"אמרו לי שנגן בלי אצבעות זה כמו רקדן בלי רגליים. אבל לא גידלו אותי להתייאש"

גל גבאי || בת 47. עיתונאית, מגישת טלוויזיה, יוצרת דוקומנטרית, פעילה חברתית ומרצה, זוכת פרס סוקולוב, ראשת מיזם 929 במשותף עם הרב בני לאו. נולדה וגדלה בבאר שבע, בתם של משה (ז"ל) ופיה. אחות לרחלי ולאור. תושבת תל אביב וחיה בזוגיות עם ד"ר דרור דולפין (פסיכיאטר בגהה). אמא של אבישג (14), אברי (11) ונרי (9). החלה את דרכה במקומון בדרום והיתה כתבת פלילים ומבזקנית בחדשות ערוץ 2. כיום מגישה את "עושים סדר" ו"פרשת דרכים" (ימי ו') ו"סדרת חינוך" (ימי ג', החל ב־7.8) בערוץ 11 של "כאן"

 מתי בפעם האחרונה בישלת ארוחה משפחתית? 

"בשישי שעבר. אני מנסה לשחזר לילדים את ריחות בית ילדותי באמצעות קציצות עם אורז, אפונה עם שומר, ארטישוק בלימון וחומוס עם שום ופלפלים אדומים בנוסח מרוקאי. כשאני עובדת קשה אין לי כוח וסבלנות לבשל, ולכן אני משתדלת שביום שישי תהיה אווירה שונה ושיהיה ריח של בית ומנוחה, לעטוף את הילדים כמו שעטפו אותי. הרגעים הכי מאושרים שלי בזיכרון הם ימי שישי אצל סבתא. היו ריחות נעימים, כולנו היינו מקולחים, יושבים ורואים סרט ערבי בבית הקטן של סבתא שלי, בשיכון דרום בבאר שבע. 'בית צפוף לרווחה', כמו בשיר 'לשם שמיים' של ישי ריבו. אני מתגעגעת לחוויה הזו, לנינוחות הזו. הגעתי לבית חדש ויפה משלי לפני כמה שנים, אבל בהתחלה לא הרגשתי בו בבית. הבנתי שבית זה המקום שבו סבתא, אמא ואבא שלי נמצאים, ומהרגע שאבי נפטר אז יש לי פחות, ואני צריכה לעשות לי בית. למזלי, יש לי את אמא ואחותי, ועכשיו תורי לעשות לילדים שלי בית, ואני מתאמצת לעשות את זה". 

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?

"היום. נישקתי אותה ונהניתי מהעובדה שהיא איתי ומקבלת את פניי עם שובי מהעבודה עם קוסקוס בטעם של בית, כמו כשחזרתי מבית הספר. אמא שלי גרה בבאר שבע, ומאז שאבי וסבתי הלכו לעולמם היא מטיילת אצלי ואצל אחי ואחותי. כשהיא מגיעה, נעים לי להיות ילדה ולא רק אמא. לא בא לי להיות המבוגר האחראי כל הזמן. כיף שיש עוד מבוגרים דואגים ואחראים מסביב". 

 מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך?

"לפני שבוע. בית ילדותי זה כל העיר באר שבע. איך שאני מגיעה לעיר, קצב הלב שלי משתנה. האוכל יותר טעים, הרוח יותר נעימה, משהו בי נרגע ומתחבר לעצמו. העיר הזו לימדה אותי מגוון ולימדה אותי תבונה ולימדה אותי אהבה ולימדה אותי פשטות. האוזניים שלי התרגלו לשמוע בה עברית, ערבית מרוקאית (שבה דיברו גם בבית), ערבית מהבדואים ורוסית מבני העלייה". 

 מתי בפעם האחרונה ניגנת?

"בשנת 1988. אאוץ', כואב להסתכל לאחור. התאהבתי במנדולינה לאחר שסבתא שלי לקחה אותי לקונצרט שעליו ניצח ד"ר שמואל אלבז. אמרו לי שנגן מנדולינה בלי אצבעות זה כמו רקדן בלי רגליים, אבל לא גידלו אותי להתייאש מהלא, אלא לחפש איך כן. בסופו של דבר הצליחו להביא לי פרוטזה, למדתי נגינה וניגנתי בתזמורת המנדולינות בבאר שבע, בניצוחו של שמחה נתנזון. מה שגרם לי לפרוש הוא שהייתי 'הנגנית בלי היד'. פעם אחת, כשמלאו לי 15, הגיעו כל מיני מומחים מגרמניה לשמוע אותי מנגנת. ידעתי שהגליק זה לא הנגנית המהוללת שאני, אלא זה שאין לי אצבעות. אז לא ניגנתי עבורם, והחלטתי שהעבודה שאעבוד בה תהיה במקום שבו הגדם שלי לא יהיה עניין - וכך היה". 

 מתי בפעם האחרונה ביקרת בבסיס חיל האוויר בחצרים שבו שירתת? 

"השתחררתי ב־1990 ולא הסתכלתי לאחור. ביום שהגעתי לבסיס הבנתי שיש היררכיה מאוד חריפה, שבאה לידי ביטוי בחדרי אוכל שונים לצוות אוויר ולצוות קרקע. זה זעזע אותי. אני זוכרת את עצמי חוזרת באוטובוס ובוכה לתוך הסוודר הכחול שהיה לי. יחד עם זאת, מאוד אהבתי את האנשים שם ונהניתי מהשירות. התנדבתי לשרת, ונשלחתי לחצרים מטעם חיל החינוך. עשינו שם דברים נפלאים ומעניינים, ממש כמו משרד הפקות קטן. למשל, הקמנו עיתון לבסיס". 

 מתי בפעם האחרונה היית בטיפול?

"לפני שנה. דכדוך פתאומי לכד אותי. סימני גיל המעבר הקדימו והגיעו גם אלי בלי התראה. לקח לי זמן להבין שזה זה. נשים מחרישות את השלב הזה, כי במערב קוראים לזה 'גיל הבלות', משל כל הווייתנו היא ולדנות, וכשהרחם מפסיק להניב אנחנו מודחות אל מדפי פג התוקף. במזרח מציעים מבט מכבד יותר. לנשים במצב הזה קוראים 'האישה החכמה', ולשלב 'האביב השני'". 

 מתי בפעם האחרונה נכשלת? 

"שעה־שעה, כמו כולם. אני מקפידה לסמן לעצמי כל כישלון ואני נאבקת עם עצמי לקבל אותו כחלק הכרחי מהדרך. הכישלונות הגדולים שלי הם אלה שאני מתעכבת עליהם, אלה שמפריעים לי לנוע. את העזיבה של האוניברסיטה, למשל, חוויתי ככישלון עמוק. לא עמדתי בביורוקרטיה האקדמית. למדתי במכינה קדם־אקדמית לפיזיקה, כימיה ומתמטיקה, ואז החלטתי ללמוד פילוסופיה, ואחרי שנתיים פרשתי והתמסרתי לחשיפת שחיתויות".

 מתי בפעם האחרונה הרגשת שלא מבינים אותך?

"אגרתי כל כך הרבה מילים, שאני די משוכללת בלהסביר את עצמי. לפעמים לא נוח לסביבה להבין אותי. האמת היא שלהיות לא מובנת הכי מבהיל אותי. אולי בגלל זה בחרתי להיות פה לאנשים שלא מבינים אותם ואת חוויית החיים שלהם - או מעדיפים לא להבין. הדרך הכי טובה להתחמק מאחריות ולהתעלם ממצב התובע פעולה היא לא לראות אותו ולהתעקש לא להבין אותו".

  מתי בפעם האחרונה חשבת על המוות?

"בכל פעם שהטלפון שלי מצלצל. שומר המסך שלי הוא תמונה של סבתא שלי האהובה, חנה. היא נפטרה לפני שנתיים ואני מתקשה להבין את היעדרותה. לא מצליחה להבין איך השמש זורחת ואנשים מנהלים שגרה בזמן שאנשים אהובים מתים. לגבי מותי, היחס שלי אחר. יש הקלה בעובדה שלא נידונו לנצח. הקץ דוחק לייצר ערך, וסבבה לי עם זה". 

 מתי בפעם האחרונה רכבת על אופניים?

"לפני שנתיים. נתתי בהשאלה את האופניים שלי לאחי, הוא היה איתם בצפון תל אביב, וכשהוא קם בבוקר הוא גילה שהם נעלמו. לא הגשנו תלונה. אם מישהו גנב את האופנים המצ'וקמקים שלי, הוא כנראה ממש היה צריך אותם".

 מתי בפעם האחרונה ביקרת בתערוכה?

"בשבת שעברה. ביקרתי בסטודיו של דני בק, חבר ואמן שמרגש אותי. רכשתי לי עבודה שהוא עשה לפני 20 שנה ופתאום היא היתה כל כך מדויקת לי. אני קוראת לה 'צביה בגיל המעבר'. הזדהיתי איתה. צביה עושה יוגה במנח גוף שמסגיר את חוסר הגמישות שלה".

 מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו מעורר השראה?

"היום בעבודה. שמעתי הרצאה של סיוון יערי, מייסדת 'אינוביישן אפריקה', בכנס שהנחיתי. סיוון נולדה לבית דל אמצעים, אבל עשיר בכל מה שחשוב בחיים, בתחושת יכולת, באהבת אדם וברצון להיטיב, ועם אלו הצליחה לשנות חיים של מיליונים. היא הקימה חברה שמלמדת את אפריקה לייצר חשמל ולגדל גידולים שמאפשרים סחר ועצמאות". 

 מתי בפעם האחרונה קראת ספר?

"אני קוראת עכשיו את 'המורה' של מיכל בן־נפתלי ובמקביל את 'הנאום האחרון של משה' של ד"ר מיכה גודמן. קשה לי להירדם, אז אני קוראת לפני השינה".

 מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה? 

"סדרות הן החופשה שלי. זה כבר כרוני, נדידה פסיבית לעולמות אחרים, ואני צופה עכשיו במקביל ב'ד"ר הו', 'שרלוק', 'פארגו', 'משחקי הכס', 'נרקוס', 'הגשר' ו'ברודצ'רץ'', שמאוד נגעה בי. אני אוהבת סדרות פשע, מדע בדיוני, סדרות בריטיות וסדרות היסטוריות". 

 מתי בפעם האחרונה התאמנת?

"לפני חודשיים ניסיתי לחזור לרוץ. באביב התחלתי סאפ ומייד הפסקתי. לפני שעברתי לתל אביב רצתי כמעט כל יום כעשרה קילומטרים. כבר 20 שנה שאני לא מוצאת את הספורט שלי, אולי כי היחס שלי לגוף מחפיר. הגוף הוא עוד דבר אחד שדורש השקעה, והוא נדחק בסדר העדיפויות. פעם הגוף שלי עבד אצלי ועכשיו אני עובדת אצלו, וזה מעייף".

 מתי בפעם האחרונה שינית את המראה שלך?

"לפני כמה חודשים, התיישבתי על כיסא של ספר שאינני מכירה והתמסרתי. זה נגמר בקארה קצרצר". 

 מתי בפעם האחרונה עלית על מטוס?

"בקיץ שעבר טסנו ליוון. המון שעות משפחה. נצמדנו זה לזה והקדשנו קשב של ממש לעצמנו ואחד לשני. בעידן מופרע הקשב שלנו, זו היתה חוויה של הווה שאנחנו מנסים עכשיו לשחזר ביום יום העמוס שלנו".

 מתי בפעם האחרונה טיילת במקום חדש? 

"לפני שלוש שנים טיילתי במרוקו. הרגשתי שהגעתי למקום שהתגעגעתי אליו כל חיי אף שמעולם לא הייתי בו. חוץ מזה אנחנו מטיילים עם הילדים ומשפחות חברים בשביל ישראל, שאת מרבית מסלוליו אני כבר מכירה".

 מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש? 

"כל יום. מדף הספרים שלי משתנה בשנים האחרונות. ספרי העיון והכלכלה עלו מדף, ואת זה שבשימוש תדיר ממלאים ספרי הגות יהודית ומחשבת ישראל, לצד ספרי השירה האהובים שלי. מאז הקמת מיזם 929 במשותף עם הרב בני לאו, למדתי שלאף אחד אין בעלות על נכסי התרבות היהודית, ואני נהנית מהחופש ללמוד ולהשתייך בדרכי". 

 מתי בפעם האחרונה עשית שידוך?

"השבוע. אני עושה הרבה שידוכים בין בני אדם ובין אנשים לבין מקומות עבודה. אם אני מכירה שני דברים שאני יודעת שהמפגש ביניהם ייצור משהו גדול, אני לא יכולה להתאפק. חוץ מעידו רוזנבלום ויונית לוי יש לי עוד שידוכים רבים, ואני שמחה על כל אחד מהם". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט?

"וואו. לא חושבת שיצאתי עם דרור לדייט אי פעם באופן המקובל. את בן זוגי דרור הכרתי ב־1998, במסיבה של חדשות ערוץ 2. חברה שעבדה שם, שהיא חברת ילדות שלו, הביאה אותו למסיבה כדי לשדך אותו למישהי אחרת בכלל. היה רגע כזה שבו העיניים שלנו נפגשו, חייכנו, וכשהתעוררתי בבוקר למחרת ידעתי שזה הוא. חיכיתי שבוע והוא התקשר, ומאז הכל היסטוריה". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"אם ללכת עם הילדים לים זה בילוי, אז לפני כמה ימים. בגדול, אני מעדיפה להביא את הבילוי אלי ולהזמין חברים לארוחות והופעות בבית שלנו. יש לי הרבה חברים מוזיקאים, כמו נטע אלקיים ועמית חי כהן, ואני אוהבת לארח אותם".

 מתי בפעם האחרונה נתקלת בקיפוח הפריפריה?

"כל יום. אני עיתונאית שמתעסקת במספרים ובפערים, וכשזה תלוי בתקציבי המדינה, הנתונים מצמיתים באי השוויון. אני נחשפת למחקרים שמראים את הפערים בתחבורה, בבריאות ובחינוך, וזה שובר את ליבי. מצד שני, כשזה תלוי באנשים עצמם, בתוך המרחבים, יש מגמות נפלאות. הדור השלישי בוחר לשחרר את עצמו וקורא תיגר על חלוקת הכוח. רואים תחילתו של תהליך מעניין שמשנה את כללי המשחק".

 מתי בפעם האחרונה חשבת להיכנס לפוליטיקה?

"מפעם לפעם אני תוהה אם הזירה הפוליטית רלוונטית עבורי. בכל פעם מחדש אני מגיעה למסקנה שלא. היתרונות שלי הם בזירה שבה אני פועלת. אני יותר אפקטיבית בתקשורת, ואני באופן אישי באה שם לידי ביטוי, כי היצר האמנותי שלי חזק לא פחות מהרצון שלי להשתתף ביצירת הטוב הכללי. וגם כי אני נורא רגישה, ורגישות נתפסת כחולשה. מה היה קורה אם הייתי מדברת מעל הדוכן ובוכה מהתרגשות?" 

מתי בפעם הראשונה סיפרת על מה שקרה לאצבעותייך?

"בכיתה ג'. מאסתי בעובדה שאני באה לבית הספר כשאני גדם ואולי קצת ילדה, וכל ילד שואל אותי מה קרה, מה שלא איפשר לי להיות בן אדם מעבר לאירוע הזה. ביקשתי מהמורים לעבור כיתה־כיתה ולהסביר איך איבדתי שלוש אצבעות מכף ידי הימנית בגיל שנה ושמונה חודשים, כאשר הכנסתי את ידי למטחנת בשר. ביקשתי להרשות להם לשאול שאלות ולתת להם לגעת בגדם ולבקש שזו תהיה הפעם האחרונה ששואלים אותי, מחטטים לי או מרביצים לי. האירוע הזה הביא לי את החברה הכי טובה שלי, אירית פידל מג' 3. זו היתה הפעם הראשונה שילדה בגילי הסתכלה עלי וראתה בי יופי. מאז אני מסבירה כל הזמן מה קרה לי. היום הסברתי שוב בכנס למורים שבו השתתפתי".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו