"כולנו שמשון הגיבור"

חודש לפני הצגת הבכורה של "שמשון", על פי רומן מאת זאב ז'בוטינסקי, והחזרות בתיאטרון "מיקרו" בירושלים בעיצומן. על הבמה המוארת באור קלוש ניצבים שלושה: שני שחקנים צעירים, עופר ירושלמי כשמשון ונועה צנקל בתפקיד קרני, נערה יהודייה שאהבה אותו מנעוריה. סמוך אליהם עומד במאי ההצגה יפים ריננברג, בן 37, שגם תירגם את ספרו של ז'בוטינסקי לעברית ועיבד אותו למחזה. השחקנים עובדים על אחת מתמונות הסיום של ההצגה. שמשון, עיוור, פצוע, אסור בכבלים, וקרני לצידו, רוחצת את פצעיו ומדברת אל ליבו. ריננברג מדריך את ירושלמי כיצד עליו לגעת בפניה של צנקל. "רד לצוואר, עכשיו החזק בצמה, אל תדעך לי!" הוא דורש, "דבר כמו גרוזיני שיכור, לא כמו פילוסוף!" הוא צוחק, ומייד מתקן ברצינות: "אתה זה שמוביל את הסצנה".

בינתיים עוברים אנשים שונים באולם. צלם מצלם ללא הפסק, עובדי במה עוברים, שחקנים מתרוצצים על הבמה. דבר לא מפריע לריננברג. "אצלי החזרות תמיד פתוחות, אני לא מאמין ב'חרדת הקודש' של התיאטרון", הוא אומר. השחקן הוותיק אילן חזן, המגלם את בֶּרְגָם הפלשתי שנרצח במהלך המחזה, נכנס לאולם לקראת חזרה על תמונת מותו. "שלום, אילן!" צוחק ריננברג, "התכונן למות!" הוא אומר ועובר לשבת באולם. הוא רוצה לראות את הבמה מכל מקום באולם הקטן. אחר כך הוא נעלם אל מאחורי הקלעים ומנסה תאורה שונה. אישיותו המתפרצת של ריננברג טוענת את החזרה באנרגיה, ועם זאת מרגיעה את השחקנים, מקיימת איתם דיאלוג. 

ז'בוטינסקי כתב את "שמשון" ב־1927, בשפת אמו, רוסית. כבר כעבור שנתיים, בברלין דווקא, יצא הרומן בתרגום עברי של ברוך קרוּא (קרופניק) והספר נכנס אט־אט למחזור החיים של הספרות העברית המתחדשת (ריננברג אומר על התרגום של קרוּא: "תרגום נורא, בגללו אנשים נרתעו מהרומן"). 

עדות למקום החשוב של הרומן בתרבות הישראלית מצויה בספרו של עמוס עוז, "מיכאל שלי", שבו מפציר מר קדישמן, רוויזיוניסט מזדקן, בחנה גונן, גיבורת הרומן, לקרוא את "שמשון", "דווקא בזמן הזה" - ספרו של עוז התפרסם ב־1968 - "כאשר צבאותינו רודפים אחרי חיל פרעה הנמלט, והים איננו נקרע לרשעי מצרים". התרגום הישן של קרופניק יפה ומוקפד גם אם שפתו התרחקה מן העברית של ימינו. אך התרבות הישראלית סירבה להניח לספרו של ז'בוטינסקי לדעוך ולהיעלם, ומאז תורגם הספר עוד פעמיים, בידי יצחק אורן, ולפני כעשור בידי פטר קריקסונוב. 

 

"בורוּת - בסיס לכל רוע"

ריננברג נולד בגרוזיה - "גרוזיה! לא גאורגיה", הוא מדגיש, "הם בכלל קוראים לארצם סַכָּרְתְבֵלוֹ" - למשפחת אמנים. "נולדתי לאמנות. מעולם לא שאלתי את עצמי מה אהיה כשאהיה גדול, אני שחקן מאז ומתמיד. הפעם הראשונה ששיחקתי היתה כילד, במרתף בטביליסי, ב'פורים שפיל'. במשך שנים לא הבדלתי בין 'יהודי' ל'שחקן'. כל היהודים שהכרתי היו שחקנים; שחקן לוקח טקסט, מפענח אותו וחי לפיו שעה וחצי. יהודי לוקח טקסט, מפענח אותו, וחי לפיו כל החיים". הוריו חזרו בתשובה שנה לפני שעלו ארצה, ועם עלייתו שונה שמו לחיים, והוא נשלח ללמוד בבית ספר דתי ביישוב עפרה. 

"אני שמח מאוד על כך בדיעבד. רציתי להיות דתי, אבל זה לא הצליח לי. אני אתיאיסט". אחרי ארבע שנים החליט לעבור לתיכון לאמנויות בירושלים. "הייתי שם אאוט־קאסט בריבוע. זה היה בשנה שרבין נרצח. בבית הספר הייתי המתנחל הרע מעפרה, ובעפרה הייתי השמאלני הרע. הייתי לא פה ולא שם. משם אולי צמח העניין שלי בשמשון". אף שאת התיכון לאמנויות עזב לאחר קצת יותר משנה, התקופה שם היתה משמעותית מאוד בעבורו, ובסופה חזר לקרוא לעצמו "יפים". "הרגע שבו קראתי לעצמי 'יפים' היה הרגע הראשון שבו הרגשתי שעליתי ארצה. הייתי חייב קודם לאפשר לעצמי להיות זר".

לתיאטרון מיקרו הגיע ריננברג דרך הבמאית אירינה גורליק, שמגדירה את התיאטרון הירושלמי מפעל חייה. היא דור שלישי לאנשי תיאטרון, נולדה בסָרָאטוב. "התרגלתי לריח הקלעים עוד מילדות, אבל כשעליתי לארץ חשבתי שאיאלץ לוותר על חלום התיאטרון". בדרך נס, היא אומרת, הצליחה להקים סטודיו קטן למשחק בירושלים, שהפך ברבות השנים לתיאטרון מקצועי ומוערך מאוד, עם אולם משלו בתיאטרון ירושלים. הרפרטואר של תיאטרון מיקרו קשור קשר הדוק לתרבות הישראלית, היהודית והעברית. במשך השנים עלו בו הצגות לפי יצירות של בשביס זינגר, חנוך לוין, מאיר שלו ואתגר קרת, הכל בעברית ותמיד בליווי של כתוביות ברוסית. 

פרשנות מקורית על טבע האדם. נועה צנקל ועופר ירושלמי ב"שמשון" של תיאטרון מיקרו בירושלים // צילום: אורן בן חקון

את הקשר שלה עם ריננברג, שאותו פגשה בהיותו נער, היא מכנה "ברית עמוקה". "למדתי עברית מהתרגומים שלו", היא מספרת. גורליק תמיד מנסה לחדש, "אחרת אני משתעממת".

היא מדברת בהתלהבות על תיאטרון שמחפש להפעיל את כל החושים של הצופים ולא להסתמך רק על הדרמה לבדה. ההצגה "שמשון" עושה שימוש בפיסול חי ובעבודה בחימר, בעיצוב האמן איליה קוץ. עופר ירושלמי, המגלם את שמשון, מספר כי בתחילת החזרות יצרו השחקנים והבמאי פסלונים קטנים מחימר. "כשמצאתי את החימר," מספר ריננברג, "הבנתי שאני יכול לביים את שמשון. הפלשתים בהצגה הם 'ברזל', והיהודים 'חימר'. זה חומר מגוון, רב־עוצמה. הוא יכול להיות אבק, בוץ, צבע, אבן, הוא יכול להיות מה שאתה רוצה, כמו היהודים בתקופת שמשון, שהם עדיין לא 'יהודים' ממש".

תיאטרון מיקרו הוא חלק משגשוג יצירתי שעוברת זירת התיאטרון בירושלים. "לפני 20 שנה לא היה פה כלום חוץ מתיאטרון החאן", טוען ריננברג, "היום יש בירושלים עולם תיאטרון צעיר, עצמאי ומרתק. תראה כמה עסוקים בירושלים ובהיסטוריה המטורללת של העם הזה: תיאטרון האינקובטור מעלה את 'תנ"ך שואו', הזירה הבינתחומית את 'ספר יהושע', ואנחנו את 'שמשון'. 

ריננברג מגדיר את ירושלים "התגלמות הקונפליקט: עיר מתוסבכת, מלאה בעבר, מיתוסים מסתובבים ברחוב, המתים משפיעים על המציאות עוד יותר מהחיים. כאן זה החיים האמיתיים. אם אתה רוצה לעסוק בקונפליקטים, עשה זאת בירושלים. לאחרונה אני תולה בעיר כרזות של ההצגה ומגלה שתולשים אותן. זה מעצבן אותי אבל זה טוב כי זה אומר שיש השפעה. אני לא מעוניין בקיום נוח מדי, הדבר הכי גרוע זו הסכמה כללית. הסכמה היא דיקטטורה. אני יודע, גדלתי בגרוזיה, שם נשדדתי מנכסיי התרבותיים. בבית הספר למדתי פרופגנדה סובייטית. בגרוזיה לא היתה גישה לידע, ואילו כאן הספריות פתוחות, אך איש לא מבקר בהן. זה מפחיד אותי. אם אני מזהה כאן ניצוצות של תהליכים מסוכנים אני מזהה אותם בבורות. הבורות היא הבסיס לכל רוע".

 

"זה רומן, לא מניפסט פוליטי"

מדוע שמשון? אני שואל את ריננברג. "ז'בוטינסקי מוּכר היום בעיקר כמנהיג ציוני, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה דעות ליברלי חשוב, אבי מחנה הימין הישראלי. אך ז'בוטינסקי היה גם סופר, משורר ומתרגם מוכשר", הוא משיב. למשל, בשנה שהיה אסור בכלא עכו, ב־1921, תירגם, בין השאר, את 'הקומדיה האלוהית', יצירת הענק של דנטה. "ז'בוטינסקי הזדהה עמוקות עם שמשון. כמותו הוא נקרע בין תרבויות; תחילה בין התרבות הרוסית לעברית, ואחר כך הבריטית", אומר ריננברג. 

"כמו שמשון, גם ז'בוטינסקי היה מעין גיבור, ממקימי גדוד נהגי הפרדות, גדוד עברי ראשון מסוגו בצבא הבריטי. שניהם דמויות שוליים, חורגים מהזרם המרכזי, לא שייכים ל'מיליה'. שמשון הוא דמות מוזרה: נזיר רודף שמלות ואפילו מתאבד - פעולה שאסורה באיסור חמור ביהדות הרבנית. הוא אדם שנולד בזמן הלא נכון, הוא היה אמור להיות מלך, כמו שאול, אבל הוא נולד בתקופת השופטים שבה עדיין אין מלכים. אולי זה הגורל של גיבורים: הם לא הופכים לראשי ממשלה, הם מתים עוד לפני כן. ככה גם ז'בוטינסקי: תנועתו, וגם יצירתו הספרותית, פרחו רק לאחר מותו".

הרומן של ז'בוטינסקי הוא מעין "מדרש" מודרני על סיפור שמשון המקראי. ז'בוטינסקי השלים את הפערים שנפערו בסיפור שמשון בתנ"ך והציע לו פרשנות נועזת ומקורית. עם זאת, ז'בוטינסקי לא הסתפק בגלילתו מחדש של סיפור ישן בפני הקורא המודרני, אלא ביקש להציף בעיות שהעסיקו את העולם הציוני של ראשית המאה העשרים. סיפור שמשון הופך אצלו לאלגוריה ליחסי יהודים־ערבים־בריטים, וכל זאת תוך כדי הזדהות עמוקה שלו עם דמות הגיבור.

שמשון של ז'בוטינסקי מעריץ את תרבות הפלשתים, תרבות כובשים מעודנת ומפותחת שקוסמת לו. הוא אוהב לשבת במחיצתם, להתחרות בתחרויותיהם, לצחוק במשתיהם, וכמובן ליהנות מנשותיהם. הפלשתים ברומן מייצגים את הבריטים שישבו ככובשים אימפריאליסטים בארץ ישראל בזמן שנכתב הרומן. הזהות ביניהם מודגשת עד כדי כך שבנות הפלשתים מתוארות כבלונדיניות ירוקות עיניים. הערבים מיוצגים ברומן על ידי האוכלוסייה הכנענית המשרתת את הכובשים הפלשתים.

ליהודים ברומן יש דת אבל אין ציביליזציה, כלומר אין להם סדר, מידה, נימוס - כל מה שז'בוטינסקי העריץ בבריטים, ובן דמותו, שמשון, מעריץ בתרבות הפלשתית.

"ועם כל זה, זהו רומן, לא מניפסט פוליטי", מדגיש ריננברג, "ולכן זה רומן גדול. שמשון הוא דמות מורכבת, קשה לקבוע את מי ז'בוטינסקי אוהב יותר - את היהודים או את הפלשתים. גם כפוליטיקאי ז'בוטינסקי היה מורכב מאוד, והוא נמנע מלפשט את העולם למונחים של שחור ולבן. זה למעשה מה שמשך אותי לטקסט הזה; הוא נוגע במגוון נושאים עצום, כמו שרומן גדול עושה, הוא אישי מאוד ואנושי מאוד, ויש לו הבנה עמוקה באנשים בכלל ובנשים בפרט". 

את דלילה מעצב ז'בוטינסקי כאישה דחויה וקנאית המונעת על ידי רגשי נחיתות ורצון עז לנקמה. היא אוהבת את שמשון ושונאת אותו בעת ובעונה אחת. בהצגה מגלמת אותה רננה נתאי, בוגרת ניסן נתיב בת 28. לשאלה כיצד היא מזדהה עם דמות שאהבתה גורמת להרס כה רב, היא מגיבה בחיוך, "היית מאוהב פעם? אם כן, אז אתה יודע".

במחזה מגלמים רוב השחקנים שתי דמויות, יהודי ופלשתי. מדוע? ריננברג נרתע מלהסביר את העניין. "אני לא אוהב לענות על השאלה 'מה אתה רוצה לומר בזה?' הצופה יכריע. אני רוצה לתת לצופה להיות פרשן. תראה את המקרא - גם הוא מלא חורים ו'מפעיל' את הקורא. הצגת תיאטרון צריכה להיות מובנת, אבל לא יתר על המידה, הצופה לא צריך לקבל מוצר 'לעוס' מדי. השאיפה שלי היא שכל צופה יהיה שותף ליצירה".

 

ז'בוטינסקי מצחיק?

בסוף הסצנה של שמשון וקרני, שולח אותה שמשון, עכשיו כבר ציני ופטליסט, בחזרה לביתה. "לאוהביךָ, מה אמסור?" היא שואלת. "שלושה דברים", אומר שמשון, "איספו ברזל, המליכו עליכם מלך, ולימדו לצחוק". 

לימדו לצחוק? האם לז'בוטינסקי היה הומור? "זה מה שתמיד שוכחים בנוגע אליו", משיב ריננברג. "הוא היה אדם עם הומור ופואזיה - כל מה שהופך את החיים לנסבלים. 'ברזל' ו'מלך' - אלה הדברים החשובים, 'החיים עצמם', אבל הצחוק הוא שהופך את החיים לנסבלים. שמשון בעצמו מוצג ברומן לא אחת כליצן. זאב ז'בוטינסקי התרעם כנגד 'רוח הנכאים היהודית'. במחזה יש הרבה צחוק. אגב, דיקטטורות לא סובלות הומור, וז'בוטינסקי התנגד לדיקטטורות וחשש מהן".

לא אחת הואשם ז'בוטינסקי בפאשיזם.

"הרומן 'שמשון', כמו התנ"ך, הוא טקסט חריף. בין 'חריף' ל'פאשיסט' יש הבדל גדול. סטלין, למשל, לא היה חריף כלל".

מה יחסו של ז'בוטינסקי לממסד הדתי?

"הנביאים ברומן מצוירים כחבורת משוגעים שחיה במערות, חסרי כל תרבות, אך הלוי - דמותו המורכבת של מַכְבּוֹנַי - מתואר כמייסד תרבות, ככותב התנ"ך. הוא יודע שאיש לא יזכור את שמשון האיש, ורק מה שהוא כותב יישאר בזיכרון. ז'בוטינסקי לעולם אינו חד־משמעי. שמשון הוא אדם צעיר, מלא פוטנציאל, שהכל מבקשים לעצב אותו, כל אחד באופן אחר, והוא נקרע בין הרצונות. שמשון הוא 'גם וגם'. למה בעצם אי אפשר להיות 'גם וגם'?"

כיצד "שמשון" רלוונטי לימינו?

"אנחנו הרבה שבטים, בוחנים את עצמנו כל הזמן, המדינה בשלב מעבר, כמו שהשופטים היו שלב מעבר בין דור המדבר לבין ימי המלכים. אנחנו שואפים לסיום מצב החירום. כולנו שמשון: נקרעים בין תרבויות, מושפעים מאמריקה, מתקרבים ליהדות ונבהלים ממנה בעת ובעונה אחת. 'שמשון' הוא טקסט עכשווי לגמרי, מבחינה אנושית, פוליטית ורעיונית. האנשים במחזה לא שונים מאיתנו. הם מדברים עברית של היום ושייכים לכאן ולעכשיו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו