יעקב אייכלר הוא כנראה האיש הכי גבוה במשרדי כאן בפאתי מודיעין. קשה להתעלם מגובהו, קרוב לשני מטר, אף שסביר להניח, כפי שהוא מעיד לאורך כל הראיון, שהשוני שלו הוא אחר כמובן: הכיפה השחורה, הזקן ו"המדים" כפי שהוא קורא למלבושים שלו המסגירים שמדובר בחסיד בעלז.
בגיל 58, כשהוא אב ל־13 ילדים, חווה אייכלר פריחה בקריירה, כאשר התוכנית היומית שלו ברשת ב' מדי ערב ב־19:00 זוכה לפופולריות ולקהל מאזינים נאמן, כזה שמסוגל להכיל עוד ועוד אקטואליה, גם בשעות הערב המוקדמות.
"זו לא הקריירה שלי, זה עיסוק. שאף אחד שנמצא בתחום הזה לא יחשוב שהוא יותר חשוב מפושט נבלות בשוק", הוא ממהר להבהיר. "עיתונות ותקשורת זה לא מקצוע; מי שחושב שבמקצוע הזה מתקנים עולם, טועה. אף אחד במקצוע הזה לא תיקן את העולם ולא יתקן.
"אני עושה את מה שאני עושה קודם כל כי אני נהנה. אני מרגיש שאני יכול להגיש לקהל של התוכנית את האקטואליה המקומית והעולמית, אבל בזווית קצת אחרת. לקחת את החדשות אבל להסתכל עליהן מהזווית שלי, על כל המשתמע מכך".
הוא נולד בירושלים, בנו של מנשה אייכלר שהיה פעיל בלח"י. אחיו המוכר יותר לציבור בישראל הוא ישראל אייכלר, חבר הכנסת מטעם יהדות התורה. העולמות שלהם נפגשו כאשר אייכלר הפך לכתב הפרלמנטרי של "קו עיתונות דתית", והיה לאחד הוותיקים בתחום.
אחר כך קיבל תוכנית בערוץ הכנסת, שבה בלט והוכיח שמדובר כנראה בכתב הפרלמנטרי הקלאסי האחרון. את מוצאו לא שכח ושידר במקביל ברדיו החרדי הפיראטי "קול שמחה". בדצמבר 2006 נבחר ליו"ר "תא הכתבים הפרלמנטריים", לאחר שבבחירות חשאיות זכה לתמיכת 17 מ־23 מהכתבים.
לפני כשנה פנה אליו עומר בן־רובי, המנהל החדש של רשת ב' בתאגיד והציע לו תוכנית לילית. התאגיד נתקע והעלייה לשידור התעכבה. זה לא הפריע לאייכלר להמשיך להכין תוכנית מדי יום, אף שידע שהיא לא תשודר. רגע לפני העלייה לאוויר, בן־רובי הציע לו לעבור לשבע בערב, והשאר היסטוריה: "אם אתה רוצה להצחיק את אלוהים, תספר לו את התוכניות שלך", מחייך אייכלר כשאנחנו פוגשים אותו רגע לפני השידור.
איך החלה אצלך המשיכה לתקשורת?
"זה בטח לא מהבית. אבא היה איש מחתרת, וזה מה שהוביל את ההתנהלות שלו לאורך כל החיים. הוא לא ראה בפרסום דבר טוב. הוא תמיד אמר, 'אתה יודע משהו? למה צריך לפרסם, תשמור אותו לעצמך, מה כל כך חשוב לספר אותו לכולם'. הוא האמין שזו הדרך הנכונה לחיות את החיים. יכול להיות שהוא צדק, אני הלכתי בדרך אחרת".
בחרת באחת העבודות המשעממות בתקשורת הישראלית, כתב פרלמנטרי.
"אני לא מסכים איתך. זה עולם ומלואו, עם 120 חברי כנסת, כאשר מדי כנסת סטטיסטית מתחלפים שליש מהחברים. אני התעקשתי על היותי כתב ולא בעל דעה, אף שלשם הולכת העיתונות שבה פחות מדווחים ולכולם יש דעה, גם לכתבים עצמם שאמורים רק לכסות את הכנסת. תמיד כולם מביעים את דעתם, כי אחרת הם אומרים שזה משעמם ואיש לא יקרא אותם".
ומה עם מושאי הסיקור שלך, הם באמת כאלה מעניינים?
"יוסף בורג אמר פעם שפוליטיקאים זה כמו הר, רק הפוך: ההר מרחוק נראה כמו גבעה קטנה, וכשאתה מתקרב אליו אתה רואה את עוצמתו ופתאום מבין מה זה הר. עם פוליטיקאים זה בדיוק ההפך".
והנה, אחיך בכל זאת הלך ובחר בדרך הזו. יש קנאה לפעמים?
"קנאה? אני מרחם עליו. ממש כך. רחמים. אני רואה כמה זמן הוא מקדיש לדבר, ומה המחיר שהוא משלם על השליחות שלו לציבור, ובסופו של דבר מה שהוא לא יעשה תמיד יהיו רק תלונות כלפיו. את הדברים הטובים גם כך איש לא זוכר ולא מעריך, אבל ביקורות יש כל הזמן. אתה יכול לעבוד כל היום וכל הלילה, ואיש לא יידע על כך.
"במקרה האישי שלי, כשעבדתי בערוץ הכנסת היה אדם אחד שלא ראיינתי ולא שוחחתי איתו, וזה היה אחי. לא רציתי שמישהו יגיד משהו או יחשוב משהו. זו האתיקה העיתונאית שאני האמנתי בה ולא רציתי לתת לאף אחד את הסיכוי שאולי מישהו יגיד או יחשוב משהו שיפגע בשנינו".
"מי שחושב שבעיתונות מתקנים עולם, טועה". אייכלר באולפני רשת ב' של כאן// צילום: גדעון מרקוביץ
דברים שרואים משם
אייכלר מציין שממרום שנותיו בתקשורת הישראלית, ובעיקר מהניסיון שלו ככתב פרלמנטרי, למד כי "התקשורת היא שטחית וסטריאוטיפית. וזה לכולם", הוא מציין. "לא רק לחרדים. לערבים, לנשים, לימנים ולשמאלנים. האם פעם שמעת ראיון עם חבר כנסת חרדי בנושא כלכלה? האם חבר כנסת ערבי מתראיין לפעמים בנושאים שלא קשורים למוצא שלו? מה, אתה חושב שלאנשים הללו אין דעות?
"קח לדוגמה את צחי כהן מש"ס. הוא כבר הרבה זמן סגן שר במשרד האוצר. עבר קדנציה ועוד קדנציה, מישהו חשב לראיין אותו? בכל זאת, בטוח שלבן אדם יש משהו לתרום בנושא הזה. אבל בתקשורת הישראלית לא בדיוק חושבים ככה. אני תמיד ניסיתי לחשוב הפוך מכך".
הסטריאוטיפיות והדעות הקדומות באות לידי ביטוי גם בבחירת הנושאים?
"בוודאי. אתן לך דוגמה: פעם כדי לעלות לירושלים היה נתיב אחד בהלוך ונתיב אחד בחזור, והיו שוליים צרים. היום יש שלושה נתיבים לכל כיוון ושוליים רחבים יותר. אבל כביש ירושלים־תל אביב נשאר אותו הכביש.
"נתתי לך את הדוגמה הזו כדי להסביר את נושא גיוס החרדים. זה אותו נושא משנות ה־60, ואותה דרך טיפול. גם אז חרדים חטפו מכות משוטרים, ואז זה גם הגיע לתקשורת הבינלאומית, איך חיילים ישראלים מכים ללא רחם את המפגינים.
"אבל גם אז התגייסו חרדים לצה"ל וחרדים נפלו במלחמות ישראל. רק שאז לא עשו מזה כזה רעש, לא בקהילה החרדית ולא בציבור החילוני. ובכל כמה שנים הנושא הזה חוזר לכותרות, והכביש נשאר אותו כביש, והשוליים נשארים אותם שוליים.
"אבל זה בסדר, מי שמחזירים את הנושא לכותרות אלה תמיד אותם פוליטיקאים שאין להם מצע אחר, אז הם צריכים להצדיק את קיומם בגיוס חרדים, אחרת מה יהיה להם למכור?"
למה אתה מתכוון? בחלקים רחבים של החברה יש תסכול אדיר מהציבור החרדי.
"כשאתה הולך לקלפי כמו רוב הציבור, אתה מצביע בעד משהו בפוליטיקה הישראלית או נגד משהו בחברה הישראלית? אני אתן לך את התשובה. הרוב מצביעים אנטי. הם לא קוראים את המצע ולא מסתכלים על הדברים שהם בעד או אמורים לשרת את הציבור שהם חלק ממנו, אלא קודם כל עסוקים באנטי.
"לכן אף אחד לא מקשיב לראש אכ"א שאומר שהוא לא צריך את החיילים החרדים, ולכן אף אחד לא קורא נתונים על כך שיש חרדים שמתגייסים לצבא ותמיד התגייסו. אף אחד גם לא מביא בחשבון שרוב צבאות העולם הופכים להיות מקצועיים, ולכן הצורך משתנה. כולם עסוקים קודם כל בגיוס חרדים ולא מסתכלים על המציאות".
דיברת מקודם על כך שלא מראיינים חברי כנסת חרדים בנושאים כלכליים, זו היתממות.
"מדוע? כי החליטו שאני לא תורם לכלכלה. אני והמשפחה שלי קונים ומבלים רק בישראל. בשנים האחרונות הייתי פעם אחת בחו"ל, וגם אז זה התרחש כאשר הזמינו אותי. אתה והמשפחה שלך מן הסתם מבלים הרבה בחוץ לארץ, כיצד זה תורם לכלכה הישראלית? ומי תורם בנושא הזה יותר, אתה או אני?
"הציבור החרדי גילה עכשיו את עלי אקספרס, ותאמין לי שזה אסון. בעוד עשר שנים כשהמצב הכלכלי יהיה קשה יותר, נזכור איפה זה התחיל ונשלם את המחיר. תראה למשל את המכולות.
"כשהייתי ילד היתה מכולת, אחר כך כולם התלהבו מהסופרים הגדולים שנפתחו, ותראה איזה מחיר כולנו משלמים עם הקריסה של הסופרים הללו. המסים שלנו עולים, ואנשים איבדו את מקום עבודתם. לקח עשר שנים וכולנו נפגענו מזה, ככה יהיה גם כשעלי אקספרס יחליף את החנויות".
הסיפור ושברו
ברוח הימים האחרונים, אייכלר מספר כעיתונאי חרדי על כל הקשור בטיפול התקשורת בהדתה. "אתה החלטת שיש הדתה, כי התקשורת החילונית מתעסקת בזה", הוא אומר. "אם אני הייתי חרדי שעסוק בנושא הזה, הייתי אומר לך הפוך, שיש החלנה. בדקתי בתוכנית שלי את כמות ספרי הלימוד בישראל, ומתוך 4,000 ספרי לימוד ב־81 יש טקסטים דתיים. אז שאנשים ילמדו לחיות עם זה, זה בסדר.
"זה שלהורים מסוימים יש את היכולת להעלות את הנושא לכותרות וליחצן את הנושא, והרי ברור שמדובר בנושא יחצני שמקדם אינטרס של מישהו, זה בסדר. אבל אני אומר לך שלא רק שאין הדתה בספרים הללו, בציבוריות הישראלית כאמור יש החלנה.
"פעם כשהיית צועד לכותל המערבי בשבת, גם אם החנויות היו פתוחות, זה היה נעשה בצנעה. היום יש שלטים מהבהבים שמודיעים לכולם שכאן פתוח 24 שעות ביממה, ואיני יודע בכלל מי הבעלים של החנויות הללו. וכמובן יש מתחמים שלמים שפתוחים בירושלים בשבת".
אבל הצלחתם במשימה, הברחתם את כל הצעירים החילונים מירושלים, ככה התקשורת מספרת.
"התקשורת, כהרגלה, מספרת רק חלק מהסיפור. כל הצעירים עוזבים את ירושלים כי אין דירות. גם הילדים שלי עזבו את ירושלים והם לא חילונים. תן לי משפחה אחת שדתיים הבריחו מירושלים.
"להפך, אלו שמכרו את הדירות שלהם בקריית יובל הצטערו שמכרו, כי אם היו מחכים עוד שבוע־שבועיים המחיר שהיו מקבלים היה קופץ ב־200-100 אלף שקלים, כי החרדים היו מוכנים לשלם כסף טוב בשביל לגור בדירות הללו. בירושלים כולם סובלים מהעובדה שלא בנו דירות".
"קנאה? אני מרחם עליו. מה שהוא לא יעשה, תמיד יהיו רק תלונות כלפיו". האח ח"כ ישראל אייכלר// צילום: גדעון מרקוביץ
"אולי אנחנו לא גרועים כל כך?"
אייכלר מתאר תמונה מעניינת בכל הקשור למציאות הישראלית, שבה הציבור הישראלי קונה את הסטיגמה של התקשורת, שלמביט מהצד יכולה להיראות כמעט אנטישמית נגד הקהילה החרדית.
אלא שלדבריו, "בשום פנים ואופן אין מדובר באנטישמיות. זו ממש לא המילה, ואני לא אשתמש בה. אבל הציבור החילוני, דרך התקשורת, לא מבין שאנחנו קהילה כמו כל קהילה. היצר שלנו לתרום לא בא בשירות צבאי, אבל יש את זק"א לדוגמה. זה משרת אצלנו את יצר ההתנדבות והתרומה לקהילה (אייכלר היה בין מקימיו של הארגון והוא נהג אמבולנס בהכשרתו; ע"ר), אז זה לא חייב להיות רק גיוס לצבא, נכון? "ואני רוצה לשאול אותך עוד שאלה, כמה אנשים עם כיפה וזקן אתה רואה בטלוויזיה שלך מדי ערב? אף אחד. ואני לא כועס על אף אחד. הרי בישיבות הללו של מערכות התקשורת, תמיד זה מגיע לזה שצריך אישה וצריך מזרחי וצריך ערבי. ואז אתה רוצה להוסיף להם עוד בעיה, את החרדי הלא אסתטי. הרי גם אתה עצמך, מה היית אומר אם היית רואה אדם כמוני בטלוויזיה שלך בשמונה בערב?"
אני משתדל להקשיב למילים ולא לשפוט דברים חזותית. זה המקצוע שלי.
"יצאת מזה יפה. אבל אומר לך משהו, צריך אומץ גדול לתת למישהו כמוני תוכנית ברדיו או בטלוויזיה. במציאות של התקשורת הישראלית זה דבר שלא קורה כמעט. ויותר מכך: הכנסת משקיעה מיליונים על טקסים ואירועים. למה אף פעם אין מנחה חרדי, הוא לא יכול לעשות את העבודה טוב כמו מישהו אחר? או שזה קשור לצורה החיצונית שלו?
"עשרות הפקות ופרויקטים של המדינה ואף פעם אין משרד חרדי או מנחה חרדי שמקבל את העבודה הזו; ומדובר בהפקות של מיליונים שהולכים רק לציבור ספציפי. אולי שפעם אחת ייתנו לנו לנסות, אולי אנחנו לא גרועים כל כך? מישהו יודע?"
ועדיין, כשמתרחשת עוולה בציבור החרדי, נקרא עליה קודם כל בתקשורת החילונית.
"יש לי בית עם הרבה חדרים, אבל את מכונת הכביסה שמתי במרפסת. אתה יודע למה? כי את הכביסה המלוכלכת מכבסים בבית. מה זה נותן שמתפרסמים הדברים הללו? אם התרחש פשע נוראי - בבקשה, חובה לפרסם. אבל אם זו רכילות או משהו שאינו קשור אלי, למה אני צריך לפרסם את זה? מה זה קשור אלי? פה אנחנו לא מסכימים זה עם זה".
כן, כי אצל התקשורת החילונית, עם כל הכבוד לקהילה, יש את העניין של האתיקה העיתונאית ברוב הפעמים.
"זו לא שאלה של אתיקה עיתונאית, זו ההשקפה שלך. כמו שאמרתי לך, אני לא באתי למקצוע הזה כדי לתקן את העולם. הקדוש ברוך הוא הוביל אותי לכאן והוא זה שיוביל אותי גם בהמשך".
ואם אחד מילדיך ירצה לפנות אף הוא לתקשורת?
"למה לא? בשמחה. אבל אני אסביר לו שאינו שונה מהשרברב או מהסנדלר ושלא יחשוב אחרת רק כי הוא בתקשורת. כמו כן, שיזכור תמיד שזה עיסוק ולא מקצוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו