גלי מיר־תיבון (55) היא אשת חינוך, מנהלת בית ספר לשעבר ויו"ר המכון למצוינות והומניסטיקה ברשת אמי"ת. נושא הנשים בשואה תמיד העסיק אותה. הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי שלה. לא פלא שעבודת הדוקטורט שלה הוקדשה לנושא. ואחר כך הגיע גם ספר: "רשימת האימהות" (בהוצאת עם עובד).
הספר מתכתב עם אירועים שקרו בסתיו 1942. מאות אימהות יחידות רוכזו בגטו מוגילב עם ילדיהן הקטנים ונשלחו למוות. עלילת הספר מתמקדת בארבע נשים שמתמודדות, כל אחת בדרכה, עם איום המוות ועם הבדידות.
"אני נושאת את הספר הזה עימי הרבה מאוד שנים, ואני חושבת שפשוט עכשיו הבשיל הזמן לכתוב אותו", מספרת מיר־תיבון, "קודם יצאתי לחקור, חקרתי נשים ונערות בשואת יהודי בוקובינה (רומניה), והשאלות שעלו שם הובילו אותי לשאלות על ההנהגה היהודית בגטאות. במקביל למחקר ההיסטורי היה המסע האמיתי, האישי. אמי היתה ילדה בגטו מוגילב בטרנסניסטריה, חבל שהרומנים והגרמנים הנאצים כבשו באוקראינה, ואליו היה הטרנספר של היהודים מרומניה. הוריה של אמי מצאו את עצמם חסרי כל, בקור, ברעב עד שמתו. אמא שלי מצאה את עצמה יתומה בת 10 לצד אחיה בן ה־6. שניהם ניצלו כשאמא שלי עבדה אצל איכר אוקראיני. היא טוותה צמר עבורו".
דיברו על השואה אצלך בבית?
"דיברו על זה בעיקר סביב יום השואה. שואת יהודי רומניה מאוד שונה מזו של פולין. בטרנסניסטריה לא היתה השמדה טוטאלית, ולכן להחלטות של ההנהגה היהודית היתה משמעות הרבה יותר גדולה. זו שואה שפחות מכירים אותה. שאין בה נאצים, יש בה רומנים. מבחינתי כילדה זה היה מאוד מבלבל. הטלתי ספק בדברים שהיא סיפרה לי, חשבתי שהיא מבולבלת. רק בגיל 45, כשיצאתי למחקר, התחלתי להבין שכל מה שהיא סיפרה לי היה אמת לאמיתה.

התמונה שעל כריכת הספר
"עשיתי תואר שני באוניברסיטת חיפה ודוקטורט באוניברסיטת תל אביב בחוג להיסטוריה כללית. הגעתי לתיקים ברומניה בארכיון השירות החשאי הרומני. הם סיפרו את הסיפור של בעלי התפקיד היהודים בגטו מוגילב שנחקרו אחרי המלחמה כפושעי מלחמה.
"גיליתי שנשלחו למוות הרבה מאוד אימהות יחידות עם ילדים קטנים. לא אימהות חד־הוריות מבחירה כמו שיש היום, אלא נשים שהיו אלמנות או שבעליהן שירתו בצבא האדום או נשלחו למחנות כפייה. כשהתחלתי לחפש למה שלחו דווקא אותן - גיליתי שהוועד היהודי היה מעורב והוא זה שקבע את זהות אלה שיישלחו מהגטו לעבודות כפייה או למחנות ההרעבה. כנראה שלחו למחנות אימהות יחידות עם ילדים משום שהן היו לנטל על מוסדות הוועד. התחלתי את המחקר עם כעס מאוד גדול, אבל מצאתי תמונה הרבה יותר מורכבת. נחשפתי לאילוצים שבפניהם האנשים האלה עמדו. מצאתי את עצמי נגד רצוני הולכת ומבינה יותר ויותר את הדילמות של המנהיגות היהודית בגטו מוגילב".
כמה מהספר מבוסס על אירועים אמיתיים וכמה ממנו דמיוני?
"הדמויות אמיתיות, אבל יש דמויות שידעתי רק את השם שלהן ואת כל השאר בניתי מהדמיון. בבסיס הספר עומדים אירועים אמיתיים. אני נוהגת לומר שכל המסופר בספר זה בדוי אבל כמעט כולו קרה. זו הזדמנות להכיר את הסיפור הזה של שואת יהודי רומניה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו