חוזרים למקורות: משקים את ישראל

זה קרה במוצאי יום כיפור 1946, בלילה שבין 5-6 באוקטובר. ראשי היישוב היהודי מבינים זמן־מה קודם לכן שגבולות המדינה שתוקם ייקבעו על פי הנקודות שבהן יהיו יישובים יהודיים - ובאותו הלילה יוצרים מציאות פוליטית חדשה בארץ. "האם אפשר לעשות?", שאל לוי אשכול, אז מראשי היישוב היהודי, את שמחה בלאס, מהנדס מים במקצועו. "אפשר - ומיד", פסק מהנדס המים, שנחשב לגאון בתחומו. "במה?" המשיך אשכול וחברו השיב: "בצינורות 6 אינטש". השיחה הקצרה בין שני האנשים, שהכירו חצי יובל והיו שותפים 9 שנים קודם לכן לייסוד "מקורות" - שמציינת השנה 80 שנים להקמתה, מראה את תרומתם האדירה להכללת הנגב - שאז עוד תוכנן להיות שטח בין לאומי - בתוך גבולותיה של מדינת ישראל. 

במבצע סודי שיצא לדרך במוצאי יום הכיפורים תש"ז הגיעו משאיות אל 11 נקודות בנגב הצפוני במטרה להקים בהן ישובים יהודיים שייכללו בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. היישובים, שזכו לראשי התיבות "קח משכנתא נגב" (קדמה, חצרים, משמר הנגב, שובל, כפר דרום, נירים, תקומה, אורים, נבטים, גל און ובארי), אוישו על ידי כל הזרמים ההתיישבותיים. יום המבצע שהתרחש בצאת יום הכיפורים, שהיה גם מוצאי שבת, נבחר לא בכדי: כך אפשר היה להתל בבריטים, שספק אם צפו שיהודים יוציאו לפועל מבצע גדול אחרי הצום הארוך.

אלא שבעיה מהותית העיבה על הצלחת המבצע. המנהיגים הבינו שללא אספקת מים ליישובים החדשים, הם פשוט לא יוכלו לשרוד. מי שפתר את הבעייה בתושייה רבה היה מהנדס המים שמחה בלאס. מספר חודשים קודם לכן, בסיום מלחמת העולם השנייה, הוא רכש בלונדון 200 קילומטרים של צינורות בקוטר של שישה צול, ששימשו את הבריטים לכיבוי שרפות, ועתה ייעד להם מטרה חדשה: הפרחת השממה בנגב. היישובים עלו על הקרקע ובינואר 1947 התחילה בנייתו של קו המים האגדי. 

"הוא קנה צינורות מתוך מחשבה שיצטרכו את זה בארץ ישראל", נזכר יצחק בלאס (84), בנו של שמחה בלאס שייסד את חברת מקורות עם ראש הממשלה המנוח לוי אשכול. "התכניות אצלו להובלת מים בנגב היו מוכנות עוד לפני שהיישובים עלו על הקרקע. בסיום מלחמת העולם השנייה הוא ניצל הזדמנות וקונה ומביא ארצה צינורות כיבוי אש מלונדון שהבריטים השתמשו בהם לכיבוי אש בהפצצות של הגרמנים ולאחר המלחמה נותרו לא נחוצים". עוד מספר הבן כי "זה היה דבר יוצא מן הכלל. בתוך שלושה חודשים הקימו 200 קילומטר של צינור מים שעבר בין הישובים, ביצעו קידוחים בניר־עם ובגבר־עם וממקור המים הזה הוציאו צינור עם שתי זרועות; מזרחי ומערבי שרצו דרך כל אחד מהיישובים וסיפקו להם מים. אני זוכר את ההתרגשות של אבא ושלי, אני זוכר שנסעתי איתו ליישובים בנגב. הוא האמין שהדברים האלו יקרו ולימים הוא הצליח לעשות אותם".

מים בדליים וגיגיות בירושלים

ואכן, ביוני 1947 סיירו חברי ועדת אונסקו"פ (הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל) במדבר הצחיח והחם במטרה לקבוע את אזור החלוקה של ארץ ישראל. חברי הוועדה התרשמו לטובה מהיכולות החקלאיות של המתיישבים היהודים באזור, הודות לצינור המים, ובסופו של דבר כללה הצעת החלוקה כוללת את רוב הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית. "לקחו את חברי הוועדה ליישובים החדשים בנגב, שם כבר גדלו פרחים שהושקו במשך חודשים, וחברי הוועדה של האו"ם היו בשוק". מספר יוחאי שוחט (53), מנכ"ל מקורות בפועל ונכדו של לוי אשכול. "יש סיפור על אחד השליחים השוודי, שהיה בטוח שעובדים עליו. הוא בא להרים פרח כי היה בטוח ששמו פרחים מפלסטיק - והיה שם שורש. אחד מנציגי הוועדה אמר לאחד החברים היהודים 'בזכות הצינור הזה ניתן לכם את הנגב'. זו היתה מלחמה. הבדואים באזור היו מחוררים את הצינורות, ומטוסים של ההגנה והפלמ"ח טסו מעל כדי לזהות דליפות ולראות איפה יש חורים. זה היה סיזיפי אבל לפחות כשהוועדה הזאת הגיעה ארצה הצינור עבד, יש פרחים. ככה זה ניתן לנו בדין. זה בעיני סיפור הירואי קלאסי של מקורות, ששוזר את קורות חייה בחיי מדינת ישראל". 

גאון עם חזון

את שוחט אנחנו פוגשים במשרדו בתל אביב. את הקיר במקום מעטרות תמונות מימיה הראשונים של החברה. אלא שעם כל הכבוד להיסטוריה המצולמת של מקורות, תמונה אחת תופסת את העין במיוחד: סבו, לוי אשכול שהיה, כאמור, מראשי מקורות עם שמחה בלאס ופנחס ספיר שותה ממאגר מאגר מים. "חברת מקורות היתה כאן עוד לפני שהיתה פה מדינה", הוא מחייך ומחזיר אותנו אל ההיסטוריה. 

עד לשנת 1937 פעלו בארץ אגודות מים קטנות ובודדות שסיפקו מים. מערכת גדולה רצינית שמובילה מים לפתחי הישובים לא היתה קיימת ומרבית המתיישבים לקחו מים בדליים או באמצעות תעלות מהכנרת או ממאגרי מים אחרים. באותה תקופה שני אנשים, האחד נחשב לגאון מים אך טיפוס קשה והאחר ביצועיסט ממדרגה ראשונה אך ללא ידע טכני, מתחילים להקים את מה שיהפוך לסיפור הצלחה ישראלי. מהנדס המים בלאס, (שלימים המציא את הטפטפות) הכיר את אשכול (לימים ראש הממשלה השלישי של ישראל) בקיבוץ דגניה ב' שבו היו שניהם חברים. "הוא (בלאס) בעצם הדביק את לוי אשכול בקדחת המים", מספר שוחט, "בשנים הראשונות, עוד לפני שהוקמה 'מקורות', שניהם עבדו על פתרונות ראשוניים לבעיות המים בקיבוץ וחשבו כיצד להשקות את השדות של דגניה ב'. הם יצרו משאבה שתוביל את המים בתעלה מהכנרת אל השדות. הם השלימו אחד את השני, בלאס היה מהנדס ואיש עם חזון ואשכול היה איש ביצוע מספר אחד, בולדוזר". 
 

משמעת מים במהלך מלחמת השחרור

באותה שנה נוסדה חברת המים מקורות. אשכול הפך למנהלה הראשון ובראשית הדרך הועסקו בה שישה עובדים בלבד. מפעלה הראשון היה 'מפעל הקישון' בעמק יזרעאל, שמומן מכספם של יהודי גרמניה שהועבר ארצה תמורת נכסיהם. במפעל זה ביצעו עובדי החברה קידוחים, שבעקבותיהם נמצאו כמויות מים גדולות ובאיכות טובה מאוד לשתייה ולהשקיה, ומאזור זה סופקו מים ליישובי האזור. "בזמנו מקורות עוד לא היתה חברה גדולה, אבל ייאמר לזכותם שהם מדברים כאילו הם חברה לאומית, הם כבר ידעו שהם אלה שיפתרו את בעיית המים במדינת ישראל. זה היה נחוץ כדי לפתח את ההתיישבות והחקלאות. לאט־לאט הם הלכו והתרחבו". 

יצחק, בנו של שמחה בלאס, היה בן 4 כשמקורות נוסדה. "עוד מגיל צעיר אבא היה נוסע לכל מיני מקומות ויישובים בארץ על מנת לתכנן מפעלי מים. כילד קטן אך בכור הוא היה לוקח אותי יחד איתו. היינו מגיעים להרבה מקומות בארץ, שאז היו נחשבים נידחים. אני זוכר פעם אחת שנסענו במכונית שלושתנו - אבא, אשכול ואני. אשכול היה הנהג, אבי ישב בצד ואני ישבתי ביניהם. אני זוכר את הנסיעה הזאת במיוחד כי משכתי בצ'וק של הרכב. הדבר הכעיס מאוד את אשכול שזעף לעברי". 
 

יצחק בלאס, הסתובב ברחבי הארץ עם אביו, ממייסדי מקורות // צילום: יהושע יוסף

עוד הוא מספר מזיכרונותיו "אבא לחץ על מקורות שתקים משרד לתכנון מוביל המים. המשרד שלו פעל אצלנו בבית ברחוב בן זכאי 6 בתל אביב. המשפחה שלנו גרה בקומה השנייה והמשרד שלו היה בקומת הקרקע. שם גם נוצרו התוכניות הראשונות של המוביל הארצי. אז עוד לא היתה מדינת ישראל אבל אבא תכנן מים לכל מה שייקרא בעתיד ישראל. אז לא היו מחשבים, הכל נעשה על נייר. אני זוכר אותו יושב עובד ומשרטט". 

מי שרוצה להבין עד כמה היה בלאס גאון עם חזון, צריך לראות ספר שכתב בשנת 1944, "אוצרות המים בארץ ישראל". בחיבורו הצביע בלאס על פוטנציאל המים של ארץ ישראל. הוא שרטט מפות וידע להגיד כיצד יזרימו את המים ואיך ייראה המוביל הארצי. "הספר הזה שהוא כתב באותה תקופה נחשב למשהו כמעט דמיוני שאף אחד לא היה יכול לבצע בתקופת הבריטים", מציין בלאס הבן, "זה היה 20 שנה לפני שחונכים את המוביל הארצי. בספר הוא הביא בחשבון שזה מה שצריך לעשות כדי שמים יזרמו מהצפון לדרום. דבר יוצא מן הכלל, זה סוג של גאונות".

מים במחיר חיים

"אבא היה האישיות המרכזית בארץ שפעלה בתחום הזה", ממשיך בלאס, "יכול להיות שהיו אנשים שמתארים אותו כטיפוס קשוח אבל הוא היה אדם מאוד ציוני עם מטרות. הוא גדל בפולין למשפחה אמידה. הסבים שלו היו בעלי אחוזות והוא התקבל ללימודים גבוהים בטכניון של ורשה. במלחמת העולם הראשונה הוא גויס לצבא הפולני והמציא מכשיר למדידת רוחות עבור חל האוויר. לאחר מכן הוא עבד על מכונה לשתילת חיטה מכיוון שקרא שבארץ ישראל לא ניתן לגדל מספיק מזון בשביל כל היהודים שהיו. כל ההמצאות שלו גם בנושא המים היו ממניעים ציוניים- הוא רצה לפתור את הבעיה של היהודים על יד עליה ועל ידי הקמת מדינה וריכוז היהודים בארץ ישראל".

העבודות על המוביל הארצי // צילום: ארכיון מקורות

בשנים שאחרי הקמתה סייעה מקורות להקמת הישובים החדשים בנגב, כמו גם למאמץ במלחמת העצמאות. קו המים שהוקם בשנת 1936 על ידי ממשלת המנדט הבריטי והזרים מים מראש העין לירושלים סבל מחבלות חוזרות ונשנות עד לכדי השתלטות הערבים על תחנת השאיבה בלטרון - צעד שקטע את אספקת המים לבירה. "ירושלים היתה במצור", מספר שוחט, "במקביל הערבים פוצצו את תחנות השאיבה ואין מים לירושלים ויש שם 100 אלף יהודים. הדרך היחידה להגיע היא באמצעות שיירות מאובטחות, כשפורצים מצור, וזה מלווה בהרוגים. בזמנו הוציאו הוראות כיצד לחסוך במים, למשל, במים לשטיפת מזון היה צריך להשתמש לכביסה. ירושלים פשוט התרוקנה ממים והיה צריך פתרון דחוף". אשכול, מנהל מקורות הראשון ועוזר שר הביטחון (דוד בן גוריון) באותם הימים, הטיל על צוותי החברה "משימה לאומית" - להניח קו מים חדש שיגיע לבירה הנצורה. בזמן מלחמת העצמאות בנו אנשי מקורות תחנת שאיבה והניחו צינורות לאורך התוואי העוקף "דרך בורמה" - החברה שאבה מים מאזור רחובות, הזרימה אותם לחולדה ובעזרת קו המים החדש שזכה לשם "קו השילוח" הוזרמו המים אל ירושלים. "מקורות בעצמם מצילה את ירושלים והמים מגיעים לירושלים גם בתקופת המצור". מסכם שוחט.

בניית צינור לחץ צלמון 

לאחר קום המדינה התרחבה פעילותה של מקורות ומפעלי המים ברחבי הארץ - ובהם הקישון, עמק יזרעאל, בית שאן וחולון - הוסיפו להתפתח. באפריל 1952 הוקמה ביוזמתו של שמחה בלאס החברה הממשלתית תה"ל (תכנון המים לישראל), שעסקה בתכנון משק המים של המדינה הצעירה, ובשנת 1953 הונח קו מים שני לירושלים. אלו השנים שבהן תיישם מקורות תוכנית פנטזיונרית על הבאת מים מצפון המדינה כדי להשקות את הנגב - ואכן כך קרה. בשנת 1955 נחנך מפעל "ירקון נגב", שנחשב לגדול מפעלי המים שבנתה "מקורות" בשנות ה־50. 

הפנטזיה שהפכה למציאות

המפעל נחשב למפעל הראשון בארץ שנייד מים מאזור אחד לאחר - ממעיינות הירקון שבראש העין ועד לקיבוץ מגן שבנגב הצפון-מערבי. "הרעיון הוא לקחת צינור ענק לנגב ולהשקות גם כל מה שבדרך", אומר שוחט על קו המים באורך 108 ק"מ של צינורות תת קרקעיים, שמספקים לאדמות הנגב ולדרום הארץ מים לשתייה ולהשקיה באמצעות מערכת המים הארצית. "זה היה הפרויקט הארצי הראשון הענק שמקורות עושה אחרי קום המדינה ולפני הקמת המוביל הארצי. בהתחלה חשבו להזמין לטקס שנערך מול מבצר אפק (אנטיפטרוס) כמה פונקציונרים. בפועל הגיעו 15 אלף איש והיתה שם מזרקה בצורת סמל המנורה שהשפריצה מים".

אלא שהפרויקט הגדול באמת הוא המוביל הארצי, עורק המים הראשי של מדינת ישראל. לאחר שנים של תכנון החלה בנייתו בשנת 1953, כשהרעיון היה להשתמש במשאבים הטבעיים ולהניח צינורות עצומים באורך של כ־130 קילומטרים שדרכם יועברו מי הכנרת שלא נוצלו דיים, אל המרכז המאוכלס והדרום הדל במים. 

צינור המוביל הארצי באילת // צילום: ארכיון מקורות

נקודת המוצא של המוביל הארצי המקורי נמצאת סמוך לחוף כרי דשא שבכנרת. המים נשאבים מהכנרת, באתר שלימים קיבל את שמו של פנחס ספיר, מועברים באמצעות צינור לחץ למצוק שמעל נחל עמוד, ומשם בשיטת כלים שלובים חוצים את נחל עמוד העמוק ונדחפים לבריכת ויסות מים בצלמון, שרופדה בחרסית כדי למנוע מהמים לחלחל מטה. מתחנת השאיבה בצלמון ממשיכים המים, תחילה בצינור ובהמשך במנהרה ובתעלה פתוחה, עד למאגר אשכול שבבקעת בית נטופה, הנקודה הגבוהה ביותר של המוביל הארצי. משם, לאחר סינון במתקן הסינון המרכזי, ממשיכים המים עד תחנת זאב בראש העין, ומועברים דרומה בצינורות של מפעל ירקון־נגב. 

2 מיליון ימי עבודה

דוד אביקסיס (81) עבד במשך 45 שנים במקורות. הוא יליד מרוקו שעלה לארץ בשנת 1951 ולאחר 4 חודשים כבר התגייס לצבא ושירת בשריון. כשהשתחרר בשנת 1953 עבר לגור בכפר חסידים. מקורות פעלה שם והוא חיפש עבודה. מהר מאוד הוא מצא את מבוקשו והתקבל לעבוד בחברה בהנחת צינורות מים באזור. עם תחילת העבודות על המוביל הארצי, החל אביקסיס לעבוד גם בפרויקט הזה. "הייתי בחור צעיר בן 24 כשהתחלתי לעבוד כמניח צינורות במוביל הארצי. התחלנו בצפון באזור נהלל ומשם המשכנו בכל אזור הצפון", הוא מספר. לדבריו שגרת העבודה היתה סיזיפית. "היינו מתחילים כל בוקר את העבודה בשעה 6 בבוקר. היו איתי עשרות רבות של פועלים. היה 'באגר' שהיה חופר תעלה וטרקטור ששופך את החול והעובדים היו מיישרים את החול על הקרקע. לאחר שבדקו שהקרקע ישרה - כלומר באותו גובה - היה מגיע המנוף ומניח את הצינור באורך של 5 מטרים, גובה 2.70 מטרים ומשקל של 30 טון. אחרי שהמנוף הניח את הצינור היה בא טרקטור ששפך חול על הצינור והפועלים היו מסדרים את החול סביב הצינור כדי שיחזיק את הצינור ויבודד אותו. אחר כך הגיעה מכונה ששפכה מים בכמויות אדירות כדי לדחוס את החול ולהצמיד אותו לצינורות. זו לא עבודה של יום אחד ולא של יומיים, הכל קרה שלב אחרי שלב במשך שנים. גם המשכורות היו טובות, שילמו לנו כמה מאות לירות לחודש. זה תמיד היה נחשב למקום טוב". 

ספק אם מילים יכולות לתאר את הקמת המוביל הארצי בראשית הדרך. מדינה צעירה שנרתמת כולה לבנות הכל מאפס, לחצוב בסלעים, להטמין צינורות ענקיים בגובה 2.74 מ' ולכסות אותם בשכבות חול. לאחר שהוכן התוואי, ב־28.5.1959 הונח הצינור הראשון. אחד אחר השני חוברו מאות צינורות כאלה - כאשר הצינור האחרון הונח ב־3.3.1964. בחודש יוני באותה השנה, אחרי 2 מיליון ימי עבודה, הופעל המוביל בפעם הראשונה.

"זו היתה תקופה טובה", קובע אביקסיס בערגה "אנשים רצו לעבוד ולתרום. לא הסתכלו על שעות ולא הסתכלו על זמן. היתה תחושה שעושים משהו גדול מהחיים, להביא מים לנגב. זו היתה תקופה של כמה שנים שבהן עבדנו תחת השמש הקופחת. היו ימים חמים מאוד והיו ימים קרים מאוד. שום דבר לא הפריע לנו. העבודות היו נפסקות רק כשהיה מבול רציני". כיום מתגורר אביקסיס בנשר, אב ל־6 ילדים, 19 נכדים ו־3 נינים. "תמיד הייתי מלא גאווה. אני הייתי ילד קטן ממרוקו שהפך למנהל עבודה בחברה הלאומית מקורות. תפקיד של מניח צינורות באותה תקופה היה מאוד חשוב, בלעדינו שום דבר לא היה קורה. ההרגשה היא שיש לי חלק בהבאת המים לנגב, עשיתי משהו למדינה". בגיל 67 יצא אביקסיס לגמלאות, לאחר שהתקדם במקורות והגיע לתפקיד של מנהל עבודה. "החיים שלי נבנו יחד עם המוביל הארצי, זו היתה התקופה שהתחתנתי ובניתי בית. ובכלל, מקורות זה הבית שלי אני גדלתי שם". 
 

העבודות על בניית המוביל הארצי // צילום: ארכיון מקורות

עלות הקמת המוביל הארצי עמדה על 420 מיליון לירות. על פי הערכות, מדובר בסכום שמתורגם היום ל־4 מיליארד שקלים. "הפרויקט המטורף הזה שנבנה במשך עשור שלם נחשב לפרויקט הגדול ביותר במונחים לאומיים", אומר שוחט. באותה השנה נסגר גם מעגל: עם סיום הפרויקט הוזמן ראש הממשלה דאז לוי אשכול לחנוך את המוביל הארצי - זה שרקם עם חברו שמחה בלאס 20 שנים קודם לכן. "לנו זה נראה טריוויאלי אבל אין את זה כמעט באף מדינה", אומר שוחט, שנולד באותה שנה, "זה משהו מאוד מיוחד לישראל. זה חזון ענק ותעוזה אדירה שדמיינו את זה לפני שהיה פה כלום, שרטטו את זה ולימים גם ביצעו את זה".

לצד יחסי החברות בין צמד המייסדים אשכול ובלאס, השניים ידעו גם ימים פחות טובים, לנוכח חילוקי דעות בנוגע לשאלה מי יקים את המוביל הארצי. בלאס הבן מספר כי "במשך כל השנים אבא העריך מאוד את לוי אשכול וגם כתב דברים טובים על פנחס ספיר, אבל בתקופה מסוימת הוא הסתכסך איתם, בין היתר גם בשל נושאים פוליטיים. מבחינה פוליטית הוא לא תמך באשכול אלא היה איש של בן גוריון". 

בחודש שעבר ערכה מקורות אירוע הוקרה בסימן 80 שנה לחברה, ובו העניקה לבנו של בלאס את "אות מקורות" לזכרו של המהנדס הראשון. מי שהעניק לו את האות היה יוחאי שוחט - נכדו של לוי אשכול, המשמש מנכ"ל מקורות בפועל. 

ויש לו גם מסר בעקבות המקרים שהוא שומע עליהם לאחרונה: "לפני הקמת המדינה אבא קנה צינורות בשביל המוסדות היהודים. בזמנו הוא ישב עם מנהלי החברה שייצרה את הצינורות בלונדון והסביר להם שכאן בארץ ישראל יהיה 'שוק גדול', כלומר ביקוש רב לצינורות. אחרי שהם סיכמו על מחיר העסקה, הם חתמו על החוזה ושתו ויסקי. לפתע, אחד הנציגים של החברה אמר לו 'יש כאן סכום של 10% מהעסקה - זה בשבילך'. הוא בתשובה אמר להם 'בסדר, אבל תורידו את הסכום הזה מהמחיר הכללי של העסקה' - וכך עשו. 

"אחר כך הם באו שוב והציעו לו 5% לכיס בשבילו והוא לא הסכים לקחת, שוב הורה להם להוריד את זה מסכום העסקה הכולל. הוא לא פעל בשביל עצמו, רק בשביל המדינה. הוא אמר שזו לא עבודה, זו שליחות ועליה סירב לקבל עמלות". 

והיום - מזרימים מים לצפון

תמונה אחת שנמצאה באלבום ישן לפני ארבעה חודשים מספרת סיפור משפחתי מרגש במיוחד. בתמונה מצולמים זוג הורים, תמה ובייגה שוחט (שלימים היה שר האוצר של מדינת ישראל) ואיתם הסבא (אב האם), לוי אשכול, כשאליו מביט ילד קטן, כמעט בן ארבע, נכדו יוחאי שוחט. "הייתי בן פחות מחמש כשהוא נפטר. בקושי יש לי זיכרונות ממנו", מספר שוחט (53) על הסבא שייסד את הארגון בראשו הוא עומד כיום.

"נולדתי בערד. אני זוכר אותו מגיע כראש ממשלה עם מסוק צבאי לביקור בעיר. אני זוכר ביקור או שניים בבית ראש הממשלה. היו לי תמונות כאלה בראש אבל לא תמונה פיזית. שנים לא היתה לי שום תמונה איתו. השנה הקמנו מוזיאון הנצחה בשם 'בית לוי אשכול' והתחלנו לאסוף חומרים. לפני כארבעה חודשים נמצאה בין התמונות התמונה הזאת, וזו התמונה היחידה שיש לי".

מנכ"ל מקורות יוחאי שוחט

בשנת 1989, אחרי שסיים לימודי כלכלה ומנהל עסקים, התחיל שוחט לעבוד באגף התקציבים במשרד האוצר כאחראי על נושא המים. שש שנים לאחר מכן, כשאביו אברהם (בייגה) שוחט התמנה לשר אוצר, עבר שוחט הבן לעבוד בסקטור הפרטי. לפני כשנתיים וחצי התפרסמה מודעה על כך שחברת מקורות מגייסת סמנכ"ל כספים, והוא ניגש למכרז וזכה בתפקיד. כעת, כבר שמונה חודשים מאז התפטרותו של מנכ"ל מקורות, הוא משמש מנכ"ל בפועל עד לכניסת המנכ"ל החדש. 

כיום נמצאת חברת מקורות בבעלות ממשלתית מלאה, באחריות של משרד התשתיות, האנרגיה והמים. היא מספקת כ־1.5 מיליארד מ"ק מים בשנה לכ־4,800 לקוחות (יישובים, מפעלים ותאגידי מים) ולכ־7 מיליון צרכני קצה, באמצעות 3,000 מתקנים ויותר מ־12,000 קילומטרים של קווי מים וצנרת. מתוקף הסכמים מדיניים שעליהם חתמה ממשלת ישראל, מספקת מקורות מים גם לרשות הפלשתינית ולירדן.

בשנים האחרונות עבר משק המים בישראל את מהפכת ההתפלה. כיום חמישה מתקני התפלה המצויים ברחבי המדינה מסוגלים לספק כ־600 מיליון קו"ב מים לשנה - כמעט את כל הצריכה הביתית הנדרשת. 

כדי לקלוט את המים המותפלים ולספק אותם באמצעות המערכת הארצית, השקיעה מקורות בשנים האחרונות כ־5 מיליארד שקלים. "לאורך השנים נבנתה מערכת צינורות שהפכה למוביל הארצי החדש. הצנרת החדשה מסוגלת להזרים את המים לכל הכיוונים, כולל צפונה. זה נשמע הזוי. אם סבא שלי היה שומע את זה הוא היה מתהפך בקברו - 'מה אתם מזרימים לי מים צפונה?'", אומר שוחט בחיוך, "כל הרעיון שיש מים בצפון וזורקים אותם דרומה, אבל היום אנחנו יודעים שהבצורת הכי חריפה היא בצפון כבר ארבע שנים. 

"יש לנו בעיית מים גדולה בצפון ויש לנו המון מים במרכז בגלל מתקני ההתפלה. מרתק לדעת מה הם היו חושבים אילו היו מתעוררים ורואים שאנחנו מזרימים מים לצפון. יש לנו תוכנית שאנחנו עובדים עליה מטעם רשות המים, עד כדי לקיחת מי התפלה ולשפוך אותם לכינרת, ממש היפוך. מדברים על זה בגלל המצב הקשה של הכנרת והצפון, שתהיה גם אפשרות כזאת". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו