"רווקים ואלמנות", ספר הפרוזה השלישי של ירמי פינקוס, נפתח בנובלה השקועה בענייני נדל"ן ובוחשת בהם בחדווה רבה. רווק צעיר אחד, שמתגורר בדירה ישנה בצפון תל אביב, מגלה לחרדתו שבעלי הדירה מעמידים אותה למכירה. מכיוון שהוא משלם שכר דירה שנחשב למציאה ("יושב על חוזה ישן"), הוא פותח במערכה רבתי ורוקם מסכת של מזימות בניסיון להכשיל את המכירה ולשים יד על הדירה בעצמו. אבל כמו שקורה הרבה פעמים במזימות מורכבות מדי, במהרה לא ברור מי הזומם ומי הנזמם.
מתווכת בלויה וחסרת חן נשלחת לדירה כדי להראותה לקונים פוטנציאליים, והשוכר המצודד, שמתפרנס בין השאר מדוגמנות הלבשה תחתונה, מתמרן אותה ללא קושי. הבעלים עצמם אינם מופיעים בדירה כלל, והמתווכת נעשית לחזות הכל. השוכר להוט לדלות ממנה פרטים על מה שמתרחש מאחורי הקלעים, ועוקב אחרי כל פרט שקשור בה: הבעות פניה, טון דיבורה, תכיפות צלצוליה, כל שינוי פעוט בנוסח המודעה שהיא שולחת לעיתון. המשא ומתן ביניהם נהפך לסוג משונה של יחסי קרבה, או להפך, ויחסי הקרבה המשונים שנרקמים ביניהם הם רק המשך המשא ומתן.
הנובלה השנונה, הראשונה מבין ארבע בספר, שמעבירה את מבטה מדוגמן ההלבשה התחתונה אל המתווכת הבלויה, ממחישה את משיכתו של פינקוס לדמויות עלובות ודהויות שמומיהן ופגמיהן נחגגים בכל תפארתם. לדמויות שלו יש תוספות שיער מגוחכות, פימות סנטר, שומנים מתפקעים, פצעונים, עוויתות לא רצוניות, והן מתקשטות בהם כבנוצות מצויצות. האנשים העלובים ביותר הם כאן מלכי הנשף. כך, למשל, מתוארת המתווכת במבט ראשון: "שערה הקצר והדליל צבוע במין גוון־לא־גוון, סנטרה שקוע, פניה עשויים תפיחות־תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".
מחיצות הולכות ומתמוססות. ירמי פינקוס (צילום: מור ברנשטיין)
בתל אביב של פינקוס אין דמויות אפורות. כל השתקנים, הבודדים, המסוגרים, שחומקים בדרך כלל מהמבט, שמברכים את שכניהם בנימוס וממהרים להיבלע מאחורי דלתות סגורות, דווקא הם יפציעו כאן מגומחותיהם ויחשפו איזו סטייה אקזוטית שתהפוך את אפרוריותם על פניה. המבט אינו מרפה, הוא אורב לחריגה המיוחלת ממסך הסתמיות, וכשיצוד אותה הוא ייתפס בה כמו בזיז שבו תלוי הכל.
שלוש הנובלות הראשונות בספר מתרחשות בבתי דירות תל־אביביים, שהמחיצות ביניהן הולכות ומתמוססות ככל שהסיפורים מתקדמים. בנובלה הראשונה זאת קלחת נדל"נית שמפילה לתוכה דייר אחרי דייר; בנובלה השנייה אלה עכברושים אימתניים שעלולים להתרוצץ בין הדירות ברשת של מחילות נסתרות; ובנובלה השלישית אלה שברי רכילות ושמועות, תמונות קטועות וריחות שעולים מפיר האוורור ונקלטים בחושיו הדרוכים של ילד בודד וסקרן.
הדירות לא מצליחות להתקיים כיחידות נפרדות. בתל אביב של פינקוס אין אפשרות לחיים מבודדים ומסוגרים. המרחב האורבני רווי פלישות הדדיות ומבטים חקרניים עד שהוא נהפך למין שטעטל רוחש עם אוסף של טיפוסים משונים שחייהם קשורים זה בזה בין שירצו בכך ובין שלא.
בתי דירות תל־אביביים כאלה, שקירותיהם פריכים מדי והם חושפים מאחוריהם מיני סטיות ומוזרויות ושיגעונות, מעלים על הדעת את יהושע קנז, שתיאר בכמה מספריו חיים צפופים כאלה שלמרבה החרדה מתקשים להישמר בין ארבעה קירות. אבל הדמיון התמטי גם חושף הבדל עמוק: בעוד אצל קנז החללים המפולשים הם יסוד מטיל אימה - אימה שמקורה לא רק בחשיפתו של היחיד למבטו החקרני של האחר, אלא גם במה שהוא עלול לראות, שעוד עלול לערב אותו בחייהם של אחרים יותר מכפי שהוא מסוגל לשאת - אצל פינקוס מה שנפער בין ובתוך הדירות הוא קודם כל הזדמנות להרפתקה.
כריכת הספר (כתר)
על הכתיבה של פינקוס לא מכבידים סודות אפלים שיטילו את צלליהם מתוך שתיקות שמתוחות בין המשפטים. כתיבתו לא מותירה בתוכה מרווחים כאלה. היא מתקדמת ברהיטות מושחזת שמעכלת אל תוך ניסוחים מפולפלים כל אי־בהירות, כל אי־שקט, ומשליטה על הסיפור כולו את אותה נימה קלילה ומשועשעת.
כתיבתו לא מעיקה, אלא מבדרת. פינקוס אירוני כשהוא משתמש בטון מתרונן, מיושן קצת, שמעלה על הדעת מספר נלהב שרוכן אל כתפו של הקורא ולוחש לו בקריצה על דייר כזה וכזה שמתרועע עם "גברים מסוגו" או "שרוי בעיצומם של מעשי אהבהבים דיסקרטיים". הוא מתמוגג על המוסר הזעיר־בורגני שנרמז, ומשלים אותו במאכלים בעלי ממד מעמדי־עדתי מובהק כמו "כרע עוף צלוי עם קצת פערפאלעך ואיזה מלפפון חמוץ" או "מרק תפוחי אדמה, פתיתים, תרנגולת משוחה במעט פפריקה".
אבל אחרי שלוש נובלות מענגות סוגרת את הקובץ נובלה קצרה וחלשה יחסית: הקורא מושלך באחת מבתי הדירות הצפופים והחמימים של תל אביב לשווייץ הקרירה, שבה מגשש אקדמאי צעיר ומבטיח אחרי אפשרויות להתקבל למשרה קבועה באוניברסיטה. ואולם כפי שהולך ומתברר, לא הוא זה שנבחן לתפקיד ומבקש להתקבל לאוניברסיטה השוויצרית, אלא זו שווייץ בעצמה שעומדת למבחן כמקום ראוי לחיות בו. ובניגוד למה שמקובל לחשוב במקומותינו, החיים בשווייץ לא מנצחים בתחרות הזאת בקלות.
הקריאה בסיפור הזה מציבה את הקיום הישראלי, הצפוף והמופרע - קיום פגום ומלא קסם - אל מול האוטופיה המשעממת של שווייץ, שמאוכלסת בבובות שעווה נטולות פגמים. היא מתווה לאורך הספר מהלך פטריוטי, שפותח בסיפור על דייר שנאבק בכל כוחותיו כדי לא לעזוב את דירתו האהובה בתל אביב, ומסתיים בסיפור על מי שמתקשה לעזוב את ארצו. אלא שהמעבר לשווייץ נותן את אותותיו גם על כתיבתו של פינקוס, ויחד עם התמונה הקפואה והפלקטית של החיים האקדמיים בשווייץ, קופא גם משהו בחיוניותה. לכן הסיפור על שווייץ יכול להיקרא גם כהבחנה ארספואטית על גבולות כתיבתו של פינקוס, שכדי לשגשג - זקוקה לסטיות ולמוזרויות של הקיום השטעטלי הישראלי.
רווקים ואלמנות / ירמי פינקוס
כתר, 244 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו