נוקאאוט טכני

כמי שנחשב לטכנולוג במשפחה, באופן טבעי רוב השאלות בתחום מופנות אלי והדבר מצריך לא מעט סבלנות. דוגמה לעזרה יכולה להיות למשל בעבודה עם מסמך וורד, פעולה פשוטה בעיני מי שגדל עם מחשב, כמו "הסמן של העכבר נעלם לי, מה עושים?" או "שלחת לי שם של סרט באי־מייל, איך אני מוצאת אותו?"

לדברי ד"ר עמאד ג'ית, ד"ר לפסיכולוגיה קלינית ומרצה בכיר מומחה במכללת סכנין להוראה, מקורות הטכנופוביה הם חרדה מכישלון ואיבוד שליטה: "הפחד הזה הוא סוג של הימנעות ונזהרות יתר ברכישת ידע או מיומנות טכנולוגית. מדובר בסוג של התמקדות בחרדה מפני השימוש ממכשור המצריך ידע ברמה בסיסית בתחום הטכנולוגי".

הדוגמאות המוזכרות בפתיחה אינן מומצאות ולקוחות מקבוצה של בני 70 ומעלה, שמנסים להתמודד עם הטכנופוביה הזאת. אחת מבנות הקבוצה, בת 75, מסבירה את תחושותיה בעבודה מול המחשב: "אלו תרחישים שאני לא מכירה מכיוון שלא הורגלתי בילדותי לטכנולוגיה. אז עכשיו כשזה מוגש לפניי זה דבר לא מוכר וזה מאיים עלי ומפחיד. אני מאבדת עשתונות וזה מכניס אותי למתח נוראי. עצם העובדה שאני לא מסתדרת עם פעולה טכנולוגית זה מבחינתי כמו ללכת לאיבוד".

ד"ר ג'ית מסביר שפוביה היא תוצר של התניה של פחד והיא סוג של תגובה רגשית: "כאשר הרציונל מנותק, ההיגיון לא פועל וצצה לה תגובה חרדתית חזקה שדוחפת אותנו לשמור מרחק מאותו אובייקט". 

אגב, באותה קבוצה דווקא תמצאו את המשתתפים מתפעלים בקלות יישומונים כמו ווטסאפ, פעולה שאמורה להקנות להם ביטחון בפעולות דומות, אבל אז שב ועולה נושא פער הדורות: "אני לא מהדור שגדל על טכנולוגיה, וזה פשוט שטח זר עבורי", אומרת בת ה־75, "אני פשוט צריכה ללמוד לבד ולעשות המון חזרות, אבל אני לפחות מתמודדת ובסוף קולטת. יש לי חברה שלא יודעת להוציא כסף מהכספומט, מקסימום להעביר ערוצים בטלוויזיה".

כדי להסביר את הפערים הקיימים בגישה למכשירים טכנולוגיים, פונה ד"ר ג'ית לשינויים שעובר המגזר הערבי בתחום בעשור האחרון: "אני לוקח את החברה הערבית כדוגמה להבין מהיכן צומחת הטכנופוביה בקרב כלל האוכלוסייה. מצד אחד התרבות הערבית משתנה באופן דינמי, ומצד שני המנטליות הערבית קצת פחות מוכנה להתפתחות המנטלית הזו". 

במחקר שערך בנושא דיכאון לאחר לידה והשפעתו בקרב נשים מסורתיות מול נשים בעלות תפיסה מודרנית יותר, גילה כי סימנים גופניים לדיכאון הופיעו אצל כולן, אך אצל האישה המסורתית השמרנות מנעה ביטוי נפשי כדיכאון. אם הסיכוי לדיכאון אצל נשים בעלות נטייה למודרניזציה הופיע בכ־15% מהמקרים, בקרב הנשים המסורתיות הוא גירד את ה־5% מלמטה.

מה אפשר ללמוד מזה?

"שהאישה שחיה בגישה המסורתית לא חושפת את הצד הנפשי. היא מדווחת על קשיים פיזיים, אבל מצליחה לתפקד יותר באופן רגיל. בעוד האישה המודרנית שומרת יותר על הפרופיל העצמאי שלה, האישה המסורתית חיה בסביבה חברתית שפחות מקבלת את האחר". 

 

עיוותי חשיבה

ההקבלה הזו בין פערי הדורות וקרבתם לטכנולוגיה ובין התנהגות מסורתית מול מודרנית בחברה הערבית מציעה הסבר דומה. לדבריו, החברה הערבית, שנחשפה באופן מסיבי לתרבות האינטרנטית בעשור האחרון, מקבלת את השינוי אבל לא בצורה גורפת; האינטרנט והמדיה החברתית יצרו סוג של ריחוק בין הצעירים ובין המבוגרים שגילו איטיות בהסתגלות לחידושים הטכנולוגיים, מה שיצר בעיה בקבלת האחר. 

כשמבקשים ממנו להעמיק במקורן של חרדות, ובהן טכנופוביה, ד"ר ג'ית מציג מושג שנקרא עיוותי חשיבה. זוהי תפיסה שהוגדרה בספר "בוחרים להרגיש טוב", שכתב ד"ר דיוויד ד' ברנס, המלמד שמדובר בתפיסה דיכוטומית של הכל או כלום (לא התקבלתי למקום העבודה שרציתי, אז שום מקום עבודה לא ירצה בי), קפיצה מוטעית למסקנות (הדייט מליל אמש לא הגיבה להודעה שכתבתי לה, אז היא בטח לא מעוניינת), העצמה או מזעור של אירוע ללא שום פרופורציה (היעדר לייקים לפוסט של "בוקר טוב" בפייסבוק) וכדומה. 

עיוותי חשיבה אלו, שגורמים לדמיון להשתולל, יכולים להעצים את רמת החרדה ולהפוך אותה לפוביה שמצריכה התערבות טיפולית. ד"ר ג'ית נוקט גישה של טיפול קוגניטיבי התנהגותי בהתמודדות עם איבוד שליטה ופחד מכישלון: "מי שקיים אצלו האלמנט של 'אני לא מסוגל', החרדה מציפה אותו ושולטת בו כי המודל החשיבתי שלו לוקה בעיוות מסוים. 

"באמצעות טיפול בביופידבק (שיטת טיפול באמצעות מערכת ממוחשבת המנטרת מדדי גוף שונים; א"ג) אני חושף את המטופל לזירה המאיימת עליו, ומהתבוננות בגרף של פעילות גופו הוא לומד להקשיב לגוף, להכיל ולא להירתע מהאיום עצמו. כשאני מראה לו איך הוא מגיב למצבים של עיוותי חשיבה בחשיפה למינוף רגשי אז הוא מתחיל להגיב באופן רגוע יותר".

איך אתה מסביר את העובדה שיש גם צעירים טכנופובים?

"הורים יכולים להעביר את זה לילדים כבר בגיל צעיר, ואז הם גדלים עם חוסר היכולת להתמודד עם סוגיות יומיומיות, כי הם כבר נחשפו לעיוותי חשיבה דרך הוריהם. ילדים לא נולדים כך, ההורים שלהם מדביקים אותם בזה ללא ידיעתם. ילד שרואה את ההורים שלו חוששים מדבר מה, יתנהג כמוהם".

לא פשוט למצוא טכנופובים בגילים צעירים, ועבורם ההגדרה המתאימה יותר תהיה הימנעות משימוש או חרדה מהתמכרות. "אני פשוט לא מסתדרת עם טכנולוגיה", אומרת שירלי גרינוולד, בת 25, "אין לי פייסבוק כי אני לא רוצה שהחיים שלי יהיו וירטואליים אלא אמיתיים".

אבל אני רואה שאת מצוידת במקבוק חדש.

"כן, זו היתה עסקה מתוקה כשביקרתי לא מזמן בארה"ב. אבל בגדול אני לא קונה באינטרנט, כי הקלות של קנייה בקליק עם העכבר מפחידה אותי. אבל אני גם מודה שאם ממש אהיה חייבת, אני מאמינה שאסתדר".

זווית ההתבוננות של מר קלאודיו גלזר, מנהל השירות הפסיכולוגי בעיריית אופקים, שונה מזו של ד"ר ג'ית. הוא מתייחס לטכנופוביה כאל דבר נורמלי לחלוטין ולא כהפרעה פסיכיאטרית או פתולוגית: "אני חושב שאנשים נדרשים להסתגל כל הזמן למציאות משתנה. קל מאוד לפחד מטכנולוגיה אבל זה עניין של זמן והסתגלות". 

אם לפני עשור היינו ניגשים לבנק ומסדרים אצל הפקיד 90% מהעניינים, היום אנחנו עושים כמעט הכל לבד, לפעמים מהסמארטפון. "לכאורה, אנחנו אמורים לפחד מזה בגלל כל נושא הסייבר", אומר גלזר, "הרי מדובר בחסכונות שלנו. אבל אני חושב שיש מעט אנשים שלא מצליחים להדביק את הפער הטכנולוגי". 

גלזר מעיד על עצמו שאינו איש אקדמיה או חוקר, אך מניסיונו בשטח, אותו אחוז שלא מצליח להסתגל לשינוי רק ילך ויקטן שכן "אנחנו סומכים מאוד על הטכנולוגיה".

אתה חושב שטכנופוביה קיימת רק אצל מבוגרים?

"לא רק, גם אצל אנשים שאין להם מספיק אנרגיה נפשית פנויה". 

 

"מי שקיים אצלו האלמנט של 'אני לא מסוגל', החרדה מציפה אותו". ד"ר עמאד ג'ית // צילום: חמאדה בדארנה

 

"אנרגיה" היא מילה שחוזרת הרבה בשיחה איתו. "אנחנו חיים בעידן לחוץ מאוד, צריך ללמוד המון שינויים, וזה לוקח זמן. תחשוב למשל על לימוד המיומנויות הכי פשוטות בסלולר או במחשב. זו תופעה שהיא יותר חברתית מאשר פסיכולוגית, ולכן לא הייתי מכניס את זה בכלל לקטגוריה של משהו אבנורמלי". 

גלזר מביא את פיתוח המכונית האוטונומית כדוגמה. לגרסתו, אם לפני כ־20 שנה אף אחד לא היה מוכן להיכנס לרכב ללא נהג, בקרוב יתרחש ההפך: "בוא ניקח את זה שלב אחד קדימה; כמה אנשים כיום יהיו מוכנים לטוס במטוס ללא טייס? תריץ 20 שנה קדימה ונניח שטיסה כזו תהיה זולה בכ־30%. לא יהיו מי שיקפצו על זה?" 

לדבריו, הכל מסתכם בעניין של אנרגיה; נדרש זמן להתרגל לכל שינוי והדבר שואב מאיתנו אנרגיה. מצב דומה יהיה תהליך קליטה במקום עבודה חדש. מדובר בשינוי שדורש השקעה עצומה של אנרגיה - הכרת הקולגות, הבנת תהליכי העבודה, פוליטיקה פנימית וכו'. 

כשאני מציג בפניו את החששות של בת ה־75 מתחילת הכתבה משימוש במכשיר אלקטרוני או תוכנה חדשים, הוא מנתח את המצב: "אני לא חושב שאצלה מדובר בפוביה אלא פשוט בעניין של גיל. אתה מצפה ממנה להבנה כללית, שהיא תגזור את הפרטים, תעשה אינדוקציה של המצב ותגיע לתמונה הגדולה. היא, לעומתך, זקוקה לתהליך דדוקטיבי והפוך - הסקת מסקנות מן הכלל אל הפרט; היא רוצה הסבר כמו ווייז ומה שאתה מצפה ממנה לעשות - היא מרגישה שזה מעל היכולת הרגשית שלה להבנת העניין".

 

הפסיכולוג הולך יחף

איתמר גרוסמן, 42, הוא טכנופוב אמיתי, ומה שעושה את הסיפור שלו ליותר מעניין היא עובדת היותו פסיכולוג במקצועו. "אשתי הציעה לי לשדרג את הטלפון לאייפון כמו שלה. ברגע שאני שומע את המילה 'שדרוג' אני ישר דוחה את זה, המוח מציב מחסום", הוא אומר. גרוסמן גם מספר שנסע עם אשתו לחופשה והם רצו לקחת איתם סרטים ונגן DVD, אבל ברגע שהתחיל לפרק את המכשיר וראה את תסבוכת הכבלים, נכנס ללחץ מעצם המחשבה של איזה כבל נכנס לאיזה חריץ וויתר על הכל. 

גרוסמן ממשיך לשתף: "אני כבר שנה מסתובב עם טלפון שהמסך שלו מהבהב. הלכתי לחנות, הסכימו לתקן לי בחינם והציעו לי מכשיר חלופי. כששאלתי מה אעשה עם התמונות ואנשי הקשר, אמרו לי 'אין בעיה, תגבה אותם בענן'. בום! המוח שלי ישר מתנגד ולא מסוגל להכיל או להתמודד עם הרעיון הזה. הפחד שאאבד את הכל בענן. מה זה הענן הזה בכלל? אייקלאוד, שמייקלאוד".

כאיש מקצוע, לא ניסית להשתלט על הפחד הזה בדרך כלשהי?

"פחד לפתור בעיות הוא עניין עמוק ומקורו, במקרה שלי, בילדות. לאבי החורג היו ידי זהב, אבל במקום ללמד אותי ולהסביר לי דברים, הוא גרם לי להרגיש חסר תועלת בדברים טכניים. מגיל רך הרגשתי שאני לא טוב בדברים טכניים ופיתחתי תסביך. כשאני צריך להקליט משהו בטלוויזיה, יש שם כל כך הרבה אפשרויות שאני מרגיש כמו בתוך מבוך, לחץ נוראי, וזה גורם לי לקפוא".

אתה חושב שיש לזה טיפול?

"אני בטוח שכן, השאלה היא אם אני בכלל רוצה לטפל בזה. אני מניח שזה לא גבוה בסדר העדיפויות שלי".

כשאני מבקש מגלזר שיחווה דעה על המקרה של גרוסמן, הוא מסביר כי יש אנשים שבמבנה האישיות שלהם קיים צורך חזק מאוד בשליטה. לשיטתו, מדובר באנשים שלא אוהבים לטעות ועד שלא ירגישו שרכשו מיומנות מלאה באובייקט חדש, הם לא ינסו לעשות בו שימוש: "הם לא אוהבים לטעות, להתנסות וללמוד. מדובר בעניין אישיותי, ועם זאת אתה לא יכול להגיד שמדובר בבעיה אלא יותר בסגנון חיים ואישיות של אדם".

 

להדביק פערים

העולם עבר כברת דרך ארוכה ב־30 השנים האחרונות, החל ממחשב אישי שנמצא בכל בית וכלה בסמארטפונים וברשתות החברתיות שחדרו לחיינו. עם זאת, נראה שהתקדמות הטכנולוגיה מעט נעצרה - מכשירי הסמארטפון לא זכו לחידוש מהותי כבר שנים (מצטערים, מכשיר אייפון ללא כפתור "בית" אינו נחשב חידוש), ומלבד רכבים אוטונומיים או מכשור לביש, לא נצפית בשורה גדולה באופק. "זה נותן לנו זמן להדביק את הפערים, למי שצריך את הזמן הזה, ולכן אני אופטימי יותר לגבי היכולת של אדם להסתגל לשינויים", גורס גלזר. 

אולי באמת מה שאנו זקוקים לו יותר מכל זה סבלנות וסובלנות, לצד שחרור הצורך בשליטה ובפתרונות מיידיים. אם הסתדרנו פעם ללא מחשב קטנטן שמונח לנו בכיס, אולי לא צריך לנצל את יכולות המחשוב שלו בכל רגע נתון ואולי להיות לבד זה לא כזה נורא. מקסימום נחזור לשוחח עם הקרובים לנו פנים אל פנים. ¬

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו