ארץ גושן

נתן גושן של האלבום הרביעי "שלושים", כגילו, הוא כבר אמן בשל שאפשר לא רק להתפעל מיכולות היצירה והביצוע שלו, אלא גם לצפות ממנו לצמיחה ולהתבגרות. אין עוררין על הקוהרנטיות של גושן ככותב וכמלחין, על הכריזמה שלו כמבצע ועל היכולת שלו להתחבר לקהל וליצור להיטים. אבל אם הוא באמת רואה בעצמו אמן רציני ולא רק אליל נערות וכוכב פופ חולף, הגיע הזמן שהוא ינפק שירים שיישארו להרבה שנים. וגושן בהחלט שואף לרצינות. האלבום הזה, הוא טוען, "חשוף יותר ומספר יותר".

לשיטתו, הוא צודק. ב"שלושים" הוא כותב על עצמו, על זוגיות, על הדור שלו ("דור הסתלבט"; "ישנים") ועל החברה הישראלית כמו שלא כתב עד היום. ועדיין, אלבום שלם עובר, עשרה שירים, ואין בו כמעט בדל אזכור לכך שמדובר באדם מאמין, עם כיסוי ראש, יש שיאמרו מסורתי, יש שיאמרו דתי. נכון, אף אחד לא מצפה מגושן להניף איזשהו דגל בנושא כה אישי, כמו חוזרים אחרים בתשובה, דוגמת אביתר בנאי או אריאל זילבר, אבל כשאתה מעיד על עצמך שאתה כותב ומקליט אלבום אישי וחשוף, עולות מיד השאלות המסקרנות מה המקום של בורא עולם, אמונה וקיום מצוות בחיים שלך. 

חופש היצירה כמובן שמור לגושן והוא לא חייב כלום לאיש. עדיין, מעניין להבין מדוע הוא כותב בכזו תשוקה על אהבה לאישה ("למדי אותי על נצח, הראי לי אהבה כמו פעם, בקושי נשארו לנו עוד זיכרונות"), ולא מזכיר את רגשותיו כלפי המקום. "אני חיכיתי לשבת", הוא שר, ורומז: "חיכיתי שיסבירו לי על כל מה שחשוב, לא מדברים על זה כמעט". אם לא מדברים על זה כמעט, אז למה אתה לא מדבר על זה?

ככותב וכמבצע, נתן גושן הוא תלמידו השקדן של עברי לידר, ובאלבום הזה גם של עידן רייכל ואפילו קצת של שלמה ארצי. הנוכחות של גלעד שמואלי כמעבד וכמפיק מוסיקלי, שעבד הן עם לידר והן עם רייכל, ניכרת. אם גושן בחר לעבוד עם שמואלי כדי להישמע כמו לידר ורייכל וללכת בדרכם, הוא עשה את הבחירה הנכונה. מעבר לשירים כמו "זה שלנו", "אחכה ללילה" ו"בואי בשלום", שנשמעים הכי רייכל, או "חיכיתי" ו"דור הסתלבט", שנשמעים הכי לידר, שמואלי מדייק את ההבעה של גושן באלבום. הוא שם בפרונט את האישיות המורכבת, הפיקחית והרגישה שלו, באמצעות העיבודים וההפקה. 

גושן נשמע כאן יותר קרוב ואינטימי מכפי שנשמע אי פעם מאז תחילת הקריירה שלו. בעזרת שמואלי גושן "מתפשט" פה פעמיים - הוא נשמע אישי ומעורטל מתמיד, וגם הכי ברור וישיר. התוצאה עוטפת, וגם מי שגושן הוא לא כובע הצמר החביב עליו יפרגן לפחות לשיר אחד כאן, אם לא ליותר.

השונאים של גושן ימשיכו לרדת עליו. למשל, על השורה "אני מרגיש בן 65", שמככבת בשיר הנושא "שלושים" ובו הוא מצטנע ואומר שהוא לא רוצה שום מתנה לרגל החלפת הקידומת. אני מאמין לו. מאמין גם לשורה קיטשית כמו "ובשעת מלחמה כמו כולם אני חיכיתי שייצאו החיילים, שאמא תירגע... אין לה חיים אם במקרה הוא ייפגע, אני חיכיתי לשלום", כי אחר כך, ב"דור הסתלבט", אותו גושן לא חושש לתת על הראש לכוכבניות הריאליטי, למי שמקדשים כסף וכוח ולישראלים שירדו לברלין. "אז אני כאן עד שהכל נשרף, בשמחה ועם העצב, ואני כותב על הימים ועל היין והעשב". גם פטריוט וגם מעשן.

ב"ישנים" הוא מוסיף לרשימה את אלה שמשקרים לעצמם כל החיים, את אלה שמשקרים לאחרים ואת השיטה הכלכלית ("לא סוחבים שרשראות, אבל עדיין עבדים"). זה השיר הכי חשוב באלבום, כי גושן מעמיק בו: "הלכתי לדבר עם המוסר, הוא בשביתה... והוא צודק ואז שנה אני לא יוצא מהמיטה... נשאב לתוך עצמי, מגיע עד לקרקעית".

כגבר, גושן מטפל במערכות יחסים וברומנים כמו שאף אחד בדור שלו לא עושה. למשל, ב"את באה אלי" הוא כל כך חזק מולה עד שזה ממש לא כוחות. ב"אני כאן" הוא המשענת ("אני כאן, לחטוף את המכות, כשאין לך כוח לעצמך יותר ואת צריכה לפרוק"). השיר הזה נשמע שקט, רך, כמעט מימי, אבל הוא יפלח לבחורות את הלב כמו סכין. ובלהיט "26" (איזו דרך עבר הרוק הישראלי מאז "משחקי 26" של שלמה ארצי), שנשמע כמו להיט של גיא ויהל, אפשר לדמיין את הלב המתנפץ של ההיא ששיחקה באש, כשההוא זרק אותה.

הכי קל בעולם להסתלבט על נתן גושן, למשל על זה שעד שהוא כבר כותב את המילה "זין" הוא מצנזר את עצמו בעצמו ושם עליה "ביפ". אבל יותר שווה לעקוב אחרי ההתפתחות שלו מחתיך עם כובע גרב וגיטרה ליוצר עם נשמה, שכל ולב פועם. אולי באלבום הבא הוא גם יספר על האמונה שלו.

נתן גושן, "שלושים", אן.אם.סי־יונייטד

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו