חיים שכאלה: זמר ללא הפסקה

חיים משה לא יודע לשחות, אבל זה לא מה שמנע ממנו לעלות לפני כמה שנים על סירת בננה בכנרת ולהיות כפסע ממוות בטביעה. "הייתי עם ארי שמאי וג'ימי טורק, עלינו על הבננה, משכו אותנו עם הסירה והתהפכנו", הוא משחזר, "צללתי עד הקרקעית, בלעתי מים ואף אחד לא מבין מה קורה איתי. אשכרה טבעתי שם. ואז ג'ימי טורק קלט אותי, והוא הרי היה דייג, הוא רגיל לים, שלף אותי מהמים והעלה אותי על הבננה, ככה בקלות. הייתי עם חליפת הצלה, אבל יכולתי למות כי בלעתי הרבה מים. לפעמים אני מדמיין מה היה קורה אם הייתי בולע דג והוא היה נתקע לי בגרון. הייתי נחנק".

אבל הוא שרד, וכבר 40 שנה שהוא שורד בעולם המוסיקה עם שורת קלאסיקות נדירה ביופייה של המוזיקה הים תיכונית והישראלית: כל נדריי, נשבע, תודה, אהבת חיי, תן לזמן ללכת, לינדה, התמונות שבאלבום, עד סוף העולם, הקולות של פיראוס, בואו נשיר לארץ יפה, דברי אלי, עוד יום עולה, עיישה, וזוהי רק רשימה חלקית. "השירים הם כמובן הודות ליוצרים ולמוסיקאים, ומעל כולם - עוזי חיטמן ואביהו מדינה, שעיצבו את הרפרטואר שלי", הוא מקפיד לפרגן, "אני זה שבחרתי את השירים והתברר שהטעם שלי מקובל על הקהל. ועם כל הצניעות, גם היו מקרים ששיר היה פחות טוב ואני הוספתי לו. לא זוכר לאיזה. מחמיא לי שכיום זמרים צעירים שרים שירים שלי. זה גורם לי לחייך, כי לא טעיתי".

חיים משה. "אף פעם לא רדפתי אחרי התקשורת, הם רדפו אחריי" // צילום: מאיר פרטוש

עכשיו שעת צהרים וחיים משה יושב במטבח ביתו שבשכונת מורשה ברמת השרון, שותה קפה תימני עם חווייג' ומדבר בפה מלא כאב, אחרי שעבר בבוקר טיפול קשה של חשיפת ארבעה שתלי שיניים. למרות הכאבים, הוא מפגין חוש הומור מפותח, ומדי פעם זורק בדיחה, משחק מילים, חיקוי של זמר אחר, ציטוט משיר או ממערכון של הגשש החיוור. "אני אוהב לצחוק, אוהב לחיות. יש לי הרי עבר יותר מעתיד. אני אוהב קומדיות. למשל ראיתי עכשיו את 'עבודה ערבית'. וואלה 'לינדה' מתאים שם לפס־קול".

"לא יודע איך נראה הבנק"

בראש השנה חגג את יום הולדתו ה־62. הוא מרכיב משקפיים לקריאה ולנהיגה, אבל מופיע בלעדיהם, שכן לדבריו הוא "רואה את הקהל החל מהשיר השלישי", ושומר על כושר במשחקי קט־רגל. בסיום הראיון הוא מחליף לבגדי ספורט ויוצא לסיבוב הקבוע שלו בשכונה. "מתי שיש לי זמן אני עושה הליכות. אני גם קם היום יותר מוקדם. אם פעם לא הייתי מתעורר לפני 14:00, היום ב־10-11 אני כבר על הרגליים, אלא אם אני לא צריך לקום ויש לי יקיצה טבעית ב־12:30".

בערבים שבהם הוא לא מופיע, לועס משה גת מול הטלוויזיה. "התחלתי עם הגת לפני 18 שנה. זה מכניס אותי לפוקוס, לריכוז, לשקט שלי. אני יושב במרתף, לבד או עם חבר, מ־20:00, צופה בחדשות, אקטואליה וספורט, ולועס, ככה שלוש שעות. משתדל שהטלפון יהיה סגור, ושקט, לא מעניין אותי כלום". באותו המרתף שמורים מאות בקבוקי אלכוהול שמתיישנים לאיטם. "הפסקתי לשתות וויסקי וקוניאק, אני שותה רק יין". הוא אומר, "והערך של הבקבוקים האלה רק עולה".

לאורך כל השיחה צמוד אליו בנו אסף, מנהלו האישי מזה כמה שנים, ובשנתיים האחרונות בצורה יותר אינטנסיבית. "בוא תראה מה משמש בבית של חיים משה להחזיק ספרים על המדף", אומר הבן ומציג פסלון "נוצת הזהב" של פרס אקו"ם משנת 99' לשיר השנה "התמונות שבאלבום". האב מצביע על הבן ואומר: "הוא הוציא אותי ממינוס. היום אני בפלוס. בשנים עברו היו טעויות של התנהלות. כשאתה מחזיק משרד עם הוצאות ואתה לא עובד המון, אתה לא מרוויח, אתה מגלגל ומתגלגל. היום הכסף פחות מעניין. גם ככה הוא לא שלי, אלא של הבנים שלי, ירושה. אני מספיק לי שיש לחם לאכול ובגד ללבוש".

"אני מספיק לי שיש לחם לאכול ובגד ללבוש" // צילום: אריק סולטן

מצעד הזמרים הים־תיכוניים שנחקרו בשנים האחרונות ברשות המיסים, וחלקם אף הורשעו ונענשו, מזכיר לו שבשנות השמונים גם הוא נחקר. "נעשתה טעות, לא אני עשיתי אותה. זו בכלל לא היתה אשמתי. אני בכלל לא התעסקתי בכסף. בחקירה ישבתי וצחקתי. בסוף שילמתי קנס. בגלל השם שלי כתבו עלי עמוד שלם בעיתון עם תמונה. אתה יודע כמה עולה עמוד שלם בעיתון? אני חושב שהכתבה עלתה יותר מהקנס. גם היום אני לא מתעסק בכסף. לא יודע איך נראה הבנק. אני הולך להופיע ולא יודע כמה אני מרוויח להופעה. מעבירים לי את הכסף לחשבון". והוא מופיע הרבה. "גם כיום הקהל לא נטש אותי וממלא את המועדונים והאולמות, אני תמיד בסולד־אאוט. אני מודה לו ואוהב אותו על האהבה שהוא אוהב אותי. לפי התגובות של הקהל, אני עדיין הזמר של כל המדינה, כן. אני מופיע המון שנים ועכשיו קוטף את הפירות שהבשילו קצת יותר. יש דורות חדשים, דור שני ושלישי של קהל, שמגיע לראות אותי ומכיר את השירים".

"יש לי צרות של עשירים"

לאחרונה סגר משה סיבוב הופעות קייצי מוצלח. לפניו סיבוב סתיו שכולל הופעה חגיגית בפסטיבל ראשון לציון, שבה יארח את דקלון ואת סגיב כהן שיחזרו איתו לימי להקת "צלילי הכרם" המיתולוגית. לחורף הוא מתכנן מופע שיוקדש לאלבומו המיתולוגי "אהבת חיי", שבו ייתכן שיארח את הגיטריסט משה בן־מוש. מופעים גדולים יותר נמצאים כרגע בשלב הרעיוני בלבד. "אני מופיע שעתיים והכל להיטים, ולא מספיק לשיר את כולם. יש לי צרות של עשירים", הוא אומר. "אני מתאים את סדר ההופעה לקהל לפי התחושות. היום אני נהנה יותר ויש לי זמן לחוש אותם ואת השמחה שלהם. אם בעבר היו שולחים אותי ל־35 הופעות בחודש והייתי רץ ממקום למקום, כמו מין רובוט כזה שתכנתו אותו, היום יש לי את הזמן ואת אורך הרוח להביט לקהל שלי בעיניים, ואני עדיין מתרגש, אחרת הקהל מרגיש את זה מיד, ואני עלול לרדת באיכות מטוב מאוד לטוב.

"מעידים עלי שכיום אני זמר יותר טוב, שר יותר יציב, יודע מה אני רוצה להביע בשירה שלי. אם בעבר שרתי יותר מהפה החוצה, היום הקול נובע יותר מבפנים. אני מבין היום יותר טוב את המשמעויות של השירים, זה מתבטא בשירה ואני רואה את זה כשאני מביט על הקהל. אומרים לי הרבה שחיים משה יש רק אחד, שאולי יש אחרים ששרים טוב, אבל הם לא חיים משה, וזה מחמיא לי מאוד. אתה שומע בשירים את האישיות שלי. את ההתייחסות שלי לשיר. כשאתה שומע את חיים, אתה יודע שזה חיים משה. כשאתה שומע זמר אחר אתה לא בטוח. נשים מבוגרות אומרות לי שכאשר הן לא מרגישות טוב, הקול שלי עושה להן טוב".

ולמרות זאת, עוד לא פתחת קופה בקיסריה.

"קיסריה לא מרגשת אותי בכלל. אני מהראשונים שהופיעו שם, לפני כולם. אני נהנה יותר במקומות קטנים, חמים ומרגשים. אז אני אעשה קיסריה, ומה אחר כך? שלמה ארצי עושה קיסריה ואז חוזר ל'זאפה'. אז אני כבר ב'זאפה'. אנחנו גם יודעים איך זה עובד. לזמר יש הרבה הכנסות, אז כדי שיהיו גם הוצאות (לצורכי מס, א"נ) הוא עושה קיסריה. האמת, מרוב שמדברים על קיסריה, כבר נמאס לשמוע על זה. שמע, אני הופעתי בפארק הירקון והגיעו מאה אלף איש. כל המדינה היתה שם. בחו"ל הופעתי בטאג' מאהל באטלנטיק סיטי, היה מלא ועוד נשארו אנשים בחוץ. שבוע לפני הופיעה שם וויטני יוסטון. הופעתי בארגנטינה, בברזיל, בפנמה, בווייטנאם, בצרפת, וכמובן בארה"ב".

"לא חשבתי שיש לי סיכוי"

הוא גדל בשכונת מורשה ברמת השרון, שבה הוא מתגורר עד עצם היום הזה. הילד השלישי מבין שני בנים ושתי בנות שנולדו ליעקב ולשרה, אשר עלו ארצה ממחוז עוואד שבתימן. "הם ייבשו ביצות בקריית שמונה ואז התיישבו במורשה, שהיתה מעברה", הוא מספר. "היו לי עוד אח ואחות שאמי סיפרה שנפטרו, אבל אני לא יודע באמת מה קרה להם".

מתי התחברת למוזיקה?

"כילד הייתי מחכה כל השבוע לשעת המוזיקה המזרחית של יוסף בן ישראל ב'קול ישראל'. כששמעתי שם את ג'ו עמר הבנתי שאני רוצה להיות זמר". כדי להדגים הוא פוצח בשירה: "ישמח משה במתנת חלקו, במתנת חלקו, ראית? אני לא מזייף. כנער אהבתי מאוד את בועז שרעבי, מייק ברנט, אבי טולדנו ואריק איינשטיין. יהורם גאון היה האלוהים שלי. בתחילת הדרך, בהופעות קטנות במועדונים, הייתי שר שירים שלו, כי הם איכותיים ועד יום הם נשמעים. גם הייתי חקיין: 'אחי אחי שלי זעק אז הפצוע' (מחקה את גאון, א"נ), 'ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה' (מחקה את טולדנו), 'מה איתי מה איתי מה איתי' (מחקה את איינשטיין)".

"לא חשבתי שיש לי סיכוי", חיים משה // צילום: אריק סולטן

להקה צבאית לא ניסה להתקבל ושירת ב'גולני'. "הייתי זמר אלמוני שמגיל 17 שר בחתונות בסגנון תימני ושירים מזרחיים. בכלל לא חשבתי שיש לי סיכוי, כי בשביל זה צריך להיות בן של, פרוטקציה. ובכלל לא חשבתי ללכת לבחינות, כי התביישתי לקבל תשובה שלילית. אם היו אומרים לי 'מי אתה בכלל'? אז אוי ואבוי לי, הייתי מת. אז בגלל שאני משכונת מורשה, בלי לשאול אותי בכלל, שייכו אותי לפרויקט 'נערי רפול'. הייתי בשטחים, בשכם, נשאתי נשק, אבל לא הייתי לוחם קרבי ולא היתה אז מלחמה.

"במלחמת לבנון כבר הייתי זמר שצורף להווי ובידור ונכנסתי פנימה עם שכפ"צ ועוזי להופיע לחיילים. אני זוכר שירו על השיירה שלנו, אבל לא נפגעתי. ואז סיפרו לי שאת 'לינדה' היו שומעים משני צדי גדר הגבול, גם במוצבים שלנו וגם מהצד השני". "לינדה" נחשב לשיר פורץ דרך, אחד הראשונים בערבית ששידרו ברדיו הישראלי והפך ללהיט שכל המדינה מכירה. "בגלל ההיגוי שלי שם לא היו בטוחים שזה ערבית, והיו שואלים אותי באיזו שפה הוא. איכשהו זה עבר ברדיו, עבר פלייליסט. כתבתי את המילים בעברית לפי הערבית ולא ידעתי מה יהיה. אני חושב שסוד ההצלחה בו זו הפשטות".

אחרי הצבא התקבל כזמר ללהקת "צלילי הכרם" של דקלון והגיטריסט משה בן־מוש. "רציתי להגיע לעיר הגדולה תל אביב. התחלתי כזמר חימום, שמופיע בחתונות עם הלהקה והציוד שלהם. הם ראו את הפוטנציאל שלי. ואז דקלון נסע לחו"ל והם היו צריכים זמר. בן־מוש ואביהו מדינה צרפו אותי ללהקה, זרקו אותי לבריכה והתחלתי לשחות. הופעתי איתם 3 - 4 שנים, כשדקלון חזר מחו"ל הופענו ביחד. זה היה בשבילי בית ספר למוזיקה, סטאז' הכי טוב, עם זמר גדול כמו דקלון ומוזיקאי גדול כמו בן־מוש שלימד אותי המון מוסיקה. הקהל אהב את הצירוף שלי כצעיר שהזרים דם חדש כי ידעתי לשיר עוד סגנונות, כמו ערבית, ספרדית ואנגלית, והתחברתי מהר לסגנון שלהם היווני־מזרחי, ככה הגענו לקהל יותר רחב, הופענו כל יום וגם גבינו יותר כסף להופעה. אבל גם כשהצלחנו זה היה בצניעות, בשקט. וממילא אז התקשורת לא התייחסה אלינו".

אחרי שנה בצלילי הכרם הוציא משה אלבום סולו ראשון, "שבח אשיר", שהפיק בן־מוש. הפריצה הגדולה הגיעה ב־1983 באלבום "אהבת חיי", שכלל לצד שיר הנושא גם את "לינדה", "גיטרה", "אמא" ו"סמדר", שאת מילותיו כתב בעצמו. "שבוע אחרי שיצא 'לינדה' עמדתי ברמזור ואמרתי לעצמי איך זה שאני מופיע כל יום ואף אחד לא מזהה אותי. עברו שבועיים, השיר תפס, ואז הופעתי ב'שעה טובה' אצל מאיר שלו עם 'אהבת חיי' ו'לינדה' ותוך שנייה נהייתי כוכב. אני זוכר שהלכתי לקנות בגדים בדיזנגוף ופתאום באו אנשים והתחילו לבקש ממני חתימות".

בגיל 28 הפך חיים משה לכוכב הכי גדול בז'אנר המזרחי, לצד זוהר ארגוב. "שנינו שלטנו במדינה", הוא אומר וצוחק. "אני מרמת השרון, הוא מראשון לציון, אחד בצפון, אחד בדרום. תמיד כשרצו זמר מזרחי להופעה גדולה זה היה או אני או הוא. עם זוהר היתה תחרות בריאה. לא קינאתי בו ואני לא יודע מה הוא חשב עלי. במשך שנים על גבי שנים הופעתי כל ערב, או כמעט כל ערב, לפעמים יותר מהופעה אחת בערב".

היית בנוי נפשית להצלחה, להערצה, לכסף?

"מבחינת אופי, גם אם אני מטבעי ביישן, כבר לא יכולתי לסגת אחורה. זה כמו שתעבור מדירת שיכון לווילה, אתה כבר לא יכול לעשות פרסה. למזלי כבר היתה לי משפחה, אישה וילדים והורים, שזה מה ששמר עלי. היה לי לאן לחזור. זה גם הפך אותי ליותר חרוץ. בשיא עשיתי שלושה תקליטים בשנה, והופעתי כל לילה. הקהל חיבק אותי, קיבלתי המון אהבה, אז גם הרגשתי מחויבות כלפיו. כאילו קיבלתי דרגות של קצין ואני עכשיו צריך להוות דוגמה אישית לחיילים, אז אני חייב להיות הכי טוב שאני יכול, גם כזמר וגם בחיים האישיים".

"והכי הרבה פחדתי מאבא שלי, יעקב, שחס וחלילה אני אמעד או אטעה. אפילו שהיית כוכב פחדתי ממנו מאוד. הוא היה דמות שהשפיעה עלי חזק. כשהתחלתי לשיר בחתונות בגיל 17 הוריי לא התנגדו, כי הם לא הבינו מה קורה. הם לא ידעו שאחרי הופעה בחתונה הלכתי לבלות במועדון ושתיתי וויסקי. הם ראו שאני חרוץ, גם עובד ביום, גם מופיע בלילה. אבא שלי אמר לי כל הזמן להאמין שעם הקול שלי והחוכמה שלמדתי ממנו אני יכול להגיע לכל מקום. אמר לי להיות זמר של העם, של כולם".

והוא שמע בקול אביו. בשנות השמונים הביא חיים משה את המוסיקה המזרחית אל המיינסטרים של התרבות הישראלית. ב־1987, השנה בה נפטר מתחרהו הגדול זוהר ארגוב, הוציא משה את האלבום "כל נדריי" שכלל לצד שיר הנושא גם את "בואו נשיר לארץ יפה" וחידוש לשיר "ואולי" ("כינרת שלי") של המשוררת רחל. הקהל של המוסיקה המזרחית לא התלהב, בלשון המעטה, אבל הוא הרוויח קהל אחר. "זה פתח אותי לקיבוצים, פתאום הפכתי לקונצנזוס, זמר ישראלי לכל דבר. גם המזרחיות שלי ישראלית. אני חציתי את הגדרות. אני הגעתי לכולם והביקוש אלי הגיע מכל המגזרים, עד שההגדרות 'מזרחי', 'אשכנזי' ו'ישראלי' כבר הפסיקו לעניין. זה מחמיא לי, אבל אף פעם לא לקחתי על זה קרדיט. אני לא רודף כבוד. גם אף פעם לא הנפתי את דגל הקיפוח. מה יש להתלונן בכלל? בשביל מה? זו המוזיקה הכי מצליחה".

החבר שלך אביהו מדינה כן הניף את דגל הקיפוח.

"כל אחד ורגשותיו ודעותיו".

לפסטיבל שירי הילדים הגיע כבר ב־84', זכה במקום השלישי והוזמן להשתתף גם בשנתיים שלאחר מכן. אם תרצו, העומר אדם והסטטיק ובן אל תבורי של האייטיז. "אני אוהב את הקצב של סטטיק ובן אל שמזיז אותך", הוא מפרגן, "הקליפים שלהם נראים חוץ לארץ. זה יפה, זה עובד".

היית רוצה להתארח אצלם בשיר?

"אני לא יכול לעמוד בקצב שלהם, במהירות שלהם. אני שר בדרך שלי וזה מה שהחזיק אותי עד היום. לא ניסיתי אף פעם להשתנות וגם לא אשתנה. שמע, פעם הקהל היה פנאטי, אם לא ידעת לשיר לא היית יכול להתקרב למיקרופון, לא יתנו לך. היום צריך יחצן, שלוקח זמר ומעלה אותו. אני הייתי בלי יחצנות, כי לא ידעתי שצריך יחצנים, וזה עבד, ברוך השם.

"היום יש שירים שמחזיקים חודשיים וחצי. לי היו שירים שמחזיקים עד היום ויחזיקו גם עוד 20 שנה. כי שירים טובים מצליחים ונשארים. 30 שנה אני שר את 'נשבע' ועדיין מזמינים אותי לחתונות. אני עושה חופות, אחת או שתיים בשבוע. עולה בשקט מהצד, מתחיל לשיר, ופתאום מופיע להם ב'שרוול' שמוביל לחופה, ואנשים לא מאמינים, העיניים נקרעות להם, שזה באמת חיים משה שר, והחתן והכלה עומדים ובוכים וכולם מתרגשים. זה מחמיא לי מאוד".

לפני שנה ביצע את 'נשבע' בחתונה של חברו שימי תבורי עם יהודית באומן. "אתה יודע מה זה 'באומן'? זה בא-אומן, זה על שימי. אישה חמישית? כל הכבוד לו. הלכתי לחתונה כדי לראות שם את הסיטואציה שהיתה מסקרנת".

חברה נוספת של משה היא מרגלית צנעני, שספגה בתחילת השנה מטען ברכבה. "לא הייתי בארץ ולא יודע על מה מדובר", הוא אומר, "עד עכשיו אני לא יודע מה היה שם ומה הסיפור. מרגול היא חברה".

מפחיד?

"אם אתה עושה משהו זה מפחיד, אם אתה לא עושה כלום זה לא מפחיד".

הוא עצמו מכיר את הסיטואציה הלא נעימה. לפני כשמונה שנים הושלכו והתפוצצו בחצר ביתו, בהפרש של שמונה חודשים, שני רימוני הלם. "לא זרקו עלי רימון", הוא אומר היום, "זה סתם כתם תקשורתי. אני לא יודע מה זה, לא יודע מי זה, אף אחד לא ראה, והמשטרה לא יודעת מי זה. וזה לא היה רימון, זה היה נפץ. עובדה שאף אחד לא ראה רימון. אתה רואה אותי פוחד ממשהו או ממישהו?"

התופעה של זמרים מהז'אנר הים תיכוני שמופיעים באירועים של העולם התחתון לא פסחה גם עליו. "היה לי את זה בעבר. מזמינים אותך להופעה בתאריך מסוים, וזהו, לא מדברים איתך יותר. לא הגעתי למצב שהציקו לי. זה עבודה. אבא שלי היה קורא לזה 'לחנף לרשע'. לשיר להם, כי לא כדאי שרשעים יחכו לך בחוץ. ואז אף אחד לא יכול להתקרב אליך, אתה מלך".

גם פרשות כמו זו של שלמה גרוניך לא משאירות אותו אדיש. "אולי זה קרה פעם, אבל התקשורת לא חשפה את זה. היום הנורמות השתנו. לי אין ממה לחשוש. אני עצמי פוחד להחמיא לנשים, או לתת נשיקה ידידותית על הלחי כי אולי אחת ל־30 אלף תגיד שנישקתי אותה. אז אני אומר שלום מרחוק, למרות שאם יש חיבה, לא אכפת לי לתת נשיקה".

חברים נוספים שלו מהברנז'ה הם בעיקר יואב יצחק וישי לוי, ובמעגל השני איציק קלה, אבנר גדסי, עידן יניב וחברי הפרויקט של רביבו, ששניים מהם קרובי משפחה רחוקים שלו. "הזמר שלהם ניר נשמע כמוני", הוא אומר. עם משה פרץ, ליאור נרקיס, עומר אדם ומאור אדרי הוא נפגש אצל חבר משותף לעשות על האש. ברחובות רמת השרון הוא פוגש מדי פעם את גידי גוב ומיקי גבריאלוב תושבי העיר.

הכי מרגיזים אותו חברים ששיקרו לו או הפרו את האמון שנתן בהם. "ב־40 שנות קריירה אתה תמצא כמה שהפנו עורף או 'מכרו' אותך. כשראיתי שמגיעים חורשי רעתי, עקפתי מהצד. גם דילגתי מעל רגליים ששמו לי. גם הגעתי למצב שהחלפתי מספר טלפון, כי אותו חבר ששיקר היה מתקשר ומתקשר ולא יכולתי לשמוע אותו כבר. היום זה יותר קל לחסום מספר".

לפני שלוש שנים נפרד חיים משה מאימו שרה ז"ל. "היא נפטרה בראש השנה. שלוש שעות לפני שמתה הייתי אצלה והיא שאלה אם אני רוצה לאכול, כאילו שהיא יכולה להכין לי. אחר כך ראינו במצלמות שהיא סידרה את הבית, התיישבה על הכורסה, הרימה ראש לתקרה, וזהו, נשארה ככה. ביקשתי מהפרמדיק שלא ינסו לעשות החייאה, שלא ישברו לה את העצמות, שיעזבו אותה ככה כמו שהיא. לפני שמתה אמרה למטפלת שלה שהיא לא תיתן לנו לסבול. ובאמת ישבנו עליה שבעה רק שעתיים, כי נכנס ראש השנה ואחריו שבת וזה פוטר מלשבת.

"אבי הצדיק נפטר ב־96'. כשביקרתי אותו בבית החולים הוא הבטיח שלא יפריע לי בקריירה, והוא באמת נפטר כשהייתי בבית, בזמן שישנתי אחרי שתי הופעות. הוא גם אמר לי להופיע מיד אחרי השבעה ולגלח את הזקן אחרי שבוע, כדי שלא יפריע למראה שלי. יום אחרי השבעה טסתי לצרפת עם זקן וכיפה, חשבו שהתחרדתי כמו עופר לוי".

חתונה אחרי שלוש פגישות

אביו היה זה ששידך בינו לבין אשתו, יפה. "אבא שלי שאל אותי מה אני אומר עליה. גם היא גרה כאן בשכונה, הסבים שלנו, אבא של אמא שלי ואבא של אמא שלה, היו אחים. ואני הייתי אז בן 23, רווק, דון ז'ואן, מוזמן להמון חפלות ביתיות, מופיע בלילות, יוצא עם בחורות, הרגשתי כוכב בקנה מידה קטן ונמאס לי מהרווקות. ראיתי חברים שלי מתחתנים וחיכיתי לאחת שתגיע. וברגע שאבא שלי הציע, הסכמתי. קבענו פגישה. אחרי שלוש פגישות אמרתי לה, עוד חמישה חודשים אנחנו מתחתנים.

הם הורים לשלושה בנים. הבכור אסף (38), עורך דין במקצועו, שכאמור מעורב בקריירה של אביו מזה שבע שנים ומנהל אותו בשנתיים האחרונות באופן צמוד; השני גדי (36) שלמד ב'רימון', שוקד על מוסיקה משלו ובמקביל עובד בענף המחשבים; והצעיר לירן (33) במקצועו טכנאי מחשבים.

"אם יש משהו שאני מתחרט עליו, זה שלא הקדשתי מספיק זמן לילדים", אומר משה. "החסרתי אותם, אבל זה לא באשמתי, הייתי כל הזמן בהופעות. בזמן מלחמת המפרץ הם היו ילדים, טילים, אזעקות, ואני לא איתם, כי טסתי להופיע לקהילה היהודית בצרפת. חזרתי לארץ ליומיים כדי לראות אותם ולהיות איתם, ושוב טסתי לצרפת. כשאתה מתבגר את מבין שזה שקנית לילד נעליים חדשות לא יכול לפצות על זה שאני לא נמצא. אבל ברוך השם הם ילדים טובים. הלוואי והיו לי עוד".

כיום המשפחה מתכנסת פעמיים בשבוע. בימי שלישי אוכלים דגים בביתו של אסף ובימי שישי אוכלים ושרים סביב השולחן הגדול בבית ההורים חיים ויפה. הנכד הראשון שלו צפוי להגיע בקרוב מהבן האמצעי גדי. "אני מסתכל בהערצה על הבטן ההריונית ומשגיח שהאמא תאכל טוב", אומר הסב לעתיד חיים משה. "אני כבר מחכה לשמוע את הבכי של התינוק ומתכוון לנסוע לבית שלהם בכפר סבא כל יום. בראש שלי אני כבר סבא. יש לי כבר שיר שמחכה לו (שר): 'נסיך קטן של סבא, ילד שלי'".

השיר על הנכד ייכלל כנראה באלבומו הבא. אלבומו האחרון "איך שבאת" ראה אור לפני חמש שנים ומשה מודה שהאט את הקצב וכיום מתמקד בסינגלים. "כל כמה חודשים משחרר שיר חדש, יש לי פה עוד איזה ארבעה שירים שמצפים להקלטה, אבל היום קשה למצוא חומרים טובים, יש פחות כותבים ומלחינים, חלקם נפטרו".

הרדיו כמעט מתעלם משירים חדשים שלך.

"הלהיט האחרון שלי 'עד סוף העולם' הוא מלפני 15 שנה, אבל חוץ מלהוציא שיר טוב אני לא יכול לעשות כלום. התקשורת אוהבת צעירים, פנים חדשות, ויש היום יחצנים שיושבים לשדרנים על הראש. היתה תקופה שבאמת השמיעו אותי פחות. זה פגע בי. הרגשתי צביטה בגלל איכות השירים שיש לי ואחרי כל מה שעשיתי. אבל אז זה חזר". לפני שנתיים התמקם תשיעי מבין כלל הזמרים בחישוב כלל שנתי של השמעות. "היום יש ימים שאני מושמע 40 פעם ביום, בכל התחנות יחד. זה המון. קיבלתי פיצוי. אני מוכן להתפשר על 10 השמעות ביום, לכל החיים".

גם לו, כמו לרבים אחרים, יש טענות לגלצ וגלגלצ: "איך זה שתחנה צבאית לא משמיעה לפחות פעם בחודש את 'התמונות שבאלבום'? זה שיר שצריך להיות מושמע פעם בחודש לפחות".

באופן כללי, אתה לא נוכח הרבה בתקשורת.

"תמיד הייתי ככה, מתחילת הדרך. אף פעם לא רדפתי אחרי התקשורת, הם רדפו אחריי. גם הפסקתי להתראיין כי נמאס לי לשמוע את אותן שאלות, ומה אני כבר יכול לספר על עצמי? אני גם עם אופי צנוע, ביישן. אבל אני גם לא באתי מהתקשורת, אלא מהקהל, שבנה אותי ועשה אותי וגרם לתקשורת להשמיע אותי, מ'לינדה' ואילך".

בגילו הוא לא מרגיש שייך לעידן הרייטינג והסלבס. אחרי שלפני כמה שנים ישב בוועדה המייעצת בעונה העשירית והאחרונה של 'כוכב נולד', אין לדבריו הרבה סיכוי שנראה אותו בעתיד הקרוב בתוכנית ריאליטי. "זה מעייף. תן לי לשיר וזהו. אני גם לא יכול להגיד לילד שהוא שר לא יפה. בא אלי אבא אחד, איש פשוט, שמישהו אמר לו שהבן שלו שר יפה, והוא השקיע בדיסק שלו עשרת אלפים דולר. רציתי לעזור לו ואמרתי שחבל על הכסף. התכוונתי לטוב ויצא לי הפוך. הוא כעס עלי, אמר שאני לא מפרגן. אז הבנתי שאני לא יכול להגיד לאנשים כאלה את האמת".

מבחינה פוליטית, אף שהרזומה שלו כולל קמפיין בחירות למפד"ל ("נותנים את הנשמה למדינה"), ובמימונות היה פוגש את פרס, רבין ובגין - משה מעולם לא הזדהה פוליטית. "הפוליטיקה היא עסק מלוכלך, אז מה יש לי בכלל להזדהות עם מישהו? כשאני רואה זמרים אחרים שמזדהים פוליטית זה לא נראה טוב. כששאלו למי אני מצביע אף פעם לא עניתי". √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו