מי שמסתובב בימים אלו באזור גבול מצרים מזהה תופעה ארכיטקטונית מפתיעה, המקפלת בתוכה את כל הסיפור האזורי. הצבא המצרי מתבצר על קו הגבול, אך בניגוד למצופה, שער הכניסה למוצבים מופנה כלפי הצד הישראלי, ואילו הצד המבוצר לעבר מרחבי סיני. תמונה אחת שווה אלף מילים. האויב שמולו נערך צבא מצרים הוא ארגוני הטרור הפועלים בחצי האי סיני, שנשבעו אמונים לדאעש ועומדים מאחורי הפיגוע הרצחני במסגד ביום שישי שעבר, שגבה חיים של יותר מ־300 מתפללים.
לעומת קו המעוזים המצרי, בולטים יישובי חבל ניצנה בעזותם: יישובים אזרחיים, מיזמים חקלאיים ופריחה מפוארת, המתקיימים לצד התופת שמעבר לגדר. גן עדן מודרני לצד גיהינום ג'יהאדיסטי.
בסיור שערכנו השבוע ביקרנו ביישובי האזור, שחלקים מהם צמודים לגדר המערכת. מזג האוויר המושלם והנופים המדבריים האינסופיים משכיחים את העובדה שמעבר לגבול מתנהלת זה כמה שנים מלחמה. אין כמו נסיעה סמוך לגבול בינות לחממות ולשדות פורחים כדי להבין מה המשמעות של היות מדינת ישראל "וילה בג'ונגל".
כיצד ממשיכים להתגורר באזור? האם ההתפתחויות הביטחוניות משפיעות על התושבים? וכיצד חבל ניצנה ממשיך להתפתח דווקא בזמנים שנראים קשים? התשובות לפניכם.
"שומעים את הקרבות פה מדי לילה", אומר לנו רועי יוסף, המפעיל משק של ירקות אורגניים, "אבל זה רחוק ולא משפיע על חיי היומיום". יוסף מספר על קליעים תועים שמתעופפים מפעם לפעם ועל כדורים נותבים החוצים את שמי הלילה. "זה נשמע כמו מלחמה", הוא אומר ומודה ש"יש קצת חשש", בעיקר לאור העובדה שיש לו חמישה ילדים קטנים: "תחושת הביטחון שלנו עמוקה מאוד. אני חי באזור הרבה שנים ואני רגוע. גם כשהיו הרבה יריות ופיצוצים המשכנו לעבוד".
"זה אחד האזורים הכי בטוחים בארץ", אומר לנו איתן רונן, בעל משק תות ברנע, "אפילו בצוק איתן, בזמן שבכל הארץ ישבו במקלטים, פה בקושי היה משהו". הוא מסכם בקריצה: "כשם שלא כלכלי לגור כאן, גם לא כלכלי לטרור לתקוף כאן".
תחושות התושבים אינן תלושות מהמציאות. משיחה עם גורם צבאי בכיר עולה כי אין לצבא התרעות קונקרטיות על פגיעה ביישובים, ותעיד העובדה שצה"ל פותח לתנועה את כביש 10 הסמוך לגבול במועדים מיוחדים זה כשנתיים, ומאפשר את קיום מרקם החיים האזרחי באזור ללא הפרעה. "למצרים יש אינטרס להגן על מעבר הגבול ופעילות אזרחית שיש להם באזור, ואנו עובדים איתם בשיתוף פעולה מלא", הוא אומר, ומוסיף שרבים מקולות הירי מקורם בקרבות שמנהלים מבריחים עם משמר הגבול המצרי, ואינם פעולות טרור. בכל מקרה, מבטיח הגורם, צה"ל מתכונן גם לתסריט השלילי ביותר ועיבה את נוכחותו באזור, כך שהוא ערוך למתן מענה יעיל לאיומים האפשריים.
האם המצב יכול להשתנות? "החשש קיים באוויר, אבל אני מעדיף לגדל את הילדים שלי כאן. יותר מפחידים אותי טיפוסים ועבריינים שמסתובבים בעיר מאשר האפשרות שיקרה כאן משהו", אומר בעז שר שלום, מדריך טיולים. בכל מקרה, החשש שלו הוא יותר לפגיעה בתיירות, ענף צומח באזור שעוד מנסה להתבסס.
עדות לנפיצות של המצב ניתן לראות בסוללות עפר שמקים הצבא סמוך למושב קדש ברנע וליד חוות הלולים של באר מלכה. סוללות אלו נועדו למנוע פגיעה של ירי זולג ולחסום ניסיונות לתקיפה ולפריצה דרך הגדר. "ברגע אחד זה יכול להשתנות פה", מודה איתן, "החשש המרכזי שלי הוא שאירוע ביטחוני יגרום לפועלים לנטוש את המשק".
"שחרר לי קרקע"
פתחת ניצנה הוא חבל ארץ המכיל חמישה יישובים - שלושה מושבי עובדים: קדש ברנע, כמהין ובאר מלכה; הכפר החינוכי ניצנה; ומצפה עזוז המרוחק. קדש ברנע שהוקם על ידי מפוני סיני בראשית שנות ה־80, הוא הגדול והוותיק מכולם, והצעיר ביותר הוא באר מלכה, שעלה לקרקע לפני כ־11 שנים. בפתחה מתגוררים קרוב ל־1,000 איש, שמתוכם כ־200 הצטרפו בשלוש השנים האחרונות. על פי התוכניות השונות, בחמש השנים הקרובות צפויים היישובים לגדול ב־350 תושבים נוספים.
כשמשוחחים עם תושבי האזור מגלים קבוצת יזמים הנחושה להצליח במקום המאתגר. המרחק והניתוק ממרכז הארץ מייצרים את התנאים לפיתוח ספר חזק ועצמאי, על ידי יזמות ואחריות אישית.
איתן כהן, שהגיע לבאר מלכה "שתי דקות אחרי המייסדים", היה צלם עיתונות ב"מעריב" וחי תמיד על התפר בין התחום לחקלאות. לפני כ־11 שנים החליט להצטרף ליישוב שנוסד על דיונה ענקית בלב המדבר. אנחנו נפגשים בלב מטע הרימונים שלו: "האזור מאופיין באנשים יזמים. אם בעיר יש 5% יזמים ו־%80 שכירים, פה בפתחה זה הפוך". כהן, המשמש כיום חבר הוועד במושב, מוסיף: "פה הבן אדם צריך להמציא את עצמו, לחשוב כל הזמן מה הוא יכול לעשות שעדיין לא עשו, וכיצד הוא יכול להתפרנס מזה".
לדבריו, אופי זה בא לידי ביטוי גם בתפיסה של המושב: "אין פה עניין לשחזר את מה שעשו בעיירות הפיתוח ולהביא אוכלוסיות חלשות הנשענות על סיוע מהמדינה ופילנתרופיה. השאיפה היא להגיע לעצמאות של כל תא משפחתי". הדבר נכון על פי כהן גם ליישובים עצמם: "אנחנו שואפים לצמצם את התלות במערכות העוטפות, כמו החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית. גופים אלו סייעו רבות בתחילת הדרך, אבל אנו לומדים לייצר מקורות הכנסה בלי להיות תלויים בסיוע חיצוני".
ככל שמעמיקים בשיחה עם אנשי המקום, מתברר שהאתגר המרכזי שלהם אינו המרחק או הניתוק ממרכזי האוכלוסין, אלא גורם אחר נוקשה הרבה יותר, הביורוקרטיה. "אני לא רוצה שקל מהמדינה, אלא שני דברים בלבד: שתשחרר לי קרקעות ושתשחרר לי פועלים", אומר לנו שרון צ'רי, המחזיק משק לגידול ירקות ותבלינים, "המדינה פתחה את השוק ליבוא ושלחה את החקלאים לשוק החופשי. זה בסדר גמור, אבל עשו את זה כאשר יד אחת שלנו קשורה מאחורי הגב".
"אני רוצה שפתחת ניצנה יהפוך מחצר אחורית לחלון ראווה". ראש מועצת רמת הנגב, ערן דורון // צילום: דודו גרינשפן
היטלים גבוהים על העסקת עובדים זרים, מחירי מים מאמירים, ומגבלות אחרות מקשים את הפיתוח: "אתה רוצה שוק חופשי? שחרר הכל. שחרר לי מים, שחרר לי קרקע, שחרר לי עובדים. תסיר את כל החסמים". שרון מתכופף להוציא שורש כורכום מתוך החול ומסביר לנו על סגולותיו. אך כששואלים אותו על הדברים הטובים שהמדינה נותנת לחקלאים, כמו מענקים שונים, הוא רק מתרעם יותר: "בכל פעם שהמדינה מתערבת היא מסבכת אותי. יש לי אישור להחזר על השקעה ממשרד החקלאות שמאושר כבר שלוש שנים. מדובר בכ־20 אלף שקלים. אלא מה? כדי לממש את הזכאות הזו הם רוצים שורה ארוכה של מסמכים. לא מסתפקים בחשבוניות, אלא רוצים גם תעודות משלוח ואישורים אינסופיים. כאב הראש להביא להם את כל הניירת הזאת כבר לא שווה את זה. אני לא ביורוקרט. אני חקלאי. אני רץ ממחשב ההשקיה לעובדים ומהעובדים לחלקה. אין לי כוח להתעסק בדברים האלה".
להפוך את המשוואה
הקשיים הביורוקרטיים אינם רק בתחום העסקי. אחד הנושאים שעולים שוב ושוב הוא הצורך בהפשרת אדמות באזור כדי להרחיב את החקלאות. יישובי הפתחה מוקפים בשטחים המוגדרים כשטחי אש ושמורות טבע, ונמנעת מהם היכולת לגדול מבחינה חקלאית. "שחרור קרקעות הפך פה לאירוע בקנה מידה הזוי", אומר לנו איציק צור, מרכז המשק של באר מלכה, "אני נכנס לתהליך ביורוקרטי לא נורמלי עם גופים חזקים ממני, כמו משרד הביטחון והצבא, שמחזיק שטחי אש שבחלקם הגדול כבר לא רלוונטיים עבורו, ועם רשות הטבע והגנים שאמנם שומרת על הטבע, אבל לא רואה את הצרכים של היישובים. כל מה שאנחנו מבקשים זה את התנאים הבסיסיים לחקלאות - כדי לממש את ייעודנו".
ושוב, חוזרת הבקשה שהופכת למנטרה של המקום: "מה שאני מבקש הוא שהמדינה תשחרר ולא תעמיס בחסמים ובתהליכים שהופכים את הפעילות להרבה יותר קשה ומורכבת", אומר איציק. "אם חקלאות כאן, מולדת כאן, זה לא אני אמרתי, זה סמילנסקי לפני 80 שנה. התלם האחרון זה כאן, הגבול הוא 50 מטר לפנינו. שיידע כל פקיד בירושלים כי תפקידו לשרת את החקלאי, ורק בשבילו הוא מקבל משכורת מכספי הציבור".
גם ראש מועצת רמת הנגב, ערן דורון, מוטרד מנושא הקרקעות: "אם לא נשחרר לשימוש סדר גודל של 20-15 אלף דונם, המקום ייכנס לקיפאון ולא יוכל להתפתח". לדבריו, יש שני מנועי צמיחה לפתחת ניצנה - חקלאות ותיירות, ועל כן "הפתחה צריכה עתודות קרקע, כדי שיהיה לה יכולת להתקדם לטווח ארוך".
דוגמה לקשיים שהמצב יוצר ניתן לראות בעובדה שגם כאשר הצבא מסכים להפשיר אדמות, נמנעת מהתושבים היכולת להשתמש בהם. הצבא ניאות לאחרונה לשחרר 2,500 דונם, אך התנה זאת בפינוי נפלים על ידי חברה המתמחה בכך. "מדובר בעלויות אסטרונומיות של כ־5 מיליון שקלים, ואין לכך הצדקה כלכלית מצד המתיישבים", אומר דורון, המפעיל לחצים על גורמי הממשלה בדרישה שמשרד הביטחון יטפל בכך. מעבר לכך, פועל דורון לקידום תוכנית לשחרור של כ־300 אלף דונם שטחי אש ברחבי המועצה לפיתוח עתידי באזור, שיכלול שטחים חקלאיים ותעשייתיים, ובעיקר פתיחה של אזורים גדולים לטיולים ולתיירות.
סוגיה נוספת הטורדת את מנוחתו היא פתיחת כביש 10 לתנועה אזרחית. הכביש, שבתוואי הדרומי שלו עובר בנופים המשגעים של הר הנגב, הפך לאטרקציה תיירותית, ודורון שואף לאפשר את פתיחתו בכל השנה, לא רק בחגים. מעבר לכך, פתיחתו של התוואי הצפוני של הכביש תאפשר לחבר את פתחת ניצנה לחבל שלום, דבר שיקצר משמעותית את המרחק בין הפתחה לאזור עוטף עזה, וזה יקל דרמטית שינוע סחורות ופיתוח חקלאי. "זה כביש שיש לו חשיבות ביטחונית ואסטרטגית, אז צריך להשקיע את מה שצריך כדי לפתח אותו". אומר דורון.
"יותר מדי שנים התייחסו אל האזור כאל החצר האחורית של מדינת ישראל. שמים פה מתקני צבא, בתי כלא והדוגמה הקלאסית - מתקן חולות", אומר דורון, "אני רוצה להפוך את המשוואה, ושפתחת ניצנה יהפוך מחצר אחורית לחלון ראווה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו