אם "גאנס" הנחיתו אותנו על הירח בשבוע שעבר, רדיוהד שיגרו אתמול קצת יותר מ־50 אלף איש הישר למאדים. ברוכים הבאים לג'אנגל - הפעם בתלת מימד.
עם סאונד מהחלל, תאורה מרחפת ואין סוף כלים מוזיקליים, הלהקה שהישראלים הכי אהבו כבר בתחילת הניינטיז חזרה אחרי 17 שנים לת"א והציגה לראווה אינדי־רוק בצורה הכי מסקרנת שתמצאו על הגלקסיה. בטח בהופעות ענק סטייל פארק הירקון.
צילום: יעל נשיא
המוזיקה של סולן הלהקה תום יורק והתיאטרליות הפרינג'ית המעולה שלו הן הרבה יותר אישיות מפוליטיות, אבל בעזרתו של המוזיקאי בעבר והעסקן בהווה, רוג'ר ווטרס, היה קשה להתעלם מהערבוב הפוליטי. אנשי תנועת ה־BDS יותר ממוזמנים להכין את האספרסו הארוך שלהם הבוקר, לחפש ברשתות החברתיות קטעים מההופעה ו... ובכן, לאכול את הלב עם כפית. הם יכולים לקנח במיץ מרה.
גם מייקל סטייפ, סולן R.E.M, שבניגוד לווטרס תמך בהחלטת הלהקה להופיע בארץ, מוזמן להריץ חיפוש - אבל הוא כנראה ייהנה הרבה יותר משואו עוצמתי, עמוס בצלילים אלקטרוניים ובקול הייחודי של החבר יורק.
אחרי כמעט שעה על הבמה, יורק כאילו סיכם את כל הדיון במילה אחת, פתוחה וסגורה מספיק בכדי שהמסר יעבור, ופשוט ירה למיקרופון: "יאללה!".
.jpg)
צילום: לירון שניידר ואריאל עפרון
רדיוהד היא להקה שאפשר להשוות בקלות לחבילת בונבונים סגורה - אתה אף פעם לא יודע מה תקבל כשהעסק יתחיל, אבל די בטוח שזה יהיה טעים, מהוקצע ומחושב עד לצליל האחרון. כיוון שהם יודעים שבניגוד למיק ג'אגר, סטיבן טיילור, בריטני ספירס ואקסל רוז, השואו שלהם מתבטא בעיקר דרך קופסאות אפקטים וכלי נגינה שמכניסים את הבריזה גם באמצע יולי בפארק, הם כמעט ולא נראו על גבי שלושת מסכי הענק.
עבור מרבית העם היהודי, שלא ניכר בגובהו הגנטי, זו עשויה להיות בשורה קשה, אבל וידאו ארט מצוין בשילוב תיזמון תאורה מדויק יכולים לעשות את העבודה כמעט כמו פריים של סולו גיטרה באדיבות ג'וני גרינווד הוירטואוז (בסדר, סלאש עדיין מוביל בנקודות) או עוד קלוז אפ על יורק. ואולי בזכות זה, השאלה השכיחה בטריפ המוסיקלי היתה "על מה הם מנגנים שם?".
רדיוהד הם מה שהמפיקים שלהם אוהבים לכנות "להקה סוציאלית" - אתמול לא הייתם מוצאים מתחם גולדן רינג, במטרה שכל רוכשי הכרטיסים ייהנו ממחיר אחיד, גם אם מעט יקר יותר ביחס לשאר הופעות הפארק. אפשר לאהוב את זה ומותר גם שלא, אבל כדאי לזכור שבמועדון הרוקסן עליו השלום לא היו הבדלי מעמדות.
זה עבד, כמו שעון. הקהל התחבר גם לקטעים הפחות להיטיים של רדיוהד, ששמרו את הקאנונים הגדולים - כולל ביצוע נדיר ל"קריפ" - להדרן. זה היה כמו פלאשבק בחזרה לשנות התשעים, ואם יש עשור שרוב הישראלים היו חוזרים אליו (רק לצורך הנוסטלגיה המוזיקלית), כנראה שהניינטיז היו מנצחים בענק.
על החימום הופקדו דודו טסה והכוויתים, ביחד עם נסרין קדרי, ואחריהם להקת ג'ונון של שי בן צור, גרינווד ורג'אסטן אקספרס - שיתוף פעולה ישראלי בריטי והודי - והוכיחו שמוזיקה באמת מתעלה מעל לכל שטיק פוליטי. הטריק הוא להתמקד בעיקר, ועל הדשא הלח זה היה אפריטיף הולם.
מבטיחים לנו שבשנה הבאה נקבל כאן מפלצות תהילה כמו U2 או קולדפליי (ושמישהו יביא כבר את הבוס ספרינגסטין, בחייכם), אבל אם לומר את האמת, נסתפק גם בקיץ דומה כמו לזה שעובר עלינו וסתיו מעניין שעוד יגיע ויתמקד באולמות סגורים וצנועים מהפארק.
זה היה סיום הולם לקיץ הכי גדול שידעה ישראל בשוק ההופעות הבין לאומי ב־25 השנה האחרונות. ויש עוד כמה כוכבי לכת שאנחנו חייבים להגיע אליהם, במהרה בימינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
