוד 20 פיות להאכיל - אפשר להשיג גם בהרבה פחות".

כשאנחנו מגיעים למשרד האוצר, שוב הפסקת חשמל. חם ולח בתוך החליפות הדיפלומטיות, והעובדים יושבים ומנפנפים על פניהם בקרטונים. 

"ציפינו שישראל תבוא ותעזור לנו להקים את המדינה", אומר אחד מהם בחדר הסמוך לחדרו של השר, "אבל זה לא קרה. כדיפלומטים אנחנו אמורים לדבר בדיפלומטיות, אבל את יודעת, הכסף מדבר. אנחנו כמו ילד קטן, שמותקף על ידי כל העולם. עם כל כך הרבה לחצים, ילד כזה לא יכול לגדול. אין לנו חשמל, אין תחנות כוח, אין מים זורמים בבתים. אבל מה שאנחנו צריכים בעיקר זה חינוך. מבחינתנו, חינוך זה ערך עליון".

•  •  •

בארוחת הערב במסעדת נוטוס אני מופתעת לגלות עד כמה האוכל כאן מעולה. בעיקר פחמימות בסיסיות מתובלות היטב. 

"קרוב ל־25 שנים אני באפריקה, ואני פשוט מאוהב באנשים פה", אומר לי השגריר גודר. הוא בן 56, יליד ירושלים, נשוי ואב לשתיים. הוא מגיע לדרום סודאן כמה פעמים בשנה, אין כאן שגרירות ישראלית קבועה. כאן הוא מרשה לעצמו להשתחרר מהחזות הדיפלומטית, מברך כל אדם שהוא פוגש במילים "הלו טו יו", וחוזר על המילים "אדיוקיישן, אדיוקיישן, אדיוקיישן" בכל הזדמנות, עד שכל הצוות שמלווה אותו מדקלם גם הוא את הצירוף הזה שוב ושוב, כחלק מההווי הקבוצתי.

"אני בא לפה לעשות עבודה, להראות בשטח את הפעולות שעושה מדינת ישראל עבור דרום סודאן. אני נפגש עם אנשי עסקים ויזמים ועם בכירים בממשל. עושה הרבה עבודת שטח, כדי להביא את ישראל לכמה שיותר אנשים".

איך מתקבל פה הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט, עם כל האכזריות שמיוחסת לו והטבח בבני עמו? 

"הוא לא בלתי פופולרי. אל תשכחי שהוא נשיא נבחר, וכשהם היו באמצע מלחמת אזרחים, נתניהו פגש אותו באוגנדה. זה היה לפני כשנה וחצי, וקיר היה בין שבעת הנשיאים שבאו להיפגש איתו".

"אנחנו מחייכים כי אנחנו חזקים, ויש בנו אמונה שאנחנו הולכים לימים טובים יותר". אנשי דרום סודאן

מדבריו של גודר עולה שהאינטרסים של ישראל הם לתמוך בדרום סודאן כאופוזיציה לצפון סודאן, שמגובה על ידי איראן. למרות הטענות על כך שישראל מספקת נשק לדרום סודאן ובכך מתדלקת את הסכסוך באזור, משרד החוץ מדגיש כי הסיוע למדינה הוא הומניטרי בלבד, וכולל מצרכים, תרופות, טכנולוגיות, חקלאות, וכו'.

ברכב אנחנו מדברים על המאמצים שמשרד החוץ משקיע במיתוגה ובעיצובה של מדינת ישראל בעולם, ועל הפרויקטים לסיוע. "הנה, אני יוצא עכשיו לשני מבצעי מזון", אומר גודר בלהט, "למה אין 20 כאלה? למה לא 40? זה מתסכל. חייבים עוד תקציבים, ולא מעניינות אותי כל הפוליטיקות מסביב".

את ד"ר אלבינו בול (34) אנחנו פוגשים במסעדת נוטוס. "הוא חבר טוב", אומר גודר, "מנהיג דגול שעומד בראש התאחדות הנוער הארצית. הוא מבין הכי טוב את הנוער, יודע איך הם חושבים ואיך הם מתנהלים". 

אלבינו, איש מרשים וחד לשון, שנולד וחי בצפון סודאן, סבל מרדיפות כקתולי. ב־1996 עזב את חרטום והדרים לג'ובה, הקים משפחה ופתח קליניקה כדי לטפל באנשים שסובלים מהזנחה רפואית פושעת. 

"כשקיבלנו עצמאות היינו מבולבלים", הוא אומר. "היו הרבה לחצים מרחבי העולם, כשעדיין לא ידענו לאיזה כיוון אנחנו הולכים. עדיין לא ידענו מי בעולם חברים שלנו, ומי האויבים. מבחינתי, ישראל וארה"ב הן בעלות הברית האסטרטגיות שלנו, כי הן אלו שעמדו לצידנו בתקופות הקשות שלנו. כשהעולם שתק, הן עמדו לצידנו ותמכו בגלוי.

"קחי את סין, למשל. מצד אחד הם כמוכם, לצידנו, ומצד שני - יש לנו תחושות לא טובות וחששות. בהיסטוריה של סודאן, אלה שעזרו לממשל תמיד היו בעלי אינטרס. הם רצו לקחת את הנפט שלנו תמורת כלי נשק. מבחינתי, לישראל ולנו יש אויב משותף - הטרור שישראל ניצבת מולו, שזה חמאס, ג'יהאד איסלאמי וכל השאר. כולם התחילו בסודאן.

"אוסאמה בן לאדן, למשל, היה בג'ובה מ־1992 עד 1996. בתקופה ההיא, אזור הקמפוס של האוניברסיטה המקומית הפך למעוז של קבוצות ג'יהאדיסטיות. שם הפכו מוסלמים לג'יהאדיסטים. המקום שימש לאימונים ולשינוע של איסלאמיסטים מכל מיני מקומות בעולם. כיום, המקום הפך שוב לאוניברסיטה". 

•  •  •

בלובי של מלון בג'ובה אני פוגשת את אליזבת', צעירה יפהפייה בשנות העשרים המאוחרות לחייה. כהת עור, בעלת עיניים יפות גדולות. הטרגדיה שלה החלה כשאביה, שהתגורר בצפון סודאן, הלך לעולמו. היא הותירה בבית בג'ובה את שלושת ילדיה הקטנים עם בעלה ונסעה צפונה להלוויה. בדרך חזרה הותקפה ונאנסה בברוטליות על ידי ארבעה חיילים. 

"זה היה ביולי", היא משחזרת ועיניה היפות מתמלאות בכאב. "כשחזרתי הביתה לא סיפרתי לאף אחד. פחדתי. רק כשנכנסתי להיריון, סיפרתי לבעלי. הוא השפיל אותי מול שלושת הילדים שלנו, שהיו בני 3 עד 6 ועמדו בצד בוכים, וסילק אותי מהבית. הסברתי לו שהחיילים עמדו מולי ואיימו עלי שירצחו אותי. ולא היה אכפת לו. עכשיו אני חולה, חלשה כל הזמן, יש ימים שאני לא קמה מהמיטה מכאבים. יש ימים שאני רעבה, כי אין מה לאכול". 

מי שהפגישה אותי עם אליזבת' היא רות', אחת המנהלות המובילות בעמותת סיוע בינלאומית. אני פוגשת אותה במסעדה גדולה בדאון טאון של הבירה. היא מספרת לי שהיתה בישראל כשלושה חודשים במסגרת סדנה להעצמה נשית, ואז עוברת לדבר על הנשים והילדות ועל המדינה שלה שמדממת, כשדמעות עולות בעיניה.

"המדינה האהובה שלי נהפכה להיות אחד המקומות שמסוכן להיות בהם. יש יריות ברחובות, אלימות ואונס הם דבר שכיח פה. לאישה שעוברת אונס קשה לבוא ולספר, היא חוששת מבעלה, מהילדים, מהחברה, מתביישת בסטיגמה. לאנשים מבחוץ קשה להבין מה אנחנו עוברים פה.

"אנשים עובדים ועושים את העבודה שלהם, ולא מקבלים משכורת במשך שישה־שבעה חודשים. איך אפשר לחיות כך, כשיש לך אישה וילדים ועוד בני משפחה שתלויים בך, והממשלה כל הזמן מתרצת תירוצים למה המשכורת שוב לא מגיעה". 

היא פוזלת במבטה לצדדים וממשיכה בלחש: "אני יושבת איתך ומדברת, כשאני מודעת לכך שאנשים מסביב יכולים לחשוד בי. יש בזה סיכון. אנשים לא אוהבים שמדברים פה. 

"האלימות כלפי האזרחים נוראית. גם בימים אלה, שוטרים וחיילים הולכים ברחובות, מאיימים בנשק, גונבים, שודדים. לפעמים רוצחים מתנגדי שלטון, מעלימים. מה שאני אומרת לך זה לא ממלחמת האזרחים, זה מעכשיו. והכל בגלל המצב הכלכלי הקשה במדינה".

היא מדברת על המשכורות הזעומות, שלא מספיקות למחיה, ועל מזלה כעובדת בחברה שאינה תלויה בממשלה. "הבעיה היא שלצפון סודאן יש מנטליות תרבותית של הרג, אונס, אלימות, ונדליזם ורציחות. זאת התרבות שלהם. הם לא רוצים לחיות בשקט, כמונו. הם דורסים בגסות זכויות אדם. אבל עדיין יש לי תקווה שלאלוהים תהיה חמלה כלפינו, ושהמצב פה ישתנה ולטובה".

הפגישה מתארכת הרבה מעבר למתוכנן. כבר מתחיל להחשיך. העוצר הבלתי רשמי שיש ברחבי ג'ובה מתחיל להראות אותותיו. כמעט לא רואים זרים ברחובות. 

•  •  •

את הצלם והעיתונאי נלסון מנדלה דניס מהעיתון הפופולרי "ג'ובה מוניטור" אני פוגשת לראשונה בשוק הסוחרים. "נלסון מנדלה הוא אדם גדול שנותן לי הרבה השראה", הוא מסביר את השם שנתנו לו הוריו בלידתו, ומצהיר: "מאוד מרגש אותי לראות מה ישראל עושה עבור האנשים שלנו פה".

מטריד אותך לקבל את התרומות הללו מכל המדינות וארגוני הסיוע?

"אני מציאותי. וככזה אני מבין שהמדינה שלי נמצאת בעיצומו של תהליך שבו אנחנו זקוקים להרבה עזרה, מכל מי שרק יכול לתת. ברור שאני לא רוצה נדבות ותרומות, אבל זה חיזוק לזמן קצר, עד שנוכל לעמוד על הרגליים. כעת, כמדינה קטנה, יש לנו הרבה צרכים".

אתה מדבר במושגים של "חיזוק", בזמן שזה דבר שכיח אצלכם שאדם אחד עובד ומכלכל 20 ואפילו 30 מבני המשפחה המורחבת שלו, שלא עובדים.

"את צודקת. אבל את גם צריכה להבין שלוקח זמן רב לשנות את הקונספט בראש של האנשים, עד שיפנימו שהם יכולים, שהם מסוגלים, שהם ראויים לכל השינוי הזה, ושזה לטובתם".

אני מסתכלת על האנשים שמסביב. בתוך כל הדלות וחוסר האונים, הם עדיין מחייכים.

"אנחנו מחייכים כי אנחנו חזקים, ויש בנו אמונה שאנחנו הולכים לימים טובים יותר", אומר לי אחד הסוחרים. "אני באמת מאמין בזה. אחרת, על מה יש לי לחייך ולשמוח?"

אנשי משרד החוץ הישראלי יוצאים בשיירה לכיוון ג'אבל דינקה, כפר סמוך לג'ובה. באחת המהמורות נתקעת משאית הסיוע, שעליה הצוות המקומי. רק אחרי שעה אנחנו ממשיכים. קבוצה של נשים וילדים רצה לקראתנו ומלווה אותנו עד לכפר בשירה ובריקודים שבטיים. 

בכפר, מתחת לעץ מלבלב, יושבות 50 מנשות הכפר, שנבחרו על ידי ראש השבט. הן אלו שיקבלו את חבילת הסיוע. רבים מבני הכפר מגיעים לראות את הפלא.

"עכשיו הם רגועים שיהיה להם מה לאכול לפחות לשלושה חודשים", אומר בחיוך אחד הצלמים המקומיים שהוזמנו לסקר את המאורע.

כשאנחנו יוצאים מהכפר, בידינו המתנות שהגישו לנו נשות הכפר, אני שואלת את חנן גודר אם הוא מרוצה. הוא משיב בחיוב. "מעבר לזה שנתנו למשפחות נזקקות אוכל, בהחלט מותר לומר שמיתגנו באופן חיובי את מדינת ישראל. לא דיברנו על הסכסוך ולא על צרות ולא על בעיות. דיברנו על הקהילה, על ישראל, על דרום סודאן ועל החברות שבינינו".

ממשיכים ללמון גאבה ("יער הלימונים", בתרגום חופשי), כפר שבו מתגוררת קהילה מעורבת של כמה קבוצות אתניות, עם עקורים רבים שהגיעו מכל רחבי המדינה. מתוך כ־11 מיליון אזרחים בדרום סודאן, יותר ממיליון הם פליטים, הזקוקים לסיוע בינלאומי.

חלוקת חבילות הסיוע נערכת במתחם סגור. רעיית הצ'יף המקומי, סוג של ביג מאמא מקומית, מסייעת. במתחם יושבות בסדר מופתי 50 הנשים שאמורות לקבל את הסיוע, 10 אחוזים מ־500 המשפחות המתגוררות במקום, מה שגורם למחאה קטנה של נשים, שעומדות בחוץ וזועקות בקולי קולות. כשגברי השבט מצטרפים למחאה, גודר, שמבין את הפוטנציאל הנפיץ, אומר לצ'יף שאם העניין לא יוסדר מייד, הוא ימשיך עם הסחורה לכפר אחר. המסר מועבר, והשקט חוזר על כנו. 

בדרך החוצה, אחרי חלוקה של 12 טונות מזון, הוא מסכם: "זה היה טוב, חשוב ומאוד מוצלח. זו היתה המטרה שלנו - לתת גלגל הצלה לחבר'ה האלה, שנמצאים במצוקה". 

למחרת מעיר אותנו אנדרו, העוזר המקומי של גודר, עם צילום של השגריר בעיתון המקומי, נושא שק אורז על כתפו. לפני שאנחנו חוזרים ארצה, הוא מקיים עוד כמה ראיונות טלוויזיונייים בג'ובה, שב על האמירה "אדיוקיישן, אדיוקיישן, אדיוקיישן", ועוד קצת מה"שלום טו יו" המפורסם שלו. 

•  •  •

בדרך החולית ברחוב המכונה קינג ג'ורג' מתקיימים חיי הלילה של ג'ובה, בצריפים קטנים מטים לנפול. מבחוץ ניתן לראות צעירים סביב טלוויזיה ישנה, צופים במשחק כדורגל בשחור־לבן או יושבים עם בירה מקומית וגזוז בצבעים. ברקע רעש גנרטורים מחריש אוזניים, מוזיקה אפריקנית קצבית לצד מוזיקה מערבית משנות השמונים - בוי ג'ורג', בוב מארלי וג'ורג' מייקל, והרבה שמחה וצחוק.

"זו מדינה יפהפייה", אומר מארק, אחד מעובדי האו"ם שאני פוגשת שם. "אבל להיוולד במקום כמו דרום סודאן זו האופציה הגרועה ביותר בעולם. העולם חייב להתעורר ולהתערב באופן אקטיבי. לכל ילד ולכל אדם במקום הזה יש הזכות להיוולד חופשי ולהתנהל בחיים חופשיים". 

עם המסר שלו אני נפרדת לשלום מהמדינה המדממת הזאת ויוצאת לדרך הארוכה הביתה. יומיים אחרי החזרה לארץ זועקות הכותרות: "האו"ם מעדכן: מיליון ורבע בני אדם עלולים לגווע ברעב בדרום סודאן בתוך חודשיים".

"הסוף יהיה בדיוק כמו ביתר מדינות אפריקה שחוו את אותו תהליך", כותב לי "טרזן". "אחרי הטבח הן התעייפו ונרגעו, עד שמישהו ירגיז מישהו, ויתחיל סיבוב חדש. דרום סודאן לא תיעלם מהמפה". √

nitzi@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו