"הפגנות ההערצה כלפיי רק גברו אחרי שהפסדנו בערעור"

ביום ראשון בערב עשה עו"ד יורם שפטל את דרכו ממשרדו ברמת גן אל ביתו בקיסריה במכונית הפורשה החדשה שלו. הגג של מכונית הספורט היה פתוח, ונהגים שחלפו על פניו לא נותרו אדישים וצפרו לו. "לפחות 50 כאלה", הוא אומר, "מצפצפים וצועקים לי, 'גבר גבר', 'איך עמדת לבד מול כולם'. 

"מאז שנכנסתי לתיק של אלאור אני בקושי יכול ללכת ברחוב. בשבוע שעבר הוצאתי כסף מהכספומט ברמת גן וראיתי חבורה של אולי 30 חיילים קרביים צועדים לכיווני. מישהו מהם צעק, 'הנה שפטל!' ותוך רגע הם הקיפו אותי, ואחד־אחד לא הרפו ממני עד שכולם עשו איתי סלפי. אמרו לי, 'כל הכבוד לך', 'אתה לא יודע כמה החיילים אוהבים אותך', 'מה שאתה עושה לאלאור אתה עושה בשבילנו'". 

למרות ההפסד בערעור ולמרות מה שאמרת בשידור על מימדי גופו של הרמטכ"ל איזנקוט?

"מה שאמרתי בתוכנית הרדיו שלי היה בלהט שיחה עם מאזין, ועל כך התנצלתי. לא היה לדברים שום קשר לפרשה של אלאור אזריה".

אתה נהנה מגילויי האהבה?

"לא חיפשתי את זה, וזה בטח לא מה שחשוב לי. אבל אני אדם נורמלי, ואין אדם נורמלי שלא שמח לנוכח הפגנות הערכה והערצה כאלו. הן אפילו גברו אחרי שהפסדנו בערעור. 80 אחוזים מעם ישראל בזים להכרעה הזאת".

יש כלפיך גם תגובות שליליות?

"מדי פעם מישהו פולט לעברי הערה נבזית, שנוגעת לעברי הרחוק כסניגורו של דמיאניוק. על המקרה של אלאור לא נתקלתי באדם אחד שהעיר הערה שאיננה אוהדת". 

נשמעו טענות שלולא ההתעקשות שלך, אלאור כבר היה יכול להיות עכשיו בבית.   

"טועני הטענות האלה הם אותם אנשים שהבהירו שאם נגיש ערעור הוא יידחה, ושערעור התביעה יתקבל ועונשו יוחמר. עכשיו הם אוכלים עוד כובע. כל מי שקצת מבין במשפט, כמוני, היה רץ להגיש ערעור. אפילו הסניגורים הקודמים, שאין לי כל הערכה כלפיהם, אמרו שהם לא מגישים ערעור בגלל חוסר אמון במערכת. גם אני לא מאמין במערכת, אבל זאת המערכת שלנו, ולא היתה שום ברירה אלא לערער על ההכרעה הראשונה. מעל לכל, זאת היתה ההחלטה החד משמעית של המשפחה וזה היה רצונו של אלאור". 

•   •  •

שפטל (68) הוא כמובן ראשון הבזים להכרעת בית הדין הצבאי לערעורים. הרכב של חמישה שופטים קבע בשבוע שעבר כי אין לתת אמון בגרסתו של אזריה לאירועי 24 במארס 2016 בשכונת תל רומיידה שבחברון. השופטים הותירו על כנה את הרשעתו בהריגת המחבל, עבד אל־פתאח א־שריף, פסקו שוב שהירי בוצע מתוך "מניע נקמני" ודחו את כל הטיעונים לירי מוצדק, שנבע מתחושת סכנה. 

"על פי הדין והעובדות, פסק הדין בערעור הוא בושה", אומר שפטל. "בתחילת התהליך, האלוף דורון פיילס, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, דחה בקשה להארכת מעצרו של אזריה בחמישה ימים, ונימק את החלטתו בכך שלפי מכלול הראיות, לא מדובר בהכרח בירי שנבע מתוך נקמה, אלא ייתכן שמדובר בטעות כנה.

"פיילס כתב שהסברו של אזריה 'כי סבור היה שהמחבל ממולכד, כי ראה אותו זז, כי חשש שהוא עומד להפעיל את מטען החבלה וכי מצא את הסובבים לא ערניים לכך' - הוא לכאורה הסבר חלופי אפשרי, שמעוגן בנסיבות האירוע, שעלו מהראיות שנאספו. אין בתולדות המשפט הישראלי ולו מקרה אחד ששופט מסרב להאריך מעצר בשלב החקירה בחמישה ימים, ובכל זאת התיק מסתיים בהרשעה - ועוד על ידי אותו שופט שסירב להאריך את המעצר. ולא רק זה, אלא הרשעה שמתבססת על פחות ראיות, כי הצלחנו להביא לכך שחלק משמעותי מהראיות נפסל".

פסק הדין מתייחס לטענה הזאת ומבהיר שהתמונה שמתקבלת על סמך חומרי ראיות גולמיים היא שונה מזו שפרוסה בפני השופטים בתום ההליך ולאחר שמיעת כל העדויות. 

"שטות מוחלטת. בסוף שנות התשעים ייצגתי את אבנר הררי, לאחר שנעצר בחשד לביצוע רצח בלוד. הוא שוחרר ממעצר עד תום ההליכים, כי השופט קבע שאין מספיק ראיות. הלכתי לפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, ואמרתי לה: איך תרשיעו אותו אם שופט קבע שאין ראיות אפילו למעצר עד תום ההליכים?

"המשפט החל להתנהל, וכשהתביעה סיימה להציג את הראיות, ביקשתי לזכות אותו בלי להשיב אפילו. וזה בדיוק מה שקרה. זה קורה אחת למיליון".

ציינת בבית הדין את ההחלטה הקודמת של השופט פיילס?

"בוודאי. איך שהתחלתי לדבר, השופט צבי סגל התנפל עלי: 'מה זה שייך? זה מעצר, וזה עניין אחר לגמרי'. נכון, מעצר הוא יותר מחמיר. כי במעצר צריך להניח שכל הראיות הן ראיות אמת. ובכל זאת, לדעתו של פיילס הן לא הספיקו, ובערעור על סמך פחות ראיות, אלאור הורשע".

"ולא סתם פחות ראיות!" הוא מזדעק. "בית הדין פסל את עדות המ"פ של אלאור, רס"ן נעמן, כי הראינו שהיתה הפכפכה ומלאה סתירות. זאת עדות שהוגדרה בפסק הדין הראשון 'ליבת התיק'. לכן, בין היתר, משמעות הפסילה הזאת היא שכל התיק קורס.

"לא סתם פסלו את עדות המ"פ. כשהוא העיד לראשונה במצ"ח, פחות מ־12 שעות לאחר האירוע, הוא אמר שלוש פעמים, בתשובה לשאלות שהפנו אליו החוקרים, שאלאור אמר לו אחרי הירי שירה במחבל כי ראה אותו זז. בפעם הרביעית שאלו אותו למה לדעתו האישית אלאור ירה, והוא אמר שאלאור כנראה נבהל, בגלל שהמחבל זז. כלומר, הוא קיבל את הגישה של אלאור. 

"המ"פ סיים את העדות שלו בסביבות 10 בערב, ואז זומן הרב"ט לחקירה, כשהוא נחשד בעצמו בשותפות למעשה, כי לא מנע אותו. החוקר שלו עוין. אומר לו שאם ישקר, ימשיכו את המעצר שלו. בהתחלה הרב"ט לא זוכר מה אלאור אמר אחרי הירי. אבל בהדרגה מובילים אותו לשם, עד שהוא מפליל אותו ואומר שאלאור נימק את הירי בכך שהמחבל דקר חבר שלו, ניסה להרוג אותו ולכן מגיע לו למות. לא אומרים לו שהמ"פ אמר משהו אחר לגמרי. לא אומרים שהמ"פ טוען שאלאור אמר לו שהמחבל זז.

"מסיימים את חקירת הרב"ט ומזעיקים מייד את המ"פ, לקראת 1:30 בלילה. אותו דווקא כן מעמתים עם גרסת הרב"ט. מפנים אותו לעדות הרב"ט, מבקשים ממנו שיקרא אותה, מקריאים לו אותה, ואז הוא פתאום אומר, 'כן, נכון, זה מה שאלאור אמר'.

אלאור אזריה במהלך הערעור במשפטו. "בכל צבא בעולם, ברגע שרמטכ"ל ושר ביטחון אומרים בפומבי על חייל את מה שהם אמרו על אלאור, הלך עליו"

"בדיון אמרתי דבר חריף מאין כמותו, והשופטים שתקו. הם לא העזו להפריע לי. אמרתי שהזיוף של עדות המ"פ על ידי מצ"ח לא פחות חמור מהבורדרו של דרייפוס (מסמך ששימש ראיה להגשת כתב האישום נגד דרייפוס, אך התברר בהמשך שאין לו כל קשר אליו; נ"ל). העדות הראשונה של המ"פ היא האותנטית, ואותה זייפו". 

הטענות האלה נדחו על ידי השופטים. הזיוף לא הוכח. 

"מה לא הוכח? כשחקרו את הרב"ט לא הפנו אותו לסתירה עם דברי המ"פ. אבל את המ"פ כן הזעיקו, אחרי שנתן את גרסתו, כדי להפנות אותו לסתירה. זאת חקירה? זה זיוף! זה שיבוש הליכי חקירה ותיאום עדויות. עבירות פליליות".

גם בלי עדות המ"פ, השופטים ייחסו מהימנות רבה לעדות של הרב"ט, שהירי נעשה מתוך נקמה.

"בפסק הדין של בית הדין הצבאי בפיקוד מרכז לא רק שהעדות של המ"פ היתה מרכזית, אלא שהעדות של הרב"ט נתמכה על ידי עדות המ"פ. שילוב העדויות האלה, שתומכות אחת בשנייה, הוא שהוביל להרשעה. אבל ברגע שקבעו בערעור שעדות המ"פ נפסלת - כל הקונסטרוקציה קורסת.

"גם עדות הרב"ט בושלה. בהודעה מאוחרת שלו מפנים אותו, בדיוק כמו שהפנו את המ"פ, להודעת הסמל, שאומר שמייד עם סיום הירי אלאור צעק 'הוא דקר חבר שלי'. מייד הרב"ט מאמץ את העדות הזאת של הסמל. אלא שכל הסרטונים שמתעדים את אלאור מראים שהוא לא צעק דבר".

יש שתי עדויות נוספות, של הסמל שאתה מציין ושל הסמ"ר, שטוענים גם הם שאלאור אמר "המחבל דקר את חבר שלי ולכן מגיע לו למות". השופטים קבעו כי "העובדה ששלושה עדים שונים מסרו דברים דומים מפיגה כל חשש שמא מי מהעדים בדה מליבו את המשפט האמור".

"העדויות של הסמל והסמ"ר נסתרות לגמרי בסרטונים שתיעדו את האירוע. הסמ"ר אומר שאלאור צעק מייד לאחר הירי 'דקרו את החבר שלי, מגיע לו למות'. זה לא קיים בסרטון. רואים ושומעים משהו אחר. המצלמה מתמקדת על אלאור אחרי הירי, ושומעים בבירור את המ"פ שואל 'מי ירה?', אלאור עונה 'אני', ומייד המ"פ לוקח אותו הצידה.

"גם הסמל אמר שאלאור צעק מייד אחרי הירי או תוך כדי, ואין לזה שום זכר. אני מיקדתי חלק גדול מהערעור בדיוק על זה, ולא לחינם. הראיות החפציות מעידות שאין שחר לעדויות של שני אלה". 

השופטים ציינו שיש 45 שניות שבהן אלאור מחוץ לפריים.  

"הם ציינו שזמן קצר אחרי הירי הזום השתנה, ויש התמקדות על גופת המחבל. הם מבהירים שלא שומעים בשום אופן את אלאור צועק, אבל טוענים שייתכן שזה בגלל המרחק. סליחה? אז איך קלטו את מה שאלאור אמר, ולא צעק, למ"פ? ואיך קלטו את שאלת המ"פ, שגם היא לא היתה בצעקה? הזום לא משנה את היכולת לשמוע. 

"את הסמ"ר רואים בסרטון בבירור, ברגע הירי הוא מתרחק מהזירה. כך שאם הוא שמע את אלאור צועק, זה היה צריך להיות תוך כדי או מייד אחרי הירי. הסרטון מראה חד־משמעית שזה לא נכון. 

"כל זה הוביל אותם להחליט שאלאור ירה מתוך תחושת נקם, אבל אין לכך ראיות. זה רק להיכנס אל ליבו ולהחליט מה בדיוק הוא חשב והרגיש, אבל את זה הם לא יכולים לעשות".

הופתעת מההכרעה? חשבת שתנצחו?

"היתה לי תחושה שלקחתי את התיק וקרעתי אותו לגזרים. לא השארתי כלום, אפילו לא גרגיר אבק אחד. אבל זה רחוק מלהיות תיק שהוא רק משפטי. נוצר מצב שהממסד הצבאי הפיקודי העליון והממסד הצבאי השיפוטי ראו את הפרשה הזאת כעניין עקרוני שמחייב הרשעה. 

"ההליך זוהם מהרגע הראשון, כשהרמטכ"ל איזנקוט ושר הביטחון דאז יעלון התרסקו מול המצלמה של 'בצלם', אמרו שאלאור עשה מעשה חמור, ושהוא רוצח מתבהם שסרח. בכל צבא בעולם, ברגע שרמטכ"ל ושר ביטחון אומרים בפומבי על חייל את מה שהם אמרו על אלאור, הלך עליו. בעקבות האמירות האלה הממסד הפיקודי והמשפטי של הצבא ננעלו על סיפוק הוכחות להרשעה".

גם לכך השופטים התייחסו. כתבו שזו טענה קשה ומסוכנת, שלא הוכחה.

"מה גבירתי מצפה שהשופטים יכתבו? אלאור הוא שעיר לעזאזל. ראש הצח"מ של מצ"ח הבהיר שהיתה כוונה ברורה להעמיד אותו לדין משמעתי לפני פרסום הסרטון. חד וחלק. משפורסם הסרטון, משה יעלון, סוס קרבות, גיבור ממעלה ראשונה, ואיזנקוט, שאני לא כל כך מכיר את מעשי הגבורה שלו, אבל מוכן להניח שהיה בצעירותו לוחם ממדרגה ראשונה, התרסקו מול הסרטון. הוקיעו את אלאור ודאגו שדובר צה"ל יוציא הודעת גינוי.

"יש מאות מקרים של ירי מהסוג הזה וחמור ממנו, שב־90 אחוזים מהם לא נפתחה חקירה. שותפתי, עו"ד עינת גלוסר, מצאה בלי קושי קרוב ל־20 מקרים דומים בשיטוט של שעה באינטרנט. הסנגורים הקודמים היו שנה בתיק ולא עשו דבר כזה.

"מה היתה התייחסות בית הדין לכך? שאת זה הסנגורים היו צריכים להגיש בערכאה הדיונית הראשונה, ואין לזה מקום בערכאת ערעור. אז מה מנע מבית הדין להחזיר את הדיון לערכאה הקודמת כדי לדון בכך? 

"אחד הדברים הכי חמורים בעיניי הוא ששר הביטחון יעלון הסביר שדאג להוקיע את אלאור, בין היתר כדי למנוע בעירה ביהודה ושומרון. אתה נפלת לגמרי על הראש? אתה משליך לעזאזל חייל מצטיין גדודי כדי להרגיע את השטח בשכם? מה זה? זה ערך הרעות של צה"ל? הרי כל צבא מתבסס על אחוות לוחמים ורעות. בלי אלה הוא לא יכול להילחם". 

הצבא מתבסס גם על מוסר, על טוהר הנשק, על היצמדות לפקודות ולהוראות הפתיחה באש.

"כשמחבל שרוע על הקרקע והוא באמת מנוטרל, כלומר חבלן בדק אותו ומצא שאין עליו חגורת נפץ או נשק חם או קר, לא צריך לירות בו. כמובן שלא. אבל זה לא היה המקרה פה. בפסק הדין כותבים שירו במחבל שישה כדורים, ולכן ברור שהיה מנוטרל. איך אלאור היה יכול לדעת מה מצבו וכמה כדורים ירו בו? דברים מגוחכים.

"אבל מה כבר אפשר לצפות שיקרה אם הרמטכ"ל, ממש לקראת ההכרעה במשפט, הוקיע שוב את אלאור ודאג להבהיר באופן פומבי שהוא עשה מעשה שלא ייעשה". 

ולכן יש לך בטן מלאה עליו, עד כדי כך שכינית אותו בתוכנית הרדיו שלך "פקידון שמן במחלקת ביוב"?

"כמובן שיש לי עליו בטן מלאה, אבל שוב, מה שאמרתי עליו, בלהט שיחה עם מאזין, ועל כך התנצלתי, לא נגע לאלאור, אלא להתרחשויות בהר הבית. 

"הביקורת הקשה שלי על הרמטכ"ל היתה שבמקום לתת גיבוי לראש הממשלה, הוא זורע פחד ואומר שאם לא יוסרו גלאי המתכות, 100 אלף ערבים יסתערו על הר הבית. הוא בתור רמטכ"ל צריך למנוע מזה לקרות, לא לפזר איומים.

"התקשורת הזדונית, בכוונת מכוון, עשתה את הקישור בין האמירה הזאת לבין ההרשעה של אלאור. כמה צביעות, כמה עליבות. אני אמרתי את הדברים ביום חמישי ואף אחד לא התייחס אליהם. רוב רובה של הקהילייה התקשורתית מאזינה לתוכנית שלי, הם שמעו את האמירה, מבלי ששום דבר נע וזע מבחינתם. האזינו, הפנימו ולא עשו כלום.

"רק אחרי ההרשעה התחילו לקשור בין הדברים. ממש מעשה נבלה מטונף. אבל אלה פרפראות. ליבת העניין היא ההרשעה האיומה והנוראה.

"התובע, נדב ויסמן, ניהל את כל התיק מתוך צימאון לדמו של אלאור. הוא התראיין לפשקוויל 'ידיעות אחרונות' ואמר שזה משפט חייו. בושה וחרפה. זה משפט חייך? לרדוף עד בלי די ועד בלי קץ לוחם מצטיין בצבא?

"מאות מקרים של ירי של אנשי כוחות הביטחון במחבלים התרחשו עד היום, ומצאו שהם בסדר, אבל דווקא את אלאור מרשיעים. דווקא לאלאור לא מאמינים שהוא חשש ממטען ומהסכין שהיתה מונחת ליד המחבל". 

ובכל זאת לא הגשת בקשת רשות לערער לבית המשפט העליון.

"נכון, חרף שכנוע מוחלט בכך שכל הקביעות בפסק הדין מוטעות. מהיכרות של יותר מ־40 שנה עם המערכת אני יודע שסיכוייה של בקשה לרשות ערעור נמוכים מאוד, במיוחד כשמצד אחד ניצב אלאור ומצד שני ניצב כל הממסד המשפטי.

עם צ'רלי אזריה ושרון גל (מימין). "אבא של אלאור אמר שאני כמו בן משפחה ומוזמן לשנות שם משפחה משפטל לאזריה" // צילום: אבשלום ששוני

"אנחנו - הסנגורים, אלאור, המשפחה ושרון גל, החלטנו שננסח בקשה להקלה בעונש, במיוחד לאור הצהרתו הפומבית המיידית והיוצאת דופן של הרמטכ"ל שישקול במלוא כובד הראש להקל בעונשו של אלאור. לכן הבהרנו שלא נערער לעליון.

"בנוסף, החלטנו להגיש בקשה לדחיית ביצוע העונש, עד שהרמטכ"ל יחליט אם יוקל או יומר בעבודות שירות. הנחנו שהסיכויים שהבקשה תתקבל נמוכים, אבל מחובתנו היה לנסות. בית הדין הדגיש שדחייה שנייה של תחילת ריצוי העונש ניתנת רק 'במקרים חריגים ונדירים, ובזהירות יתרה'. אני טענתי בכתב ובעל פה שזה בדיוק המקרה של אלאור אזריה, לאור ההצהרה של הרמטכ"ל, שלא היתה כמותה מקום המדינה.

"אני לגמרי לא מופתע שדחו את בקשתנו. ההחלטה הזאת ניתנה על ידי נשיא בית הדין לערעורים, האלוף דורון פיילס, אותו שופט שדחה את ערעורנו. אלאור נכנס לכלא בראש מורם, ואני לצדו. עכשיו נמתין להחלטת הרמטכ"ל. זאת הדרך שבה יש סיכוי רב יותר להיטיב עם אלאור, אך בשום אופן אין זה מעיד על כך שאני מקבל כהוא זה את פסק הדין".

נפגשת הרבה עם אלאור. איך התרשמת ממנו?

"בחור פשוט, פטריוט, שקט, מופנם, צנוע. ממש בחור טוב, הכי טוב שיכול להיות, וגם מבית טוב. ההורים שלו ציונים. אבא שלו היה 30 שנה שוטר, חוקר. רחמנות איך שזה נפל עליהם.

"עיתונאים מנוּולים מנסים להציג תמונה שלפיה יש קרע ביני לבין המשפחה. לא היו דברים מעולם. צ'רלי אזריה אמר השבוע שאני כמו בן משפחה ומוזמן לשנות את שם משפחתי משפטל לאזריה". 

•   •  •

הביקורת שמטיח שפטל במערכת היא נתח אחד מתוך ביקורת כוללת ומקיפה בהרבה שיש לו על מערכת החוק והמשפט הישראלית. "אני חוזר ואומר כל השנים שאנחנו חיים במשטר משפטי שאין כמותו באף מדינה דמוקרטית, וספק אם יש כמותו בדיקטטורות. יש לנו 99.9 אחוזי הרשעות בתיקים פליליים.

"אני מתבסס בין היתר על דבריו של השופט שלי טימן, שופט מחוזי פלילי, שאמר את זה לפני שנים רבות, ומאז אף אחד לא סתר אותו, וגם לא אותי, כשאני מצטט אותו. כשלקוח מגיע אלי אחרי שאני משיג זיכוי בתיק מסוים, אני אומר לו בצחוק שאולי לא כדאי לו שאייצג אותו, כי עכשיו אני הולך לחטוף 999 הרשעות. 

"אני מכיר כל כך הרבה תיקים שבהם אנשים הורשעו בהתעלם לחלוטין מהעובדות ומהמשפט. יש עשרות אנשים שיושבים במאסרי עולם בישראל על רצח שלא ביצעו. עשרות". 

כולל כאלה שאתה ייצגת?

"אחד בטוח. לפני חצי שנה לקוח שלי הורשע ברצח ונידון למאסר עולם, על רצח שאני משוכנע ללא צל של ספק שהוא לא ביצע. מכל התיקים הגדולים שהיו לי בארבע־חמש השנים האחרונות, בתיק הזה הייתי בטוח לחלוטין. תיק הכי טוב, שבו ראיות חפציות ריסקו לחלוטין את ההאשמות". 

אדם בלי עבר פלילי או עם עבר מפוקפק, כמו לקוחות אחרים שלך?

"הוא ממש לא צדיק גדול, בכלל לא. אבל את הרצח הזה הוא לא ביצע. הוא סתם יושב במאסר עולם. בגלל שהוא לא צדיק גדול מנסים להלביש עליו כל מיני דברים לא מוצדקים ולא קיימים. זה נורא.

"הבעיה היא שהמערכת שלנו חולה. במשטרה יש תרבות ארגונית של שקר, שעליה מחפים ואותה ממשיכים בפרקליטות". 

אין אנשים הגונים, מוכשרים ומקצועיים בגופים האלה? 

"יש, אבל תרבות הארגון מאפילה עליהם. ולא כולם הגונים ומקצועיים, ממש לא. השופטת הילה גרסטל אמרה שבפרקליטות יש אי אמת, מעשים לא ראויים. את זה היא אומרת בתור נציבת הביקורת על הפרקליטות, ולכן היא כבר לא בתפקיד".

אתה תוקף גם את בית המשפט העליון, שזוכה לאמון גבוה מצד הציבור.

"בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הוא דיקטטורה. מוסד פוליטי, שפועל בשדה המשפט. שופטי בג"ץ הם דיקטטורים, שלקחו לעצמם סמכויות שאין להם, כמו למשל הסמכות לפסול חוק, או פסילת מעשה מנהלי כי הוא 'לא סביר'. מי אתם, מלכי הסבירות? מי שמכם לקבוע מה סביר ומה לא סביר?

"בזה מקופל חוסר יושרה. הם בודקים אם פקיד הציבור פעל כפקיד ציבור סביר. מי קובע מה סביר? מכוח מה? מכוח איזו סמכות?

"השבוע הם פסלו את חוק המס על דירה שלישית, כי לטעמם תהליכי החקיקה לא נראו להם ראויים. פרופ' רות גביזון כותבת שגם במדינות שבהן יש חוקה שמאפשרת לבית המשפט לפסול חוקים, אין מקרה שבו בית המשפט מתערב בעבודת הפרלמנט. הפרלמנט הוא הריבון, וזה לא תפקידם לבחון אם תהליך החקיקה ראוי או לא ראוי. כמו שלא מתפקידו של הפרלמנט לבחון את הליכי השפיטה. זאת הפרדת רשויות. 

"בית המשפט העליון הוא בית מטבחיים. כך מגדיר אותו ידידי עו"ד אביגדור פלדמן, ואני מסכים איתו. זה המקום שבו שוחטים אנשים. בכל העולם השופטים מרככים את המחוקק הפלילי, ואצלנו, רק מקצינים כל הזמן".

למשל? 

"למשל, החוק קובע שחובה בכל מעצר לבחון אפשרות לחלופת מעצר. בית המשפט העליון החליט שבעבירות סמים אין חלופת מעצר. מה זה הדבר הנורא הזה? בלתי נתפס. החוק אומר שיש, ואתם אומרים שאין? מי אתם בכלל? 

"החוק מקנה לנאשמים זכות שתיקה, והפסיקה קובעת שאם נאשם שותק, זה יכול לשמש ראיה נגדו. אין בית משפט עליון בעולם שכל כך מתעב את זכות השתיקה.

"השתיקה היא לא ראיה. זכות חוקית שיש לאדם לא יכולה לשמש ראיה נגדו".

את חוות הדעת של בג"ץ בנוגע לאימוץ על ידי בני זוג להט"בים דווקא הצדקת. 

"נכון, כי החוק אומר שהאימוץ מותר רק לבני זוג של זכר ונקבה. זאת היתה עתירה שהיה צריך להעיף ולדחות על הסף".

זה חוק שחייב להשתנות. 

"ממש לא. 'זכר ונקבה ברא אותם'. מה לעשות, זה הטבע. תינוק צריך אמא, לא שני אבות. ועדיף אמא אחת על עשרה אבות. הטבע עשה את זה ככה. אני בעד שוויון זכויות מלא להומואים, חוץ מבנושא אחד: משפחה. כלומר, אין לי בעיה ששני הומואים יחיו בבית אחד ובפועל יהיו כמו בעל ואישה, אבל הממלכה לא יכולה להכיר בדבר שנוגד את הטבע האנושי". 

זאת אומרת, גם מעבר לאימוץ? בכל מה שקשור למשפחה ולגידול ילדים?

"כן. הממלכה לא יכולה להכיר בשום אופן בשני גברים נשואים שמגדלים ילדים. זה נוגד את הטבע".  

ושתי נשים?

"שתי נשים, אולי. אבל כמובן שעדיפים גבר ואישה".

•   •  •

מה דעתך על שרת המשפטים?

"היא עילוי. עילוי אינטלקטואלי ופוליטי. פוליטיקאית מבטן ומלידה, שיודעת לתמרן, לשחק, בניגוד לדניאל פרידמן, שהיה כמו פיל בחנות חרסינה. ביעילות, באלגנטיות, בכמויות של שכל, היא בונה את הדברים לאט לאט.

"שיא השיאים הוא מה שעשתה לנשיאה מרים נאור בסבב השופטים האחרון. יצאו שלושה שופטים שמאלנים וציוני אחד, ובמקומם היא הצליחה להכניס שלושה ציונים - ד"ר דוד מינץ, יעל וילנר ויוסף אלרון, ושמאלני אחד, ג'ורג' קרא.

"שקד, שהגיעה לעסק שנה וחצי קודם לכן ויכולה להיות הנכדה של נאור, עם כל העוצמה והניסיון, מחוללת מהפך. זה מעיד על היותה עילוי. עוד שני סבבים כאלה וניפטר מהדיקטטורה של בג"ץ. שזה אומר, החזרת זכות העמידה. כלומר, שלא כל אחד יוכל לעתור לבג"ץ אם חוק או תקנה כלשהם לא נראים לו, אלא יוכל לפנות לבג"ץ רק מי שניזוק באופן ישיר, אישי. כי בית המשפט לא עוסק בניהול המדינה.

משפט דמיאניוק, 1987. עורר עליו את זעמם של ניצולי שואה // צילום: לע"מ

"בנוסף, צריך לבטל את הדוקטרינה של אהרן ברק, שלפיה הכל שפיט. לא, לא הכל שפיט. לא בכל דבר אתם יכולים להתערב, ובוודאי לא בעניינים פוליטיים.

"הנושא השלישי הוא מסגרת ההתערבות של בג"ץ, שהיום אין לה גבולות. בעבר בג"ץ התערב בנושאים שכללו אפליה, מטרה זרה ואי כיבוד כללי הצדק הטבעי. מסגרת מאוד צרה. אז הם ניכסו לעצמם את עניין הסבירות. הם קובעים מי, מה, איך, מתי ואיפה יש סבירות".

בעיניך גם משה קצב ישב בכלא לחינם?

"ללא ספק. לפי חומר הראיות - בוודאי. על אחד ממקרי האונס הוא הורשע בלי שיהיו ראיות תומכות בטענותיה של א' ממשרד התיירות, אלא על סמך הנחות בלבד, שהניחו השופטים". 

אבל הוא הורשע גם במקרה אונס נוסף ובמעשה מגונה בא' ממשרד התיירות, ובמעשה מגונה והטרדה מינית של שתי נשים נוספות.

"אני יודע דבר אחד: יש הוכחות שהאונס במקרה הראשון לא היה יכול לקרות. אם הגברת אומרת נאנסתי פעמיים, אבל באחת מתוך שתי הפעמים מוכיחים שמדובר בעלילה, גמרנו. התיק קרס". 

אני חולקת לגמרי על ההנחה הבסיסית שלך שאישה מסוגלת להתלונן סתם על עבירת מין ולעבור את המסע המפרך והמייסר הזה.

"היו דברים מעולם. אי אפשר לבוא ולקבוע שהוא אנס רק כי לא ייתכן שאישה סתם תעליל עלילות. אונס צריך להוכיח, ואם ראיות חפציות מפריכות את הגרסה של המתלוננות, אי אפשר להרשיע. נקודה.

"עורך דין פלילי מתמקד בראיות. לא הייתי זבוב על הקיר במלון פלאזה או במשרד התיירות. על בסיס מערך הראיות, לא ניתן היה להרשיע את משה קצב באונס".

•   •  •

כשמתקשרים לטלפון הקווי בביתו של שפטל (הוא לא מוכן להשתמש בטלפון סלולרי), נשמע קולו מהמשיבון אומר ביידיש: "שפטל המשוגע ומוכר הספרים המופרע (הוא פרסם ספר בעבר, על פרשת דמיאניוק) לא בבית. הבל, הבל הבלים, הכל הבל, אמר קהלת, ותרגם ליידיש שלום עליכם, האחד והיחיד. כשתשמע את הצפצוף אל תפחד, אל תתבייש. תאמר איזו מילה ביהודית, אבל בשפת היידיש. והכי חשוב, בלי שטויות".

זה האיש: משוגע ומופרע מתוך בחירה. סגנון התבטאותו בוטה וקיצוני והוא סונט בכולם, כולל מאזיניו ברדיו, ביטויים דוגמת "מנוול טמא", "בעל לוע בזויה, טמאה ונאלחת", "רמאי שפל ובזוי", "פח אשפה", "בהמה רמאית" ועוד ועוד.

"עובדה היא שהסגנון הזה הוא שמושך את תשומת הלב לתוכן הדברים שלי. חד־משמעית. עם מספרים אי אפשר להתווכח. לתוכנית הרדיו שלי ב־103 מאזינים 250 אלף איש בממוצע. היא התוכנית המואזנת ביותר ברדיו האזורי, למרות שאני משדר רק פעם בשבוע, ולא בשעות השיא.

"הבנתי לפני שנים שאם אני רוצה לזכות באוזן קשבת, אסור לי להיות כמו כולם. אני חייב לומר את הדברים בשפה גבוהה וחדה, אבל כן, גם הכי בוטה שאפשר".

בשבוע שעבר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו החליטה לקנוס את התחנה בגלל התבטאויות שלך.

"על ההליך הזה יוגש ערעור, ואם הערעור יידחה, נלך לבג"ץ. השמחה מאוד מוקדמת. אני משדר כמעט תשע שנים, ובגין השידורים שלי התחנה לא נקנסה עד היום ולו בשקל אחד, לעומת למעלה ממאה אלף שקלים קנסות בגין שידורים של שדרנים מהשמאל הקיצוני הפנאטי, שמשדרים בתחנה שלי".

את עיתון "הארץ" אתה מכנה "אל־ארד".

"בהחלט. אל־ארד זה 'האדמה' בערבית. עיתון 'הארץ' הוא עיתונו של האויב הערבי בשפה העברית. לא מדובר בעיתון אנטי־ציוני, אלא בעיתון אנטישמי". 

אנטישמי? כי האידיאולוגיה שלו שונה משלך? 

"לא, בגלל שהוא מפרסם שקרים שמזיקים למדינה. תעמולה ערבית נבזית, ארסית ונפשעת כלפי מדינת ישראל".

אתה באמת חושב שגלי צה"ל ראויה לכינוי שהצמדת לה, "תתפע"פ" - תחנה תומכת פשיזם ערבי פנאטי? זאת תחנה צבאית, שמרבית אנשיה הם חיילים. 

"לא רק חיילים, והיא ראויה לכינוי ללא כל ספק. רזי ברקאי, רינה מצליח, מיכה פרידמן ששידר שם עד לא מזמן, אילנה דיין, יעל דן - כולם אנשי שמאל קיצוני. אגב, יש לתחנה שם נוסף, 'הבית של המחבלים'. או ביידיש, די סאבוטאז'ינר שטוב. תחנה שממהרת להגיש מיקרופון לכל אויבי ועוכרי ישראל.

"בכלל, התקשורת האלקטרונית הרבה יותר גרועה מהתקשורת הכתובה. ערוץ 2 וערוץ 10 בלתי נסבלים. שמאלנות קיצונית פנאטית. אתרוג של החמאס בכל פעם שיש עימות מולם. תראי את ההיסטריה שהזינו סביב גלאי המתכות. כאילו זה פשע נגד האנושות להציב גלאים בהר הבית, המקום הקדוש ביותר לעם היהודי.

"כשמוטה גור נכנס לירושלים, הוא הכריז 'הר הבית בידינו'. לא 'הכותל בידינו'. אני בכלל סולד מכל הפולחן סביב הכותל. זה לא מקום קדוש, אלא סמל החורבן והעליבות של עם ישראל. הרי זה קיר תומך שבנה הורדוס כדי להחזיק את ערימות החול שהביא להר הבית כדי להגביה אותו.

"הפולחן סביב הכותל נועד להשכיח מאיתנו את הר הבית ואת המאבק שאנחנו מוכרחים לנהל עליו. מערת המכפלה קדושה פי 500 מהכותל. שם באמת קבורים אבות אבותינו. 

"הטון הקובע הדומיננטי בתקשורת הוא שמאל קיצוני בלתי מעורער. טון של יודוקוויזלינגים (יודוקוויזלינג - בוגד יהודי, פרפראזה שפטלית על הביטוי יודונאצי של ישעיהו ליבוביץ'; נ"ל). מי שמוכן למסור את הר הבית לערבים הוא שמאל פנאטי, כי לב היהדות הוא 'אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני'.

"כל עוד לא נבנה את בית המקדש, הבית הזה של העם היהודי יהיה בית נכה. הרי לא חזרנו הנה אחרי אלפיים שנה כדי לבנות קיבוצים ואת פתח תקווה. זה לא חזון הדורות שעבורו נקבצו המוני ישראל אל הארץ הזאת. 1947 שנים אחרי החורבן, יהודי לא מתחתן בין המצרים. מדוע? כי לא שכחנו את חורבן בית המקדש, ואנחנו מחויבים לבנות אותו חזרה".

•   •  •

על קירות ביתו גדול הממדים בקיסריה (שלוש קומות ועוד כמה מפלסים) תלויים ציורי שמן מקוריים, ממוסגרים במסגרות כבדות. "177 ציורים", הוא אומר בגאווה. על הרצפה בכל רחבי הבית פרוסים 37 שטיחים פרסיים, אפגניים וקווקזיים בצבעים עזים, כולם בעבודת יד.

שפטל. "שנה וחצי נסעתי מדי יום שישי לשוק הפשפשים, עד שבסוף שכנעתי את עצמי לקנות את התמונה של המתועב לנין" // צילום: אריק סולטן

הבית עמוס בחפצי אמנות, פסלים ודגמים של ספינות מפרש מלחמתיות, אהבתו הגדולה. בפינות שונות ניצבות כונניות עמוסות ספרים, "יש פה בערך 600, מתוכם קראתי 500 לפחות. אני מעדיף קריאת ספרים ומפגשים עם חברים במסעדות על פני צפייה בטלוויזיה. בעבר הייתי צורך הרבה אקטואליה, היום אני כבר לא מסוגל. זה מרגיז אותי".

13 שעוני אורלוגין פזורים ברחבי הבית, ופעמוניהם מצלצלים לסירוגין. את כל רהיטי העץ העתיקים והשטיחים הוא קונה במכירות פומביות או בשוק הפשפשים. וגם תמונה אחת קנה בשוק: תמונת ענק של לנין, רוכן מרוכז מעל לוח שחמט. 

לנין? אין אדם יותר רחוק ממך.

"במשך שנה וחצי נסעתי מדי יום שישי לשוק הפשפשים, הסתכלתי על התמונה והתלבטתי. מצד אחד, תמונה מדהימה. מצד שני, מדובר בקומוניסט המתועב לנין, שהניח את כל המנגנונים והתשתית לרצחנות של סטלין. בסוף איך שכנעתי את עצמי לקנות אותה? אמרתי, זה מה שנשאר מכל אימפריית הרשע הזאת: תמונה למוזיאון".  

בתוך ביתו המוזיאלי כמה חפצים זרים למראה. אופניים ורודים בסלון, מכונית חשמלית גדולה בשירותי האורחים, כיסא בוסטר בפורשה החונה בחוץ. את הקפה הוא מגיש בספל ורוד של "הלו קיטי". כל אלה שייכים לאבישג, בתה של עורכת הדין טל מליק, שעבדה בעבר עם שפטל, ועכשיו מחלקת את חייה בין תל אביב לבית בקיסריה, אך יחסיה עם שפטל חבריים בלבד.

אבישג, העולה לכיתה א', היא אהבה גדולה של שפטל, שהיה נשוי לתקופה קצרה והתגרש, ואין לו ילדים משלו. "אבישג ואני צמד חמד. אני כמו אבא בשבילה, אבל הרגלנו אותה בכוונה שתקרא לי דוד פשי, כי אני לא אבא שלה. אבא שלה אמנם לא בקשר איתה, אבל הוא אבא שלה, לא אני".

במרתף הבית יש חדר כושר קטן, שבו הוא מתאמן חמש פעמים בשבוע. חדר נוסף, סמוך לכניסה, הוא חדר הנצחה לאמו, בריינדלה. יש בו רהיטים שהביאה איתה מפולין כשעלתה ארצה ב־1935, ציורים מעשה ידיה ופורטרט אחד שלו, שהכין צייר רחוב באתר סקי ברומניה. "מדי פעם אני מתיישב פה בחדר, מרגיש אותה, מתייחד איתה. היא היתה אהבת חיי".

הוא היה בן יחיד להוריו. "לאמא היו כמה וכמה הפלות טבעיות עד שנולדתי. מגיל 3 או 4 חשתי בבירור שהיא מוכנה להקריב את חייה עבורי ללא שום היסוס. אהבה מוחלטת, שלא תלויה בדבר". 

אביו שלמה, יליד אוקראינה, עלה ארצה בשנת 1934 לאחר לימודי הנדסה כימית בסורבון. "הוא היה בעל מפעל לייצור שפתונים, שייצא לשווקים בקהיר, דמשק וביירות, ואמא עבדה איתו.

"עד כ"ט בנובמבר 1947 הם היו, אולי, הזוג היחיד בתל אביב שהיו לו שתי מכוניות. לאבא מכונית פקארד, כמו לחיים ויצמן, ולאמא פיאט טופולינו קבריולט. הם חיו בפנטהאוז בשדרות רוטשילד. חיי שפע, מסיבות, נשפים, אירועים. מלכים. 

"ואז, בכ"ט בנובמבר, נסגרו השווקים מול המדינות הערביות השכנות. ולא רק זה, אלא שחובות כספיים גדולים שהיו כלפיו, על הזמנות ענקיות שביצע ואפילו נטל הלוואות כדי לעמוד בהן, לא שולמו מעולם והוא פשט רגל. מהפנטהאוז ברוטשילד הם עברו לרחוב סמולנסקין. בניין צנוע ונחמד, קומה שלישית ללא מעלית, בדמי מפתח. 

"הוא התחיל לייצר קרמים, מסיכות, מי פנים וחלב פנים. כל סלוני היופי ברחוב אלנבי בתל אביב קנו ממנו. בהדרגה הראה סימני התאוששות. בשנת 1956, כשהייתי בן 7, הוא חטף התקף לב ראשון, ואחריו עוד שניים.

"כשהייתי בן 13 הוא התחיל לירוק דם. אמרתי לאמא שלי, לאבא יש סרטן. הוא הלך לבדיקות, והרופאים לא גילו כלום. רק ב־1965 עלו על זה שמדובר בסרטן, וארבע שנים לאחר מכן הוא נפטר. הוא חי שבע שנים עם סרטן בלי לדעת ובלי לטפל בו. איש חזק. הוא היה בריון אימים, אבא שלי. אהבתי אותו מאוד.

"כשהוא נפטר, ב־1969, הייתי חייל בתותחנים. שלושה חודשים לפני סוף השירות אמא שלי הגישה, ללא ידיעתי, בקשה לצבא לשחרר אותי, בטענה שהיא אלמנה עם בן יחיד. צה"ל נעתר מייד".

•   •  •

את לימודי המשפטים עשה באוניברסיטה העברית, וזמן לא רב לאחר מכן, בשנים 1981-1979, כעורך דין צעיר למדי, ייצג את המאפיונר היהודי־אמריקני מאיר לנסקי (אין קשר משפחתי לכותבת; נ"ל). לנסקי גורש מהארץ ובקשתו לקבלת אזרחות נדחתה, אך באמצעות שפטל ניהל הליך משפטי, שבסופו הוענקה לו אשרת תייר.

כעבור שנים ייצג את איוון דמיאניוק, שהורשע בבית המשפט המחוזי בכך שהוא "איוון האיום" מטרבלינקה, שהיה אחראי למותם של מאות אלפי יהודים. שפטל עורר עליו את זעמם של ניצולי שואה רבים. מאוחר יותר זוּכה דמיאניוק בבית המשפט העליון בזכות ראיות שהגיעו לידיו של שפטל לאחר התפרקות בריה"מ.

כששואלים אותו את מי הוא מעריץ, נוקב שפטל בשלושה שמות: מאיר לנסקי, מנחם בגין ושייע גלזר.

למה לנסקי?

"בשנת 1937 שופט יהודי ניו־יורקי בשם נתן פרלמן זימן את לנסקי ללשכתו ואמר לו שהניאו־נאצים האמריקנים עומדים לערוך מפגן ענק במדיסון סקוור גארדן, ואף אחד לא מצליח ולא יכול למנוע את זה. לנסקי, בלי להתאמץ יותר מדי, הצליח.

"ולא רק בזה. הוא פעל הרבה למען העם היהודי והיה גאה ביהדות שלו. הוא היה מדבר אנגלית במבטא יידי בכוונה. הוא האדם הכי חכם שאי פעם פגשתי. כנער אמריקני, מהגר מרוסיה, הוא היה יושב עשר שעות מדי יום בספרייה וקורא ספרים ביידיש. האיש היה בור סוד שלא מאבד טיפה. 

"הוא שבה את ליבי עד סוף הדורות כשסיפר לי שהוא לא יכול להירדם בלילה בלי לקרוא מעשייה של שלום עליכם. הקשבתי לו, והעור שלי נעשה חידודין־חידודין. אני גדלתי על שלום עליכם. 

"אמא שלי היתה מזמינה את לנסקי לארוחות ערב אצלנו. היינו קרובים מאוד. הוא היה אגדה מהלכת על שתיים. אמרו עליו שבמשך 30 שנה אי אפשר היה לבצע רצח בניו יורק בלי לקבל אישור מלנסקי. והאיש לא ישב כל חייו יותר מחמש שעות רצוף במעצר. עד כדי כך היה גאון".

את שייע גלזר, כדורגלן העבר של מכבי תל אביב, הוא מכנה "גדול החלוצים אי פעם". ועל מנחם בגין הוא מדבר בגעגועים.

"אחרי מבצע סיני נערכה בכיכר מוגרבי בתל אביב הפגנה אדירה של תנועת חרות נגד ההחלטה לסגת מסיני. אני וחברי ילדותי שיחקנו בשכונה והתרוצצנו לכיוון דרום, שם התחלתי לשמוע את בגין נואם מול ים של אנשים. עזבתי את המשחק, והייתי בהלם מוחלט. לא היה ולא יהיה נואם כמו בגין". 

הוא ויתר למצרים עד הסנטימטר האחרון.

"הוא לא ראה את סיני כחלק מארץ ישראל, אבל את עזה כן, ולכן לא הסכים בשום אופן לסגת ממנה. בגין היה איש ארץ ישראל, לא איש האימפריה היהודית".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו