שישי בצהריים, קומפלקס "פפאיתו" בדרום תל אביב רוחש תנועה רועשת. בכניסה יושב ארקדי דוכין ומשוחח עם מפיק מוסיקלי בכיר. בפנים, שישה חדרי חזרות גדושים בלהקות ובזמרים, ובחלל שאון של תופים מהדהדים, גיטרות מנסרות וסולנים של להקות מטאל נובחים לתוך מיקרופונים.
בחדר האחרון במתחם יושבים ארבעת חברי להקת איפה הילד, שהרגע סיימו חזרה. בעוד רגע ייצא האלבום החדש שלהם, "מתוק בחשיכה", שם שמהדהד את "זמן סוכר" המיתולוגי מלפני 24 שנה. חומר טרי, שבתום כמה האזנות נשמע בדיוק כמו שמצפים מאלבום חדש של להקת רוק מנוסה: בשל, עשיר, תוסס, מרתק.
כלפי חוץ הם משדרים אווירה רגועה, כמעט נונשלנטית. זה אלבומם השישי כלהקה, אחרי שעברו כל מסע אפשרי: הצליחו בענק, התפרקו ברעש, חזרו לפעילות משותפת, נפרדו בשנית - ושוב חזרו ב־2009, צוברים אותו מספר שנות מנוע כמו בימים הגדולים בשנות התשעים. ב־2012 הוציאו את האלבום "בני המאה ה־20", שזכה להצלחה מועטה, אבל למרות זאת המשיכו קדימה.
הם כבר לא ילדים. הסולן והבסיסט חמי רודנר (52), נשוי ואב לשלושה, הוא היחיד שנשאר לגור בתל אביב, בשכונת ביצרון. הגיטריסט אסף שריג (49), גרוש פעמיים ואב לילד, חזר לקיבוץ גבעת ברנר. המתופף אסף "בובי" מרוז (52) חי עם בת זוג ושני ילדים, עובד בהייטק וגר בזכרון יעקב. הגיטריסט אופיר בר־עמי (47), אב לשניים שחזר בתשובה, מחלק את ימיו בין ראש העין וקיבוץ חניתה, ואף הקים להקה משלו בשם "איבי הנחל".

בשנות התשעים. "גם כשהיינו בשיא האופנה, זה לא היה 'באשמתנו'. זה איכשהו קרה" צילום: קוקו
"אנחנו חיים היום בטווח של מאות קילומטרים זה מזה, ובסטייט אוף מיינד שונה לגמרי ממה שהיה פעם", אומר רודנר, שהיה ונשאר הדובר הראשי של הלהקה. "אסף ממש אנרכיסט, ואופיר עולה לבמה עם ציצית ומתפלל לפני ההופעות. המוסיקה היא מה ששומר עלינו ביחד, באופן פלאי.
"אנחנו בני מזל שיצאו לנו שירים טובים ששרדו עד היום, וששומרים את החברות בינינו. אנחנו עולים היום להופיע במועדון בכפר סבא או בקיבוץ חמדיה, וזה לא מובן מאליו. כולנו סביב גיל 50, ועדיין יש לנו הזכות לנגן יחד. זה מופלא. באמת. לא הולך ברגל".
"אנחנו כמו בני דודים שמסתדרים ביניהם", ממשיך מרוז. "לגבש את כולם לחזרות, הקלטות והופעות זה מורכב, אבל עושה טוב לכולם. כשהתחלנו לנגן גרנו כולנו באותה שכונה בתל אביב, הסתובבנו אחד בתחת של השני, יצאנו לבלות יחד. עכשיו לכל אחד יש את החיים ואת המשפחה שלו".
איך זה משפיע על הדינמיקה של היצירה המשותפת?
מרוז: "זה שכל אחד מגיע מהעולם ומהשקט שלו עוזר לנו להתמקד. זה כמו מילואים, פינה שאתה רוצה לפעמים לברוח אליה מהכאוס, שעושה טוב לכולם. אתה פוגש את החבר'ה שכיף לך ליצור איתם ובורח איתם מחיי היום־יום.
"גם היום יש בעיות אגו, אבל פחות. למדנו להכיל אחד את השני, לשים את כל הקונפליקטים הקטנים בצד ולהקשיב זה לזה יותר".
בתרבות הישראלית העכשווית אתם עדיין רלוונטיים?
רודנר: "מבחינתי, ההופעות שלנו הן הדבר הכי רלוונטי, הכי כאן והכי עכשיו שקורה. אנחנו לא יכולים להישאר להקה רלוונטית רק מלהיטי העבר, חייבים גם שירים חדשים. אחרת נהיה מייד במשבצת הנוסטלגיה, שאני מאוד לא אוהב".
שריג: "אנחנו גם להקת נוסטלגיה".
רודנר: "בשבילי לא. לא הייתי מסוגל לנגן רק שירים ישנים".
שריג: "האופנה שייכת לצעירים. הלוואי שנהיה בפלייליסט של גלגלצ, אבל אין מה לעשות, כבר לא נהיה הדבר הכי מגניב וחם בשטח. הזמן שלנו היה בניינטיז, לא חשוב שאז די סבלנו".
מרוז: "הבן שלי שומע סטטיק ובן־אל, שזה הפופ של היום. אתה לא יכול ללכת נגד. זה פחות הטעם שלי, אבל הם זמרים על הכיפאק, וזאת אמנות לגיטימית לגמרי.
"גם אם אנחנו לא בגלגלצ, כשאנחנו עולים ל'בארבי' ויש שם 700, אפילו 1,000 איש, שבאים לראות אותנו, שאשכרה יצאו מהבית וקנו כרטיס בשבילנו - אנחנו אומרים שכל הכבוד לנו. באמת".
שמונה שנים עברו מאז חזרתם, ועדיין לא חזרתם למרכז המפה.
רודנר: "תקשורת המיינסטרים - ערוץ 2, גלגלצ והדברים האלה - לא כל כך רלוונטית לחיים שלנו עכשיו, לא רלוונטית ליצירה שלנו, ואנחנו לא רלוונטיים בשבילה. וזה בסדר גמור. מה שמשנה זה מה שקורה על הבמה בהופעות".
השירים החדשים בני השוואה לאלה משנות התשעים?
שריג: "קשה להתחרות בקלאסיקות מוכחות, עם שירים שכתבנו בניינטיז ונהיו מוכרים. גם אם שיר באלבום החדש יהיה מצוין, זה לא אותו אימפקט, לא אותו נפח, לא אותה תקופה. כשהיינו צעירים ומגניבים והיינו ב'מעריב לנוער' - לשירים היה יותר אימפקט. אני אשמח אם הקהל יאהב את האלבום החדש, אבל יותר חשוב שאנחנו נאהב אותו".
מרוז: "כל מי ששמע עד היום את האלבום החדש מאוד אהב אותו. אף אחד לא עשה פרצוף. וזה די מעודד. נותן הרגשה שעשינו משהו טוב".
איפה הילד הגיחו לתודעה בראשית שנות התשעים, ועד מהרה הפכו לאחד ההרכבים הבולטים בגל החדש של הרוק הישראלי. ערוץ 2 הרשמי רק נולד, ישראל חיכתה לרבין, ובחו"ל כולם חלמו להיות נירוונה. ההרכב התוסס עם הגיטרות הבוטחות ועם שירת הנשמה של חמי רודנר שיגע את הסצנה המקומית.
אלבום הבכורה, "זמן סוכר" מ־1993, זכה למעמד פלטינה וניפק להיטים רבים, בהם "נפלת חזק", "מה שעובר עלי", "העצב שלה", "אחד אלוהים" ו"מסיבת התה של עליזה". כעבור שנה יצא האלבום השני, "שדים", שזכה גם הוא להצלחה רבה, בזכות רצף הלהיטים "לבן בחלום שחור", "מישהו שומע אותי", "אהובה הקטנה" ו"השדים הירוקים".
האלבום הבא, "מסעותי עם עצמי" (1995), לא הצליח (למרות הלהיט "הביאו את הסתיו"), וגם "איפה הילד?" מ־1996 נכשל מסחרית (למרות הצלחת "רק בשביל לקבל חיבוק"). כעבור כשנתיים התפרקה הלהקה, בשל חילוקי הדעות בין חבריה, התאחדה לזמן קצר ב־2001 והתפרקה שוב - עד לאיחוד מחדש ב־2009. מאז הוציאה את האלבום "בני המאה ה־20", שלא החריד את עורכי הרדיו מרבצם.
איך בחרתם את השירים באלבום החדש?
מרוז: "אנחנו להקה די דמוקרטית. כל אחד שמע את הסקיצות המוקדמות והביע את דעתו. זה היה הסימון הראשוני של מה שאהבנו".
רודנר: "להשמיע לחבר'ה בלהקה שיר חדש זו החוויה הכי נוראית בחיים. אני מרגיש כמו ילד חסר כישרון. תמיד הדבר הראשון שיש בחדר אחרי השמעה זו שתיקה. אף אחד לא אומר כלום.
"האמת היא ששיר ייפול אם אסף ואני לא אוהבים אותו. אם שנינו מסכימים על שיר, הוא יהיה באלבום. רוב הזמן אנחנו לא מסכימים, עד שחייבים להחליט.
שריג: "את 'בני המאה ה־20' עשינו באולפן קטן, הפקנו אותו בעצמנו, והוא מאוד גיבש אותנו כלהקה. הפעם לקחנו את המפיק עופר מאירי (מההרכב מטרופולין; א"נ), עם אולפן טוב וסאונד טוב, יותר נוצץ. אני חושב שזו דרך נכונה".

מירי מסיקה // צילום: קוקו
את הסינגל "גוונים של זהוב" כתב רודנר בהשראת החזרה לקיבוצים - אחרי שאסף חזר לגבעת ברנר, ואופיר שב לחניתה.
רודנר: "השיר התפתח מהמראה שרואים מבית הקברות של גבעת ברנר, עם השדות והשקיעה, שצובעת הכל בצבע מדהים. חשבתי גם הרבה על הקהל שלנו, אנשים שרבים מהם בני יותר מ־40, שכבר קיבלו כאפה או שתיים בחיים, עשו סיבוב, חלקם אולי שני סיבובים, עם ילדים והכל.
"כתבתי אותו גם עליהם. רגע כזה של חשבון נפש. על אסף כתבתי גם בשיר הנושא של האלבום, 'מתוק בחשיכה'. זה לא השיר הראשון שאני כותב עליו (עליו נכתב גם 'גלגל את החלום'; א"נ). הוא מודל השראה בשבילי. דמות מופת".
שריג: "בקיצור, אני המוזה".
שיר חדש נוסף שמעורר ביניהם חיבור הוא "משבר כתיבה דתי", שכתב רודנר על אמונה של אדם חילוני. "זה השיר שהכי מרגש אותי באלבום, על אדם שמחפש דרך ומתלבט עם משפטים כמו 'נוגע לא נוגע, פוגע לא פוגע'. הוא שואל שאלה, ולכן כולם מתחברים אליו.
"אני שואל שם, 'האם יש איזה בעל תשובה באולם שיודע לא יודע?' כלומר, האם זה שמאמץ את הדת באופן רשמי יודע יותר ממני? כי אני לא מבין יותר מדי".
בעל התשובה נמצא באולם - הגיטריסט אופיר בר־עמי, שחזר בתשובה לפני שנים אחדות. "הישות של הבורא קיימת בחיים של כולם, אבל לא כל אחד רואה אותה", הוא אומר. "העובדה שהשיח הזה נכנס לאלבום היא דבר טוב ומאוד מיוחד בעיניי. כמי שבא מעולם חילוני, עברתי את אותם שאלות וקונפליקטים, והתשובות מורכבות ויכולות להכיל את מה שחמי אומר שם".
שריג: "אני הכי אתיאיסט שאני מכיר. אני לא שולל שיש אלוהים, אבל בעיניי אין לו שום רלוונטיות לחיים שלי. בשיר הזה, שהוא מאוד יפה, אני מרגיש את הרגש של מי שכתב".
הם מתחברים גם לשיר "כמה אפשר למשוך", שכתב רודנר על ריב עם אשתו וכולל שורות כמו "אתה אף פעם לא מקשיב לי, את לא מבינה / כל כך אגואיסט, כל כך מלא בעצמך / לקחת לי ת'נעורים, הבאת לי ת'זיקנה / התחפושות הן מתקלפות והאמת מרה".
מרוז: "כולנו עברנו את הריבים האלה. גם העיבוד סוער. אתה מוציא את כל העצבים שלך בנגינה ובהגשה".
בר־עמי: "סיטואציה מוכרת לכל מי שנשוי".
רודנר: "כתבתי אותו קצת כמו מחזה בתיאטרון, כי לריב יש שפה של דו־שיח כתוב. בכל ריב הגבר צריך להודות באשמתו ולבקש סליחה. אין כמעט ריב שמסתיים כשהאישה מבקשת סליחה".
שירים פוליטיים של איפה הילד, כמו "אחד אלוהים" ו"אמריקה קרובה", שנכתבו לפני כשלושה עשורים, נשארו רלוונטיים גם היום, לפעמים יותר מתמיד. באלבום הנוכחי יש רק שיר אחד שניתן לפרש כפוליטי, "רגע לפני", והוא מעורר בין חברי הלהקה דיון ער. רודנר כותב בו: "רגע לפני שאתם מכוונים / רגע לפני שאתם יורים / כדורים או מילים / רגע לפני שאתם פוגעים / רגע לפני שאתם נפגעים / צריך לפעמים לראות גם בחושך / מבול בא לעולם".
בר־עמי: "אנחנו חיים בעידן שבו כל אמירה של מישהו הופכת למין כדור שלג, שתופס כיוונים אחרים לגמרי ממה שהתכוון. במציאות כזאת, שיר כמו 'רגע לפני' הוא האמירה עצמה. הוא אומר, בוא נעצור רגע ונחשוב לפני שמדברים".
שריג: "בעיניי זה שיר אפוקליפטי שמדבר על חרדה מסוף העולם, קטסטרופה. אנחנו חיים בחרדות האלה. העולם הופך ליותר ויותר כאוטי ומפחיד, לא משנה אם אתה שמאלני או ימני".
רודנר: "אני לא יכול לכתוב היום שירים פוליטיים כמו שכתבתי פעם. שירים שהמיקום שלהם במפה הפוליטית היה מאוד ברור. המבול שאני מדבר עליו ב'רגע לפני' זה גם הצפה של הגועל־נפש והשטויות שבאים מהמון כיוונים, לאו דווקא מצד זה או אחר.
"נכון שפוליטית ומצפונית אני עדיין ממוקם בשמאל, אבל בַּצורה שדברים יוצאים החוצה, הצד הפוליטי לא משנה, כי כולם מקשקשים ומשקרים. המבול בשיר הוא של השקר שאנחנו נמצאים בו כל הזמן, ובשקר הזה כולם משתתפים. כולם הפכו רעיונות לסיסמאות, כולם סוחרים בשנאה ועושים עליה מניפולציות.
"כשאתה רואה באינטרנט משהו מאוס ונתעב, אסור לך לשתף אותו. כשאנשים טובים עם כוונות ראויות משתפים זוהמה, הם בעצמם הנשאים שלה. גם כשהם אומרים שהיא גועל נפש, הרעיון המזהם שוכפל.
"כשטבעונים משתפים סרטוני זוועה של חיות, יהיו אולי עוד כמה אנשים שישתכנעו ויצטרפו לכת הטבעונית, על רעיונותיה וערכיה, אבל יהיו גם יותר אנשים שישנאו טבעונים. מה זה נותן?
"אני חושב שכל הדיבור הדיכוטומי של ימין־שמאל, דתי־חילוני, מזרחי־אשכנזי, הוא פשוט מעוות. וזה בגלל שאנשים נאחזים בסיסמאות ובדמיונות שלהם, במקום לשבת ולדבר. ברשתות החברתיות הזוהמה יוצאת מכל האנשים. לכולם יש דעות על הכל, ואף אחד לא מסכים עם אף אחד. הפתרון הוא לחשוב רגע לפני כל פעולה שעושים".
רודנר עצמו חולל מהומה לפני שבועות אחדים, כשמתמודד ב"דה וויס", חן כהן, ביצע גירסה חלשה לשיר "לבן בחלום שחור" של איפה הילד. רודנר הזועם כתב פוסט בדף הפייסבוק של הלהקה, שבו ליגלג על הביצוע והפציר בזמרי ובמפיקי תוכניות ריאליטי מוסיקליות להניח לשיר, כי הוא "לא שיר שסחים כמוכם יכולים בכלל לדגדג".
הפוסט גרר תגובות רבות, ורודנר התנצל בהמשך בפני המתמודד, אבל המשיך לטעון ששיריו מנוצלים ל"קרב תרנגולים ריקני".
נרגעת?
"זה קצת העיר אותי. בשנים האחרונות, אולי גם בגלל שאני איש משפחה, אני מנסה להתחמק ממחלוקות ושומר על האנרגיה שלי. אבל כאן זה היה פשוט לא יפה, בלי קשר לעובדה שמדובר בשיר שלי. אז שיחררתי מעצמי משהו.
"מוסיקה היא הדבר שהכי מתקרב אצלי לדת, וכשאני רואה שמתבצעות השחתות של קלאסיקות, אני מתקומם. לא משנה אם זה שיר של נעמי שמר, סשה ארגוב, זהר ארגוב, שלום חנוך או חמי רודנר - תעשו את זה יפה. זה באמת לא כל כך קשה, לשיר פשוט ויפה. יש יופי שבו לא צריך לטלטל את העץ, רק להשקות אותו קצת.
"תוכניות הריאליטי המוסיקליות משטיחות את האוצר הכי גדול שיש לנו כישראלים: השירים שלנו. המוסיקה הישראלית היא הדבר הכי יפה שהציונות עשתה. מסורת מפוארת ונערצת, שנמשכת מקום המדינה ועוד לפניה, של יופי לא ייאמן שנוצר פה. עץ יפהפה. והם באים ומשתמשים בעץ הזה כחומרי גלם למלודרמות הקטנות והקטנוניות שלהם. לקרבות תרנגולים.
"זה לא יפה. לא מספיק להם שבשיר יש דרמה, הם מחפשים מלודרמה, כדי ללחוץ על בלוטה רגישה או צ'יזית. לסחוט כמה דמעות זולות. אני שמח שהבעתי עמדה, כי זה באמת לא קשור רק אלי, אלא לשאלה איך צריך להתייחס למוסיקה - בכבוד ובאהבה למסורת שאתה צומח ממנה".
מירי מסיקה אמרה שאתה יוצא מתנשא ומנותק, כי איפה עוד אתה זוכה ששרים את שיריך.
רודנר: "אני לא רוצה שיבצעו שירים שלי. לא רוצה. היא רומזת שאני צריך להגיד תודה? אני לא רוצה להגיד להם תודה. מה, אני חייב להם תודה? אל תיגעו לי בשירים. אל תזהמו לי אותם עם הצדקנות שלכם.
"כל הזמן מדברים איתי על התנשאות. אז אני האדם הכי סנוב והכי מתנשא, ואל תעשו את השירים שלי שם.
"להגיד שאני צריך להגיד תודה זה הדבר הכי מכוער בעולם. אתם צריכים להגיד תודה שבכלל כתבתי שירים כאלה. השירים האלה, מה שאנחנו עושים והמסורת שאני שייך אליה - זה האוצר, לא הפלסטיק מייד אין צ'יינה הזה, שאתם מפיקים בטלוויזיה. הם צריכים להגיד תודה לי, לא אני להם. ולא רק לי, אלא לכל מי שעושה פה אמנות ועשה פה מוסיקה מדהימה".
אז ממש לא נרגעת.
"לא, כי להגיד שאני צריך להגיד תודה זה מגונה. זה מראה שהאנשים האלה לא מבינים מי הם ומה הם, ומה המקום שלהם בתרבות. הם פרזנטורים, שנועדו להרוויח כסף. הם צריכים להגיד תודה שהם יכולים להשתמש בכל החומרים המדהימים האלה בלי לבקש אפילו רשות. יש כמובן יוצאים מהכלל, אבל רוב הביצועים שם לא יפים".
מצד שני, תוכנית כמו "הכוכב הבא" בוחרת נציג לאירוויזיון.
רודנר: "נציג לאירוויזיון זה אחלה, כי זה מאוד מתאים. מצא מין את מינו. זה פופ טהור, בלי שום פנטזיות אמנותיות. ממה שראיתי, זה נעשה באווירה יותר משוחררת. אני אוהב פופ, מאוד אוהב. אבל ברגע שיש לזה יומרה עם איזה תו תקן איכותי, זה פוגע באוצרות שלנו ועושה מהם מוזיאון השעווה".
היית יכול לראות את עצמך בכיסא של אסף אמדורסקי ב"הכוכב הבא"?
"באמונה שלי, כמה שאתה מרוויח, ככה אתה גם משלם. לאמנים שהולכים לשם מאוד מאוד קשה אחר כך להיות באמת אמנים. המכונה הזאת כל כך חזקה, משוכללת ומלוטשת, שאתה מתחיל לעבוד בלהיות סלב, לא בלהיות אמן. יש זמרים שזה מאוד מתאים להם. לי עוד יש את הפנטזיה שעדיין לא כתבתי את השיר הכי טוב שלי. אחרי שאכתוב אותו אגיש מועמדות לריאליטי".
כבר השתתפת כשופט בוועדת השיפוט המייעצת של "כוכב נולד 10".
"הייתי שם לכמה תוכניות בשלב הנבחרת, בשביל לראות מה זה. היום אני מבין שזאת מכונה להריסת שירים ולהריסת תרבות".
שירים פוליטיים של איפה הילד כמו "אחד אלוהים" ו"אמריקה קרובה" ולהקות שכיכבו לצידכם בימי ה"רוקסן" נעלמו מהנוף.
רודנר: "זה טבע העולם. הרבה אנשים היו רוצים להיות במקום שלי, שבו אני חי ומתפרנס רק ממוסיקה ויוצר, ויש אחרים שאני הייתי מתחלף איתם".
בר־עמי: "אחד היתרונות שלנו על להקות אחרות שהתפרקו נובע מכך ששלושה מאיתנו יוצאי קיבוץ. מי שבא מקיבוץ וגדל בלינה משותפת יודע לתפקד טוב יותר בסביבה קבוצתית. זו אחת הסיבות שהצלחנו לעבור את המשוכה הזאת.
"כשפנו אלי לחזור ללהקה הרגשתי שיש בינינו חיבור נדיר. כשאנחנו מנגנים יחד, יש לנו סאונד משלנו, שלא נפוץ פה בארץ, וכמובן שירים טובים".
"זה מדרון חלקלק", משיב רודנר כשאני שואל האם לדעתם המדינה צריכה להכיר באמנים ותיקים ולעזור להם. "בסוף תשב איזו ועדה שתקים מירי רגב, וזה מייד יהפוך לפוליטיקה. זה רעיון יפה, שבישראל אי אפשר ליישם אותו כמו שצריך. מה שאפשר לעשות זה שידור ציבורי חזק, שיהיה מונע מגלגלים תרבותיים ולא כלכליים. אסור להפקיר את התרבות בידיים של גורמים מסחריים".
בר־עמי: "קרן לאמנים דרך אקו"ם יכולה להיות דבר נהדר. גם תחנות הרדיו, ולמשל התאגיד החדש, צריכים לתת הרבה יותר במה לאמנים שיוצרים ושרים בעברית. אני שומע ברדיו הרבה יותר לועזית ממה שצריך".
גבי שושן ז"ל לא זכה לתמיכה ומצבו הכלכלי הכריע אותו בסוף.
רודנר: "אני מאמין שגורלו של אדם נמצא באחריותו. אחריות אישית זה לדעת לפענח את המציאות ולהבין איפה אתה חי ואיך. יש הרבה אנשים שהקריירה שלהם דעכה או שהפסידו הרבה כסף ולא התאבדו.
"החיים עצובים, והם מלאים בטרגדיות ובעוול. אתה יודע מה זה להזדקן? איזה חרא זה?"
מה עמדתכם בעניין המוסיקה המזרחית?
רודנר: "בעיניי החלוקה לז'אנרים לא רלוונטית. צריך שיהיה מקום למוסיקה שמונעת מטעמים אמנותיים. יש גם מוסיקה מזרחית כזאת. השאלה היא אמנות מול מסחר, לא מזרחי מול מערבי.
"רוב המוסיקה המזרחית נוצרת מתוך תאוות בצע. הם אומרים את זה בעצמם. כשהם אומרים 'טוב' הם מתכוונים ל'מרוויח'. בעיניהם שיר טוב זה שיר שהצליח. וזה בסדר גמור. שיהיו כולם מיליונרים. השאלה אם יש גם יומרות אמנותיות. מבחינת אמנות, עמיר בניון הוא אמן, שלמה בר הוא אמן, אריאל זילבר הוא אמן. הדעות הפוליטיות של שלושתם מאוד רחוקות ממני, אבל אני לא יכול שלא להסיר את הכובע בפני היומרות האמנותיות המוצלחות שלהם.
"יש גם להיטים במזרחית שאני משתגע עליהם, כמו של עדן בן זקן. הקול שלה מאוד נוגע לליבי. כשאתה שומע אותה, בא לך לחבק אותה. זה לא שאני אוהב אותה פחות מאשר את ג'יין בורדו. שניהם עושים פופ מקסים. באמת".
יגידו שאתה מדבר מהמעמד הנוח של קיבוצניק אשכנזי ופריבילגי.
"אבל זה שקר. גם האנשים שדוברים אותו יודעים שזה שקר. אלה אנשים שמשלמים להם כדי שהמגפון שלהם יגיד כאלה דברים. זו ציניות שאין כדוגמתה. כל הרון כחלילי וכל הבולשיט הזה. זה בולשיט. הם מתפרנסים מלהיות מזרחי מקצועי. זו הבסטה שלהם. כמו שפרופסור אמיר חצרוני מתפרנס מלהיות אשכנזי שמאלני רשע. זה תיאטרון מסיכות, בלי טיפה של אמת. גם אנחנו באנו מכלום. אתה חושב שלהורים של משה פרץ יש פחות כסף מלהורים שלי? למה אתה חושב ככה?"
להקה כמו איפה הילד יכולה לארח זמר מזרחי בהופעה?
מרוז: "למה לא? אם יש זמר מזרחי אולד סקול שמתאים לסגנון שלנו ושירצה לבוא - בהחלט".
רודנר: "אנחנו לא להקה שמרבה לארח. לא נייצר גימיק או 'איוונט' רק כדי לעורר עניין. אנחנו שייכים לדור עם מערכת ערכים אחרת. גם כשהיינו בשיא האופנה ב־1993, זה לא היה 'באשמתנו'. זה איכשהו קרה. גם אז לא יצרנו איוונטים".
בר־עמי: "אנחנו באמת לא להקת פופ. תמיד הבאנו משהו רועש, ולא תמיד ברור לנו איך נהיינו פופולריים. זה די פלא שאנחנו זוכים לכזאת הצלחה ושעוד באים להופעות שלנו".
משינה מארחים את זאב נחמה מאתניקס.
מרוז: "הם הרבה יותר פופ מאיתנו".
רודנר: "למשינה יש תודעת פופ הרבה יותר מפותחת מאשר לנו. אנחנו לא להקת פופ. אנחנו מאוד רוצים להיות, אבל זה לא מסתדר, בגלל איזשהו דפקט במוח. למשינה תמיד היו חושים בריאים לגבי שואו ביזנס, לנו אין את זה".
אם כבר ביזנס, השיר "היא אוהבת" מהאלבום החדש מזכיר מאוד את "עץ נורבגי" של הביטלס.
רודנר: "אני גונב מהמון שירים. אין כמעט שיר שכתבתי, שלא גנבתי אותו. ברוקנרול חובה לגנוב. יש מעט מאוד שירי רוק שלא גנובים ממקור קדום, כולל הביטלס, כולל הכל. ואני לא מתבייש בגניבות שלי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו