בקצב של ג'ורדי

"כמו שאני שרוט על מוסיקה אני שרוט על פיצה. אני מכין לעצמי את הפיצות, לא מזמין ובטח שלא קונה את הקפואות". כך בוחר ג'ורדי, רק בן 30, המפיק הכי חם כרגע בתעשיית המוסיקה המקומית, להסביר את מהות המרדף שלו אחרי ההפקה המושלמת. "עמדתי והכנתי פיצות במשך עשרה ימים עד שהגעתי למתכון המושלם. נתתי לאנשים לטעום ולא נרגעתי עד שכולם הודו שזו הפיצה הכי טובה שהם אכלו בחיים. בדיוק ככה, גם במוסיקה רציתי להיות הכי טוב שאני יכול, שאנשים ישמעו את מה שעשיתי ויגידו, 'וואו, כזה דבר לא שמעתי'". קוראים לו ירדן פלג, אתם בטח מכירים אותו כג'ורדי או ג'ורדליש, והוא התקווה הגדולה ביותר של הפופ הישראלי היום.

קשה שלא לחטוא ברומנטיקה כששומעים את הסיפור שלו. יליד קריית אתא, בנו של שדרן הרדיו צביקה פלג ואספן מוסיקה, שהגיע לאולפן בגיל 10 וגילה עולם של קסם. "משם התחלתי לדמיין את עצמי משדר ברדיו וכל מיני שטויות כאלה. בסופו של דבר עניין אותי איך יוצרים את השירים יותר מאשר איך עושים רדיו".

לא היה לך שום רקע?

"לא למדתי כלום, לא הפקה, לא איך לנגן, לא תיאוריה. הכל מניסוי וטעייה, משנים של לשבת באולפן ולעשות אך ורק את זה. הייתי חוזר מבית הספר, עושה מה שצריך לעשות ואז רק מוסיקה. לא היתה לי שום כוונה מקצועית, רק סקרנות להבין איך זה עובד. ראיתי שאני אוהב את זה, זה כיף ואני מצליח גם להשתפר וזה פחות מביך. החלטתי לבדוק כמה רחוק אני יכול לקחת את התחביב הזה".

בנקודה הזאת אתה מבין שזה מה שאתה רוצה לעשות?

"לא, פשוט אהבתי את זה וזהו. לא היתה לי מחשבה להפוך למפיק מוסיקלי. לא חשבתי אז על לעשות אלבום ולתת למישהו שיפיק אותו, זה היה עבורי ועבור החבר'ה".

אבל השמועה על הילד המוכשר שעושה קסמים באולפן כבר התחילה להתגלגל. ג'ורדי אולי לא תיכנן קריירה בהפקה מוסיקלית, אבל בשלב הזה, גם אם הוא לא ידע על כך, הוא כבר היה בתחילתו של מסלול ההמראה. השנים הבאות הפכו אותו מתופעה שמוכרת לחברים בבית הספר לאחד השמות המבטיחים בהיפ־הופ הישראלי. "באיזשהו שלב מישהו בא ואמר לי: 'שמעתי שאתה עושה מוסיקה, אני כותב שירים, אולי ננסה לעשות את זה יחד?' זה נשמע לי מגניב, הוא השמיע לי את השיר ועשינו את זה. אז לא ידעתי שזה נקרא הפקה מוסיקלית, אבל זה מה שעשיתי אז, והלכנו להקליט את זה אצל מישהו בקריית ביאליק שיש לו אולפן. ברגע שראיתי אותו עובד באולפן, ואת כל הדברים שהוא יכול לעשות עם המוסיקה, הבנתי שזה הצעד הבא שלי. אחרי זה הגיעה תקופה שבה כולם רצו להיות ראפרים, והייתי בערך בן 16. התחלתי להפיק כל מיני ראפרים ולעשות להם ביטים. כאן כבר התחלתי להרוויח מזה כסף והתפיסה שלי לגבי מוסיקה השתנתה. אני כבר לא יוצר לעצמי אלא לאנשים שאני עובד בשבילם".

וזה הוריד מהכיף?

"לא, זה סיקרן אותי הרבה יותר. אני חייב כל הזמן להתקדם ולעבור הלאה. מהיפ־הופ גיליתי שאני יכול לחיות וגם להתקדם. הרכב בשם פרדוקס פנה אלי ורצה שאפיק להם אלבום. לא הכרנו קודם, הם שמעו עלי והתחלנו לעבוד. הם הופיעו בערך פעם בשבוע, ואנשים רקדו לקצב שאני עשיתי! אמרתי לעצמי שאני עדיין לא מפיק משהו ולא כזה טוב, אבל זה קורה".

 

לייצר ביט "שובר"

משם זה כבר התחיל לטוס - עבודה עם ההרכב הקרייתי KYD, יציאה מהגטו של ההיפ־הופ והפקה של השיר "יהלום" של ליאור נרקיס, היכרות מקצועית עם סאבלימינל ואז מפגש ששינה את החיים שלו לחלוטין. "הפקנו עם אלון דה לוקו שיר שנקרא 'לוקה טון', והוא הביא איתו שחקן חיזוק לסשן הכתיבה - בחור שהיה אז אלמוני יחסית בשם סטטיק. תוך כדי עבודה הבנתי שהוא ממש חריף, הוא זרק רעיונות מעולים כדי לתפור את השיר ונוצר לי זיכרון טוב ממנו".

אפשר בהחלט להעריך שמה שהדליק את פלג בסטטיק הצעיר הוא הגישה הפופית הצעירה שלו. הסצנה המקומית תמיד פחדה מלהיות מוגדרת כפופ. ייתכן שזו השמרנות הישראלית, יכול להיות שזו סתם פרובינציאליות, ואולי בכלל זה חוסר היכולת להיסחף אחרי הפנטזיה הגדולה מהחיים שהפופ מספק. חוץ מהבלחות ספורדיות כמו רוני סופרסטאר, לא היו כאן כוכבי פופ.

"כל האבנים היו במקום". סטטיק ובן־אל תבורי // צילום: משה נחומוביץ

ג'ורדי, שלא מוצא כאן גב לרוץ אחריו, שואב השראה ממפיקים בחו"ל, ובעיקר ממקס מרטין. מרטין היה מטאליסט שעזב את הדיסטורשנים לטובת הפקות פופ מצוחצחות, והיה זה שהמציא ועיצב כוכבי־על שבהם בריטני ספירס, בקסטריט בויז, קייטי פרי, טיילור סוויפט ורבים אחרים. "לא שמעתי כאן מישהו שעשה משהו שאני אוהב לשמוע, ומבחינתי לא קרה כאן שום דבר מעניין", מצהיר פלג. "הראשון שרציתי להפיק היה איזי, שהיה ממש שוס. אין ילד בישראל שלא ידע מי זה איזי. רק אחרי שנפרדתי מ־KYD שלחתי לו ביט והתקשרתי להגיד לו שיש לי את מה שהוא מחפש. הוא ממש עף עליו והוסיף אותו בשיר 'בין הבודדים'. התלהבתי ממה שהוא עשה, שיחררנו את השיר והוא נהיה סנסציה. העפנו את כל המועדונים בישראל, אבל זה לא הגיע לרדיו".

הרגשת שאתה מייצר שינוי?

"לא בצורה מודעת. כל מה שרציתי לעשות זה לייצר ביט 'שובר', רציתי ללחוץ 'פליי' ושהאוזניים שלי יגידו לי שזה יותר מדי. שם נפתחה הדלת שלי לאיזי וממש התחברנו. הבנתי מה הוא רוצה והוא הבין מה אני עושה. יצרנו יחד עוד כמה שירים ואז הוא אמר לי שהוא כתב שיר שקט ובא לו שדווקא אני אפיק את זה. הוא שלח לי סקיצה שלו עם גיטרה לשיר 'לא הכל מן אללה', והתאהבתי בזה ממש. הפקתי אותו והוא יצא בטיימינג ממש טוב. פתאום איזי מתקשר אלי ומבקש ממני לפתוח רדיו על גלגלצ כי עברנו פלייליסט".

לא חשבת לעבור לתל אביב?

"בדיוק להפך. איזי לא דרך פה פעם אחת בכל העבודה המשותפת שלנו. הוא הקליט שירות בבית ושלח לי. אני לא אוהב את המרכז ואת ההמולה. אני אוהב את הקריות כי נולדתי פה ואני רגיל לשקט. אני לא מרגיש כרגע צורך לעבור. הדבר היחיד שיהיה נוח יותר במגורים במרכז זה למשל הזמינות של הנגנים, מהבחינה הזאת שאני אוכל לטלפן לאבי סינגולדה ולהזמין אותו לקפוץ לאולפן. אני לא יוצא למועדונים, אני טיפוס ביתי מאוד. מדי פעם אני הולך עם החבר'ה לפאב, אבל תן לשבת עם אשתי בבית ולאכול פיצה".

 

"יש פופ ישראלי"

על הפער בין בחור מופנם וביתי מהקריות לבין עולם הפופ הנוצץ והאקסטרווגנטי, ג'ורדי מגשר עם קסם אישי פשוט ובלתי אמצעי. הוא עדיין נשמע ומתנהג כמו ילד שמגלה את עולם המוסיקה בפעם הראשונה, נדלק מזה ששומעים אותו ברדיו ורוקדים אותו ברחבות, ובניגוד לקודמיו - לא מתבייש לרגע לקרוא למה שהוא עושה פופ. "אני מפיק פופ ואני אגיד לך למה: כי כל מה שהוא לא פופ הוא נישה. אם מדובר בז'אנר נישתי, יש אנשים שישמעו את זה ויש אנשים שלא ישמעו את זה לעולם. בפופ אין לך את הגבולות ואתה עושה מה שאתה רוצה כי זה שונה מכל מה שקורה בארץ. זו תנועה של חדשנות, של להיות שונה, להיות העוף המוזר. מייקל ג'קסון היה עוף מוזר, ולכן הצליח. הוא עשה שירים וקליפים הזויים שאף אחד לא עשה, והוא הצליח. כל מי שמתעסק בפופ יכול להרשות לעצמו מה שהוא רוצה, זה פופ, אין לזה גבולות. לקחת את הטוב מכל הסגנונות ולחבר את זה יחד זה פופ, בגלל זה השירים האלה מגיעים לכל כך הרבה אנשים".

"אני מפיק פופ כי כל מה שהוא לא פופ הוא נישה" // צילום: לירון אלמוג

נחזור לרגע לאחור ונגיע למפגש השני עם סטטיק, הפעם מגיע לשם גם בן־אל תבורי. זה קורה בהקלטות של השיר הפארודי "דובי גל", שמודלף ("אל תשאל אותי איך") והופך לסנסציה. מכאן, באופן כאוטי אבל מופלא, מתחיל רצף של להיטי ענק. "ברבי", "כביש החוף", "סלסולים", "סתם" ו"זהב" - חמישה שירים שהופכים את סטטיק ובן־אל לכוכבי־על, שוברים שיאים של צפיות ומכירות וקובעים באופן נחרץ מאוד - יש דבר כזה פופ ישראלי, וככה הוא נשמע. נוסחת הקסם שגילה פלג שילבה רגטון ודאנס, השפעות פיפטיזיות מתקתקות עם סלסולים מזרחיים - חיבורים שעל הנייר נראים בלתי אפשריים אך נשמעים מהודקים.

סטטיק ובן־אל זה מוסיקה ישראלית?

"כן, ברור. זה מוסיקה ישראלית פופולרית ומצליחה. המוסיקה הישראלית מורכבת מהמון דברים - זה הבלדות של עידן רייכל, זה הרוק של מרסדס בנד, זה הקול של אייל גולן. יש המון דברים מדהימים במוסיקה הישראלית".

אז יש לך חלק בעיצוב הסאונד של היום?

"ברור, ואני מודה על כך בכל יום. אני מודע להשפעה של העבודה שלי על הנוף של המוסיקה הישראלית. זה מפחיד אותי מאוד כי אנשים בוחנים אותי כל הזמן. זה גם דוחף אותי להמשיך ולהשתפר כדי להיות הכי טוב בתחומי".

יש מישהו שאותו אתה רוצה להפיק?

"יש לי חלומות, אבל הם כבר מתגשמים. עכשיו ישבתי עם עברי לידר, אמן שאני מעריץ, והפקתי לו שיר. זו ההוכחה הכי טובה לעצמי".

אתה מתאר מסלול שמחדד אותך לקראת הבנה - זה השדה, אלה השחקנים, ככה מנצחים, עכשיו תראו אותי.

"זה ממש ככה, למרות שזה לא מודע. הלוואי שזה היה מודע, כי ככה כל שיר שאני מפיק היה הופך להיט. אני מנסה לנתח את השירים שהפקתי ולהבין מה גרם להם להיות מצליחים כל כך".

ולאילו מסקנות הגעת?

"הכל יחד. זה כמו מגדל שכשאתה מוציא ממנו קוביות הוא מתפרק כי הוא שלם רק כשיש לו את כל החלקים. אני לא יודע איך בונים להיט, אבל אני יודע שב'סלסולים' כל האבנים היו במקום".

אבל הצלחת לייצר רצף. פיצחת את הדנ"א של המוסיקה הישראלית.

"זה לא התווים שאני מנגן, אלא החשיבה. כלומר, יש את כל מה שכולם עושים היום, אז בואו נעשה אחרת. היום להיות חדשני קריטי וחשוב יותר מלהיות טוב".

יש מפיק ישראלי שמוצא חן בעיניך?

"אני שואב את ההשראה שלי בפופ אך ורק מחו"ל. אני לא אוהב לשמוע פופ ישראלי, ברוב המקרים זה נשמע אותו דבר. אני אוהב לפרגן לדברים טובים, אבל שולחים לי המון דברים שלא מחדשים כלום".

עולם הפופ מהלך עליו קסמים, אך הרגליים של פלג נמצאות חזק על הקרקע. הוא נשוי, נוהג ביונדאי 2009, קונה בגדים פעמיים בשנה לכל היותר וגם אז נרתע ממותגים, לא הולך להשקות, לא סוגר שולחנות במועדונים. הפרסום ואבק הכוכבים הם תוצרי לוואי של העבודה שלו. הוא מעדיף להשקיע את האנרגיות שלו בלהשתפר מקצועית ולהבטיח עתיד טוב למשפחה שלו ("הייתי רוצה לחיות בטירה במאליבו, הנה - אמרתי את זה").

אחד המודלים שלו הוא מוסיקאי אחר שהגיע מהקריות והפך לכוכב בקנה מידה עולמי - ארז אייזן, חצי מהצמד המצליח "אינפקטד משרום". לפני כמה שנים עזבו אייזן ושותפו את ישראל ועברו לחיות בלוס אנג'לס, נתיב שג'ורדי מתכנן ללכת בו בעתיד. "הוצאתי ויזה לאשתי ולי, אבל אם אני יכול להגיע לארה"ב עם חשבון בנק יפה כשאני מבוסס, אז אני מעדיף לעשות את זה ככה".

בתור מי שהכניס אותך לעניין, מה אבא שלך אומר על כל זה?

"הוא גאה ברמות לא הגיוניות. ההורים שלי עקבו מהצד שנים, והם אומרים שתמיד ידעו שאני אהיה טוב. אמא שלי לא קראה לי ג'ורדי אף פעם. אבא שלי כן, מהרגע שהתחלתי לעבוד עם סטטיק ובן־אל. כשיצא 'זהב', אפילו אמא שלי התחילה לקרוא לי ג'ורדליש. אגב, אף אחד לא יודע את זה אבל זה קיצור. סטטיק תמיד קרא לי ג'ורדליש העכביש, זה השם המלא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו