בסגנון עז וכוחני אוחז אלברטו מורביה בידי קוראיו, ומוליך אותם לתוך סיפור, הממשיך להדהד במוחם זמן רב לאחר הקריאה. מורביה סיפר על "הקונפורמיסט" (שראה אור ב־1951) כי התכוון לפענח ברומן את דרכי החשיבה של נאמני המפלגה הפשיסטית. העלילה שאובה מסיפור הרצח הפוליטי של קרלו ונלי רוסלי, בני דודיו של מורביה שנמלטו לפאריס מאימת השלטון באיטליה. אמם, אמליה רוסלי, דודתו האהובה של מורביה, סעדה אותו בילדותו במשך השנים הארוכות שבהן היה מרותק למיטה בגלל שחפת העצמות.
כריכת הספר (פן)
הדמות המרכזית ב"הקונפורמיסט", מרצ'לו קלריצ'י, הוא "כלאדם" - נורמטיבי ונבון דיו. אולם בניגוד לגיבור מחזה המוסר מהמאה ה־15, כל אשר קלריצ'י רוצה הוא להיות "שווה לאחרים בכל". הוא מועסק במשטרה החשאית בממשלת מוסוליני, ונושא לאישה את ג'וליה, בתו של פקיד, האוהבת אותו בכל נפשה. בעל כורחו נקלע קלריצ'י, "המסודר עד קיצוניות וכמעט נטול דמיון", למערבולת אירועים שסופה טרגי.
אליבא דמורביה רגש הנאמנות למפלגה אינו נובע משיקול מוסרי, אלא דומה לשל חובב ספורט האוהד קבוצת כדורגל. השתייכות פוליטית, בדרך כלל, אינה נובעת מדחף הפורץ מעמקי הנפש אלא מרצון להיכלל במסגרת. מנגון דומה קיים אצל ילד השואל את אביו: "מי אנחנו, לאיזה מחנה אנו שייכים?" ולאחר קבלת תשובת האב מתערסל בחמימות שחש אדם שמקומו בחברה מוגדר ותחום. מורביה מנפץ במרירות את אידיאל הנורמליות: "האנשים הנורמליים אינם טובים כי על הנורמליות משלמים מחיר יקר, בקהות חושים, אפתיה ופחד".
את ההזדהות האוטומטית של קלריצ'י עם האידיאולוגיה הפשיסטית מבין מורביה כתהליך כמעט ביולוגי. מבט מיוחד זה מעשיר את הבנת ההיסחפות לתנועות פוליטיות קיצוניות ואף אלימות, שהגיעה בימינו למימדי מגיפה. מורביה לועג ל"שילוש הקדוש" הפשיסטי - מולדת, משפחה וכנסייה. רוצח בשירות המשטרה החשאית מצדיק את מעשיו ב"הכל למען המשפחה ולמען המולדת", וקלריצ'י רואה בעיניו את ההבעה שהיתה בעיני אביו, הכלוא במרפאה לחולי נפש. בכנסייה "התאדתה הדת בתוך ארציות מלכותית ומאורגנת".
כתיבתו של מורביה בהירה וריאליסטית ונשארת כך בתרגומה של עתליה זילבר (תרגום תחת הכותרת "הפשיסט", ראה אור בעברית ב־1953 בתרגומו של א' שן ארי). זיכרונות הילדות של קלריצ'י מתחרים בתיאורי "בעקבות הזמן האבוד" לפרוסט. מדהימה היא הסצנה במסעדה בפאריס: קרליצ'י ורעייתו סועדים עם הגולה הפוליטי פרופסור קואדרי. לתוך תיאור המציאות השקול משתרבבת תמונה דיאבולית אי־רציונלית. בראי נצפה ראשו של הרוצח השכיר העוקב אחריהם: "הראש ההגון והטוב היה שם תלוי בחלל, ערוף ובכל זאת חי".
הקונפורמיסט / אלברטו מורביה; מאיטלקית: עתליה זילבר; פן, 359 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו