לרקוד עם אריות

שעת בוקר מוקדמת. השמש עדיין לא חושבת אפילו להתחיל לחמם את צינת הלילה. אנחנו מתיישבים בחלקו האחורי של הטנדר, עטופים בבגדים מכף רגל ועד ראש ונוסעים לעבוד. בדרך עוברים מרחבים בלתי נגמרים, טבע עד לאן שהעין רואה, שטחים אין־סופיים של צבעים: ירוקים, חומים, אדומים, כאלו שמשרים רוגע ושקט. ובתוך כל השקט הזה, חיות - והרבה מהן. עשרות אנטילופות מסוגים שונים מתפנקות בארוחת בוקר, חזירי יבלות - פומבות קטנות - בורחים בזריזות עם זנב למעלה, ג'ירפה עצומה פוסעת במרחב באצילות, קרנף אימתני וצמחוני שנותן הצצה לעולם הפרהיסטורי, וכמובן צמד הצ'יטות - "מהיר" ו"מהיר יותר". כך מתחיל יום עבודה שגרתי בחווה של קווין ריצ'רדסון, הידוע בין חובבי הטבע כ"לוחש לאריות". וכמי שראתה ושמעה אותו - הוא באמת לוחש להם, והם מקשיבים לו. 

צילום: אי.פי

החלום להתנדב החל לבעבע בי כבר לפני הרבה שנים. לפני קצת יותר משלוש שנים הגשמתי אותו בפעם הראשונה כשיצאתי עם משלחת להתנדב בדרום אפריקה, ואחרי החוויה העוצמתית שעברתי שם היה ברור לי שזו לא הפעם האחרונה. אחרי מחקר ממושך ברחבי האינטרנט החלטתי ללכת על מקום שכל כולו בשביל החיות, מקום שאין בו פינות ליטוף, לא כזה שרק מצטלמים בו מחובקים עם אריות, באים לעבוד נטו. המקום שענה על התנאים הללו היה מתחם הטורפים של קווין ריצ'רדסון, וכך למשך שבועיים הגשמתי חלום נוסף ועבדתי עם האדם הכי קרוב לאריות.

"הלוחש לאריות" הוא בחור דרום־אפריקני בן 42, אשר בהכשרתו מומחה להתנהגות בעלי חיים ואת חייו בחר להקדיש לטורפים היקרים כל כך לליבו. הוא קיבל את הכינוי היוקרתי הזה בזכות מערכות היחסים המאוד קרובות עם חיות הפרא, שמצידן מתייחסות אליו כאל אחד מהלהקה. אבל - וזה אבל גדול - גם הוא יודע שמי שעובד עם חיות כאלו צריך תמיד להיות מוכן לבלתי צפוי. "אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שבה הותקפתי", סיפר לי כשנפגשנו, "זה היה לפני הרבה שנים, כשביקרתי אריה צעיר בן ארבע ששמו סאבו. באותו יום לא היתה לי תחושה טובה לגביו אבל החלטתי בכל זאת להיכנס לאזור המחיה שלו. הוא כנראה הריח את הדאגה שלי מרחוק, התנפל עלי והחל לנשוך אותי. במקום להתנגד הרפיתי את גופי. כנראה דווקא הגישה הפסיבית שלי גרמה לו לחדול, ואחרי כמה ביסים קטנים הוא פשוט עצר ובהה בי ממושכות".

 

נלחם בתעשיית האכזריות

הרומן של ריצ'רדסון עם החיות החל אי אז בשנות ה־90, אז עבד בפארק האריות ביוהנסבורג. באותו פארק, כמו בפארקים רבים נוספים באפריקה, יש הרבעה חופשית של אריות, והרבייה נעשית לשתי מטרות: הראשונה, לטובת תעשיית ליטוף הגורים. בעולם בכלל ובאפריקה בפרט, מקומות רבים מחזיקים באופן קבוע כפירים (גורי אריות) כדי למשוך קהל וכדרך נוספת להרוויח כסף, משום שאנשים משלמים הרבה כדי להצטלם איתם וללטפם. הצד הפחות נעים של התעשייה הזו בא לידי ביטוי בכך שהגורים נתלשים מאמם כשהם בני כמה חודשים בלבד - מהלך קשה לשני הצדדים.

 

המטרה השנייה של הרבייה החופשית בפארקים קשורה בעלות ההחזקה הגבוהה של אריה בוגר. כדי לממן אחזקת אריות, פשוט "נפטרים" מאריות רבים אחרים, תמורת תשלום נאה מצד הלקוחות. ברשת האינטרנט יש אתרים רבים העוסקים בסחר באריות, וחלק מהתעשייה היא החזקת אריות לשם ציד. המוח האנושי, החולני, המציא "ספורט" שבו אפשר לשלם כמה אלפי דולרים, להיכנס למתחם לא גדול בחברת אריה אומלל, לצוד אותו ולהצטלם איתו. עד לאחרונה היו אותם "ציידים" לוקחים איתם הביתה גם את העור של האריה כשטיח, אך לפני כמה חודשים עברו בארה"ב כמה חוקים שמטרתם למנוע זאת.

"זה החלום שלי", אומר קווין, "לשנות את תודעת האנשים לגבי תעשיית הליטופים והציד. אני רוצה שאנשים ייקחו אחריות ויבינו שמה שהם עושים רק כדי לקבל תמונה עם גור, עולה למאות אריות בחיים שלהם. אם אנשים לא ישתפו פעולה ולא ישלמו כסף כדי ללטף אריות ולהצטלם איתם, התופעה המזעזעת הזו תיפסק".

בזמן עבודתו בפארק ביוהנסבורג, נולדו שתי לביאות בפארק האריות - מג ואיימי. קווין גידל אותן מאז שהיו בנות יום, אך כאשר חזר מחופשה קצרה נדהם לגלות שהן לא בפארק. אחרי הפצרות רבות ניאות בעל הפארק לספר לו שמכר אותן, ואחרי עוד מסע שכנועים הסכים לספר לו למי נמכרו. קווין התחקה אחר עקבותיהן, בדק מה בדיוק עשו עם שתי הלביאות הקטנות וכשגילה שגם הן הוכנסו לתעשייה האכזרית הזו, החליט לקנות אותן בחזרה ולגדל אותן בעצמו. הן היו שתי החברות הראשונות בלהקה המרשימה שהציל ממוות. 

השנים עברו וקווין התגלגל בכמה מקומות, עד שהגיע ב־2005 לשמורת "וולגדאחט" הענקית והקסומה, כשעתיים נסיעה מיוהנסבורג. באמצע שמורה זו, שהיא גן עדן לטורפים, היה הבית שלי למשך שבועיים - באזור מגודר, כמובן, למנוע מכל ההולכים על ארבע להיכנס, ומכלבי המחנה לצאת להסתובב בין החיות. המתחם בנוי כולו בקתות בבנייה מקומית אופיינית, בצבעי אדמה שמשתלבים עם הנוף, עם ריהוט עץ מקומי ואותנטי, עצים בעלי קוצים אימתניים, מתחם מדורה ללילות הקרים, כל מה שהייתם מצפים לו במחנה מסוג זה.

 

מי צריך אינטרנט?

החדר של קארי ושלי היה פשוט - שתי מיטות בודדות, ארון בגדים, מאוורר תקרה לימים החמים ובקבוקי חימום לימים הקרים, וחדר אמבטיה קטן ונקי. החדרים מנוקים על ידי הצוות בכל יום, ופעם בשבוע תקבלו שירות החלפת מצעים ומגבות. אחזקה של מתחם כזה וטיפול בכמות כזו של חיות עולה בממוצע כ־20 אלף דולר לחודש, והכל מתאפשר בזכות התרומות שמגיעות מכל העולם. 

בבקתה המרכזית, שם נעביר, המתנדבים והצוות, את רוב הזמן, יש שולחן עץ כבד וארוך מאוד, שעליו נאכל יחד שלוש ארוחת ביום. על ארוחות הצהריים והערב אמונה לינדי, הטבחית והמאמא של המחנה, אישה גדולה עם מבט קשוח ולב ענק. בגלריה למעלה יש סלון מפנק עם טלוויזיה גדולה, די.וי.די, שמיכות וכל מה שעוד צריך כדי להעביר סרט לילי בכיף. יש גם אינטרנט - אמנם איטי וחלש, אבל למי זה אכפת? אחרי כמה ימים מתרגלים, ובעיקר מבינים שהגלישה בו שולית ולא כל כך חשובה. באופן אישי החלטתי לבלות את כל הזמן הפנוי שלי בחוץ, מול הנוף ולקול החיות, כי אם כבר לצאת לשבועיים של התנתקות כמעט טוטאלית, אז כדאי להיות נוכחת במקום ובחוויה עד הסוף. 

 

לעבודה, בדרך הטבע

ביום הראשון, אחרי ארוחת בוקר וקפה, עלינו על הרכב - שישה מתנדבים. שלושה לא עמדו בקור העז ונכנסו לקבינה הסגורה, ואני עם שניים נוספים התעטפנו בשמיכה ועמדנו מאחור, בדרך ליום עבודה. כשהדרך לעבודה היא הטבע עצמו - בלי כבישים - סלעים, בורות וקפיצות הם חלק בלתי נפרד מכל נסיעה, פתאום ג'ורג'י הנהג, עובד המקום ואחראי מתנדבים, מדומם את הרכב, מצביע לעבר האופק ואומר לנו להסתכל. ההתרגשות עצומה למראה קרנף בוגר, עדות פרהיסטורית חיה במרחק של כמה מטרים. כולם שולפים מצלמות, ספתח למאות תמונות ביום. וכך ממשיכות עשר דקות הנסיעה הבאות, חיות מכל עבר, זנים שזוכים לראות רק בסרטים של נשיונל ג'אוגרפיק, קולות משונים ומצחיקים של מגוון ציפורים, צבעוניות וקולניות. 

מכיוון שזה יומנו הראשון בלבד, חשוב שנכיר את החיות ואת המתחמים. נעים מאוד - 31 אריות ולביאות, 19 צבועים - מתוכם 17 מנוקדים ושניים מפוספסים - וארבעה נמרים שחורים. את האריות הציל קווין ממקומות שונים בזמנים שונים וכדי לוודא שלא יאונה להם כל רע, פשוט החליט לטפל בהן במקום הכי קרוב אליו שאפשר - בשמרוה עצמה.

את השניים האחרונים, יאמי וג'ורג'י, הציל לפני קצת יותר משנתיים. "קיבלתי טלפון בהול מרשויות החוק בספרד שתפסו שני כפירים במצב קשה באחד מגבולות המדינה", הוא נזכר. כשהגיע הבין בדיוק מדוע יש לו כזו סלידה מתעשיית ליטוף הגורים. "האריות נקנו ונתלשו מאמם כגורים בני יומם והובאו לקרקס כדי למשוך אנשים ולגרום להם להוציא עוד כסף כדי להגשים את החלום, ללטף את האריה ולהצטלם איתו. אריה גדל במהירות, ובתוך ארבעה חודשים הכפיר הקטן, זה שצעדיו היו כשל שיכור, הופך לאריה קטן וככה הוא מסוכן הרבה יותר ופחות אטרקטיבי". מה יעשה אדם שכל מה שמעניין אותו זו רווחתו ולא רווחת החיה? ידאג לשמור עליהם קטנים פיזית ככל האפשר. וכיצד יעשה זאת? יאכיל אותם בחלב מהול בהמון מים, כדי להאט את קצב הגדילה הטבעי. מוח חולני, כבר אמרנו?

גור של אריה, או גור טורף בכלל, אשר לא יונק מאמו, חייב לקבל תוספי מזון מיוחדים, והעיקרית שבהם נקראת "אבקת טורפים". התזונה הלקויה שקיבלו אותם כפירים בחודשים הראשונים לחייהם נתנה אותותיה. יאמי בסדר, אך ג'ורג'י לעולם לא יהיה אריה "רגיל". גידי אכילס שלו צנחו וכיום הם כמעט לא מתפקדים, הוא מתקשה מאוד בקפיצות ולאחר הליכה לא ממושכת צריך לנוח. כשרק הגיעו לחווה, בקושי היה מסוגל ללכת כמה צעדים בודדים. בעזרת טיפול יומיומי של תרופות ופיזיותרפיה, מצבו היום הרבה יותר טוב, אך עם הזמן הוא גדל ומעלה משקל ומתקשה בתפקוד היומיומי. כשאני שואלת את קווין מה יהיה עתידו, הוא נעצב ומסביר שלא יודע אם בכלל יהיה לו עתיד. 

 

באנו לעבוד, למי ששכח

העבודה משתנה לפי הצורך, מה שלא משתנה הוא העובדה שמדובר בעבודה פיזית, קשה ולפעמים סיזיפית, סוג של עבודות רס"ר. יום האכלה, למשל, הוא יום מאוד לא פשוט, בייחוד לצמחונית כמוני, וכשמו כן הוא: יום שבו אנחנו על תקן מלצרים ו"פיקולואים" של הטורפים. 

אחרי ארוחת הבוקר שלנו, צועדים עד למתחם הפריזר, שאליו מגיעים כל הפגרים שתורמים חוואי האזור - פתרון מצוין לחוואי שלא צריך להיפטר מהפגר וחוסך לקווין קניית בשר. ביום האכלה - שמלווה בריח בלתי נסבל - מונחים על רחבת מתחם הפריזר ארגזים מלאים בכל טוב, לפחות עבור הטורפים, חלקי חיה מדממים ומוכנים ללעיסה. כל ארגז מיועד למתחם ספציפי ולכן גם כל נתח בשר הוא במשקל שונה. כגודל החיה כך גודל הסעודה. אנחנו מעמיסים הכל ויוצאים לדרך, לחלק את מנות הגורמה לסועדים הרעבים. 

חלק מהחיות יקבלו את הנתחים העסיסיים שלהן בזריקה מעל הגדר וחלק יקבלו בתאי השינה. בכל מתחם יש תאי שינה - מבני בטון מקורים ללילות הקרים ולתחושת הביטחון. את הבשר מניחים בפתח התא, שאליו מכניסים את האריה או את הלביאה ונועלים את התא, כדי לאפשר ניקיון ותחזוקה של המתחם שלהם. 

אנחנו נכנסים למתחם מצוידים בכלי עבודה ומתחילים לנקות ביסודיות. אצל הצבועים המשימה קלה הרבה יותר, מכיוון שהם אוכלים גם את העצמות, וכל שנותר הוא לנקות אחריהם. לאחר שסיימנו, פותחים את תאי השינה, ואם ירצו הטורפים להמשיך לנשנש, ייקחו את הנתח בפה לאיזו פינה שקטה במתחם וימשיכו לאכול. אם סיימו - ישאירו את מה שנותר מהבשר בתא השינה.

בזמן שאנחנו מנקים ומקרצפים את התאים אחרי הסעודה, צריך לזכור להסתכל כל הזמן לכל הכיוונים. מדובר בטורפים עם אופי של חתול בית, שלא יפספסו שום הזדמנות לשחק. אם תתקרבו יותר מדי עם המטאטא לגדר, יש מצב שתראו יד ארוכה מושטת לעברו, ואם לא תהיו מהירים מספיק ייתכן שאף תאבדו את המטאטא. 

ואם כבר דיברנו על עבודה פיזית וסיזיפית, אי אפשר שלא להזכיר עוד חצי יום עבודה שמשימתו מתמקדת בעצי ה"פופלר" (צפצפה) - המוגדרים כאימת המתנדבים. מדובר בעצים ארוכים, שהם זן שמשתלט על מרחבי השמורה ולכן צריך לכרות אותו. ואם כבר עובדים וכורתים עצים, לא נבנה מהם גדר? אז מגיעים ליער קטן של עצי הפופלר, כל אחד בוחר את הנשק שלו, מי במסור ומי במצ'טה, וניגשים לעבוד. שעות של עבודה פיזית קשה, עם עשרות שריטות שיעידו על המאמץ, מסתיימות בסחיבת הגזעים לרכב ופריקתם ליד הפריזר. ביום שאחרי, נפשיל שרוולים, נוציא מסורים ונתחיל לחבר את הגזעים יחד וליצור גדר טבעית, ירוקה ומקסימה. 

 

משימה עולמית

אבל במסגרת ההתנדבות יש כמובן גם משימות אחרות, כאלו שלא מסתכמות בנקיון ובבניה. אחרי כל עבודות התחזוקה הללו, המשימה הכי מתגמלת, מיוחדת ומעניינת בעיניי, היא טיול עם אריות. כן, כן - בדיוק כמו שזה נשמע. "הלוחש", הלא הוא קווין, מוציא אחת לשבוע לטיול כמה מהחבר'ה הטורפים. הטיול הראשון שעשינו היה עם שתי הלביאות בנות ה־14 מג ואיימי.

לפני הטיול קווין מזהיר: "אנחנו יוצאים לשטח עם שתי לביאות בוגרות, האינסטינקט שלהן הוא לצוד, ולכן צריך להיות מוכנים שאולי זה יקרה. זה מחזה מאוד לא פשוט לראות דבר כזה במציאות, תוסיפו לזה את הקולות המתלווים להרג, ויש לכם מתכון כמעט בדוק להקאה. מי שחושב שלא יוכל לעמוד בזה, לא חייב להצטרף".

מיותר לציין שלמרות החשש שלנו, אף אחד לא ויתר על החווייה המיוחדת. לשמחתי, הטיול היה רגוע ועבר בשקט, ומתברר שבגלל טעות של העובדים, הלביאות קיבלו באותו יום נתח גדול במיוחד לצהריים ולכן היו כבדות ושבעות ולא הירבו להסתובב. בקיצור - טיול רגוע במיוחד. 

"אני יודע שמצב של אריה שנמצא בשבי הוא לא טבעי, מה עוד שאין אפשרות לשחרר אותם בחזרה לטבע, ולכן אני עושה את המקסימום כדי להנעים את זמנם פה", מסביר קווין. "כך, למשל, אני מעביר אותם בין המתחמים ובכך משנה להם ריחות ומראות, אני לוקח את כולם לטיולים ארוכים ודואג להם להעשרה".

בתור מתנדבים יש לנו תפקיד ב"העשרה הזו", וכך בין השאר קיבלנו משימה - לאסוף צואת קרנפים ופילים ולזרוק אותם למתחמי האריות. מבולבלים? האריות קצת פחות, הם מאוד אוהבים את הריח הזה. הוא כנראה מזכיר להם את הטבע ובמשך דקות ארוכות הם מתענגים על הצ'ופר. 

קווין עובד ללא הרף, בין שבהרצאות בכל העולם, כתיבת ספרים, ראיונות ואפילו צילום של סרט הוליוודי על תופעת הציד. הוא גאה במגמה העולמית שהולכת ונעמדת לצידו, כמו מדינות שאוסרות כל ייבוא או ייצוא של חלקי אריות, איסור שימוש חיות בקרקסים, ובעיקר ההתקדמות בכל מה שנוגע למודעות האנשים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו