ליידי דיוויס

בגיל 52 ויולה דיוויס כבר מחזיקה בכתר המשולש: זכייה בשלושה מתוך ארבעת הפרסים החשובים ביותר בתעשיית הבידור האמריקנית - האוסקר, האמי והטוני. היא גם האדם השחור הראשון שנכנס למועדון היוקרתי הזה.

בפרס הטוני, הבכיר ביותר בתיאטרון, היא זכתה פעמיים - ב־1999 על המחזה "המלך הדלי השני", וב־2010 על המחזה "גדרות", לצד דנזל וושינגטון.

לפני שנתיים פינתה מקום בסלון לאמי, שאותו קיבלה על הופעתה בסדרת המתח "המדריך לרוצח" והיתה לאישה השחורה הראשונה אי פעם שזוכה בקטגוריית השחקנית הראשית בסדרת דרמה. בדרך ניצחה פייבוריטיות מסורתיות דוגמת קלייר דיינס מ"הומלנד" ורובין רייט מ"בית הקלפים".

בפברואר האחרון הוסיפה לרזומה פסלון אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה בעיבוד הקולנועי ל"גדרות", שוב לצד דנזל וושינגטון, שגם ביים.

עכשיו חסר לה רק פסלון גראמי כדי להיכנס לרשימת 12 הכוכבים שזכו בכל ארבעת הפרסים. "לשיר אני לא שרה, אז אולי אני יכולה לעשות איזה דקלום בשיר של קניה ווסט או משהו", אמרה לאחרונה. "בעיני עצמי אני כבר גיבורה. אני מרגישה שבהחלט פענחתי את סם החיים".

ואם כל זה לא מספיק, היא גם הספיקה להיכנס פעמיים לרשימת "100 האנשים המשפיעים" היוקרתית של המגזין "טיים" - ב־2012 והשנה.

הזכיות המרובות לא סחררו את ראשה. "זה לא הסגנון שלי לקום בבוקר ולהגיד לעצמי, 'אני זוכת אוסקר'. יותר הגיוני שאכין במטבח מקרוני עם גבינה, או שאסרק את השיער לבתי הקטנה", אמרה אחרי קבלת הפסלון האחרון. "אני באמת נדהמת לקלוט שאלו חיי כעת. גדלתי בעוני נורא, וכילדה מורעבת הייתי מחטטת בפחים כדי למצוא אוכל, או גונבת משהו מהמכולת השכונתית. גרנו בבניינים שהיו מיועדים להריסה, שורצי עכברושים, וכל מה שייחלתי לעצמי הוא להיות מישהי חשובה יום אחד.

"רציתי להצטיין במשהו, כך שהזכיות הן הנס שלי מאלוהים. חלמתי בגדול - וזה קרה. למזלי, היו לי הורים אוהבים שנתנו לי מעוף ולא לחצו עלי. זה הפרס האמיתי של חיי. אני בטוחה שהדמות שאני מגלמת ב'מדריך לרוצח' היתה טופחת לי על השכם ואומרת, 'ויולה - לגמרי הגיע לך!' ואז לוגמת כוסית וודקה. בקטע הזה אנחנו דומות".

*   *   *

הבחירה של דיוויס בטלוויזיה הגיעה דווקא בעיצומה של תנופה אדירה בקריירה הקולנועית שלה, כולל מועמדויות לאוסקר על הופעותיה ב"ספק" מ־2008, לצד חברתה מריל סטריפ, ו"העזרה" מ־2011, אז הפסידה את האוסקר לסטריפ בקטגוריית השחקנית הראשית.

מ־2014 היא מובילה את סדרת המתח "המדריך לרוצח", שעליה חתומה האישה החזקה בטלוויזיה האמריקנית, שונדה ריימס, יוצרת "האנטומיה של גריי" ו"סקנדל". הסדרה נשענת על הכריזמה של דיוויס, שקוצרת שבחים מהמבקרים. על פי הערכות בתעשייה, היא משלשלת לכיסה סכום נאה של כארבעה מיליון דולר לעונה.

בסדרה, שעונתה הרביעית משודרת אצלנו בצמוד לשידור המקורי בארה"ב (ימי ראשון ב־20:45 ב־HOT3, וגם ב־VOD), מגלמת דיוויס את פרופ' אנאליס קיטינג, סנגורית פלילית חריפה ומרצה ללימודי משפטים, שנוטלת תחת חסותה קבוצת סטודנטים שמתמחים במשרדה.

החבורה מוצאת את עצמה מתמודדת עם פרשיות רצח סבוכות. בעונה הראשונה, למשל, נרצח בעלה של קיטינג, ובעונה השלישית אחד הסטודנטים עצמם נרצח בביתה, בתעלומה שהותירה בסימן שאלה לא רק את המשך ההתקשרות שלה עם הסטודנטים, אלא גם את עתידה כעורכת דין. ברקע כל אלה מתמודדת קיטינג עם סוגיות אישיות של התמכרות לאלכוהול, נטייה להרס עצמי ואם שלוקה בדמנציה.

"היתה טופחת לי על השכם ואומרת, 'לגמרי הגיע לך!'. דיוויס ב"המדריך לרוצח"

"בעונה הרביעית עובדים כמעט על אוטומט, אבל אם יש משהו שמעורר אותי - אלו סצנות הסקס", היא אומרת לי. "בסצנת סקס אי אפשר לזייף. אם אני אעמיד פנים בתרחיש סקסי, זה לא יעורר אותי ולא יעבור מצלמה. במקרה כזה אני סתם אהיה שרועה על מיטה, אמרח קרם לחות כדי שהעור לא ייראה יבש ומביך בצילומים, והמאפרים ידאגו לטשטש לי את סימני המתיחה בישבן.

"סקסיות זה משהו ששחקנית 'לובשת' על עצמה, בשונה מהמיניות האישית בחדרי חדרים. אני אוהבת את זה. אנאליס היא אישה עוצמתית ואינטליגנטית, שבסוף היום חוזרת הביתה ומסירה את הפאה שלה, ועדיין מסוגלת לכסח את כל מי שנקרה בדרכה. החוכמה היא לדבוק בשבריריות של הדמות דווקא בסצנות האלה. מדובר באישה שחוותה בעברה התעללות מינית, ובסתר ליבה חשה לא ראויה. כשמתחברים לאמוציות האלה, מתחיל הריגוש שבמשחק".

את מרגישה שבתפקיד שלך את שולחת מסר לנשים שנפגעו מינית?

"בהחלט. אחת מכל חמש נשים בארה"ב חוותה התעללות מינית, ורובן לא מספרות על כך לאיש. הן ייקחו את הסוד איתן לקבר. יעדיפו להעביר חיים שלמים אכולי ייסורים, עם בעיות פסיכולוגיות לא מטופלות, מצוקה נפשית והתמכרויות לסמים ולאלכוהול. התפקיד שלי מושך בגלל הדואליות והמורכבות שבו. נשים הן ביסודן מורכבות, וזו הסיבה שלגברים כל כך קשה איתנו. הם לא תמיד סגורים לצד מי הם שוכבים לישון בלילה ולצד מי יתעוררו בבוקר".

את מגלמת את אותה דמות כבר עונה רביעית. אין חשש משחיקה?

"החשש מגיע כשהקהל מתחיל להשפיע איך הוא רוצה לראות את הדמות, איך הוא רוצה שהיא תתנהג, ואפילו איך הוא רוצה שהיא תסדר את שיערה. אחרי יותר מדי עונות כאלה, הדמות יכולה בקלות לאבד כיוון. למזלי, אנחנו לא שם, ולכן הסדרה עדיין מאתגרת אותי, גם היום.

"הדמות של אנאליס מבולגנת. היא אישה שאולי תלושה מהמציאות, אבל לי זה לא מזיז. בעיניי, היא לפני הכל נרטיב שצריך להיות לדמות של אישה שחורה על המסך. נשים שחורות הן תמיד אימהיות, ובאנאליס יש גם נשיות, לפני האימהיות".

עם כל הפרסים שצברת, לא הפכת כבר ל"גדולה מדי" בשביל הטלוויזיה?

"כולם שואלים אותי את השאלה הזאת מאז האוסקר. 'זהו? תנטשי את הטלוויזיה כי את כוכבת גדולה עכשיו?' ולכולם אני עונה: ממש לא. הדברים האלה לא מעסיקים אותי.

"מה שמשאיר אותי בסדרה הוא שהסט שלה נמצא רבע שעת נסיעה מהבית שלי. אני יכולה בקלות לקפוץ הביתה, להיות עם בתי הקטנה, או לקחת אותה לבית הספר בבוקר. זה כמו עבודה של תשע עד חמש".

האוסקר הזניק את מספר ההצעות שאת מקבלת לתפקידים בסרטים?

"גם היום, רוב ההצעות שאני מקבלת הן ורסיות שונות של אותו הדבר - המאמא של המשפחה. 99 אחוזים מהתסריטים שנוחתים על דלתי, מרגשים ככל שיהיו, מכילים תמיד אותה דמות ואותו תיאור: 'אמא חזקה שנלחמת עבור בנה'. נו, באמת (צוחקת).

"לפעמים אני מוצאת עצמי בוהה בתמונות שלי מגיל 26, חצי מגילי היום, ואני לא יודעת מי הבחורה מולי. אני מנסה להיזכר מה אהבתי ללבוש אז, לאילו גברים נמשכתי, מה אפיין את מערכות היחסים שלי. מדובר באדם זר מבחינתי.

"תהליך כזה הוא נדיר בדמויות בטלוויזיה או בקולנוע, אין שם בהכרח אלמנט של התפתחות. זו הסיבה שאני אוהבת את אנאליס - כי היא לא סגורה בקופסה. אני מרגישה שבכל עונה היא מפתיעה את הצופים". 

איך זה יתבטא בעונה החדשה? 

"אני לא יכולה לגלות לך, כי אז אצטרך לרצוח אותך".

*   *   *

היא נולדה ב־1965 בדרום קרוליינה, החמישית מבין ששת ילדיהם של דן, שעבד בחוות סוסים, ומרי־אליס, עוזרת בית שהיתה פעילה בשנות השישים במאבק לשוויון זכויות לקהילה האפרו־אמריקנית. בנעוריה נדדה המשפחה לרוד איילנד, שם למדה דיוויס בקולג' המקומי, שהעניק לה מלגת הצטיינות מלאה. משם המשיכה לבית הספר למשחק ג'וליארד בניו יורק.

בשנות התשעים התמקדה בעיקר בתיאטרון, ומאז שנת 2000 החלה לככב בסרטיו של סטיבן סודרברג, ובהם "טראפיק", "רומן לא חוקי" ו"סולאריס", לצד ג'ורג' קלוני, שאיתו כיכבה גם ב"סוריאנה", ובסרטים "אסירים" ו"המשחק של אנדר".

בשנה שעברה כיכבה בלהיט הקופתי "יחידת המתאבדים", לצד וויל סמית' וג'ארד לטו, והיא חתומה גם על סרט ההמשך, שייצא לדרך בחודשים הקרובים. הקיץ הצטלמה למותחן הפעולה "אלמנות", שיעלה בסוף 2018 ובו היא מככבת לצד ליאם ניסן וקולין פארל.

את בעלה, השחקן ג'וליוס טנון, הכירה כששיחקו יחד בסדרה "עיר של מלאכים", ששודרה בתחילת המילניום. הם נישאו ב־2003, ואת ירח הדבש העבירו בווילה של ג'ורג' קלוני באגם קומו באיטליה. ב־2011 אימצו ילדה בשם ג'נסיס, ולטנון יש גם שני בנים ממערכות יחסים קודמות. בעונה החדשה של "המדריך לרוצח" הוא מתארח בתפקיד מאהב חולף של אנאליס. 

לאחרונה הקימו דיוויס וטנון חברת הפקות משלהם. "הפכתי למפיקה בעל כורחי", מסבירה דיוויס. "כמו בציטוט המפורסם של מרטין לות'ר קינג, אסור לחכות. חציתי את גיל 50, ואני מבינה שאסור לי לשבת ולחכות עד שלהוליווד תידלק נורה או שמישהו ימציא בשבילי פרויקט או דמות. עלי להיות מקור השינוי לעצמי. 

"אני בשלב בחיים שבו זאת הבמה שלי, ההזדמנות להביא את חזוני כיוצרת. אני רוצה לספר את סיפוריהן של נשים כמוני, או של כאלה שנפלו קורבן לסחר בנשים, תעשייה שמגלגלת מיליארדי דולרים. נערות ממיעוט אתני שנדחו מהחברה והגיעו מבתים הרוסים, ואז סרסורים ולקוחות פשוט כופים עליהן חיי שעבוד. אני רוצה לחשוף את הצדדים הללו לעולם. רוצה שהיצירה שלי תניע אנשים לפעולה ותשנה אותם.

"אני אוהבת את עצמי, את צבע העור שלי, ואוהבת לתת קול לנשים שורדות. מבחינתי, זו הזדמנות נדירה לחבק את ההיסטוריה שממנה באתי. הרבה פעמים אנשים באים לקולנוע כדי לזלול פופקורן, אבל כשהם יוצאים מהאולם ומשהו בתפיסה שלהם משתנה, כשיש להם פתאום תובנה חדשה על מקומנו בעולם - זה מבחינתי הרגע הגדול והמוצלח מכולם".

בין ההפקות בקנה, מונה דיוויס "גרסה אפרו־אמריקנית לסרט 'לב אמיץ' של מל גיבסון", שאותה היא מפתחת בשיתוף נטפליקס. "אני רוצה לראות יותר נשים בועטות, כי זה מה שאני מדמיינת בראש. בפועל, בעלי הוא זה שמזיז את העניינים. אלוהים יודע איך זכיתי בגבר כזה. יש בינינו חברות עמוקה, כשאני בדאון והוא על הסוס, או להפך - תמיד נשלח זה לזו חבלי הצלה. 

"כל אחד מאיתנו רוצה את הטוב ביותר לאחר, וזה היסוד הכי חשוב באהבה".

איפה את שומרת את הפרסים שלך?

"ג'וליוס הוא זה שמחליט. בדרך כלל זה איפשהו במשרד בחברה שלנו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו