ברגע אחד, אחרי שידעה שעלתה לגמר האולימפי בלונדון, הכל התפרק אצל נטע ריבקין. "חשבתי על אבא שלי, הוא נפטר לפני שנתיים ממחלה קשה. כשזה קרה לא ידעתי בכלל איך אני ממשיכה לחיות. ואז הבנתי שהספורט מציל אותי. אחרת לא הייתי יכולה להתמודד עם האובדן הענקי הזה".
מה הדבר הראשון שעשית אחרי שעלית לגמר-
"התקשרתי לאמא, לפתח תקווה. שם כבר ממש בכיתי. היא אמרה לי חמש מילים: 'אני כל כך גאה בך'".
ריבקין (21), המתעמלת האמנותית הבכירה של ישראל, עשתה את זה בגדול. היא הצליחה להעפיל לגמר האולימפי, נתנה הופעות מצוינות בארבעת המקצועות - כדור, אלות, סרט וחישוק - וסיימה במקום השביעי.
"ארבע שנים אני כבר לא יודעת מה זאת חופשה, מה זה לצאת עם חברים. אפילו מה זה לגור בבית. הארץ שלי היא מכון וינגייט. שני אימונים בכל יום, כל אחד במשך ארבע שעות. ואז תחרויות. אליפות עולם, אליפות אירופה - קריעת תחת. אבל זאת האהבה הגדולה שלי, והכנתי את כל הגוף, והנפש, כדי להגיע ללונדון בשיא.
"באליפות העולם בשנה שעברה זכיתי במדליית ארד בחישוק. באליפות אירופה בשנה שעברה זכיתי במדליית כסף באלות. אבל דווקא באליפות אירופה לפני האולימפיאדה, לא הלך לי טוב. גמרתי תשיעית. ספורטאי צריך לדעת מתי להיות בטופ של עצמו, ואני החלטתי שבאולימפיאדה זה יקרה. שבועיים לפני האולימפיאדה הרגשתי שאני בכושר הכי טוב שלי. שאני מוכנה, ואני לא צריכה שום תירוץ".
ואז בא היום הזה במוקדמות, עם הכדור ששמטת, ואת פתאום במקום ה-14.
"אחרי היום הראשון הייתי בהלם. היה לי רגע של איבוד ריכוז, וידעתי שאני חייבת להתאושש מהטעות הזאת. באולימפיאדת בייג'ין לא הייתי אמורה להשתתף, אבל שנה לפני עשיתי את הקריטריון ומצאתי את עצמי שם. סיימתי במקום ה-14. אז אמרתי לעצמי - שוב מקום 14? שנים אני מתאמנת רק לדבר אחד, ופתאום זה לא הולך? אין מצב. אני ספורטאית, אלה החיים שלי ואני מגיעה לגמר. בשביל זה באתי לכאן. וזה אומר דבר אחד: שאני אהיה בעשירייה הראשונה. לא 12, לא 11.
"לילה שלם ישנתי על זה. יותר נכון, כמעט לא ישנתי. הפכתי בזה, ידעתי שאני צריכה לצבור כוחות ולהיות מוכנה מנטלית. אמרתי לעצמי, מחר יום חדש. דיברתי גם עם אלה, המאמנת שלי. מאוד פחדתי לאכזב את עצמי, וגם את הציבור בישראל. רציתי
להצליח בשבילי, רציתי להצליח בשביל המדינה. רציתי להצליח בשביל אבא ואמא שלי. בסוף החלטתי שאני אבוא יותר רגועה, ויהיה בסדר".
והיה בסדר. ריבקין הפליאה בביצועיה ביום שלמחרת, דייקה בתרגילים, מתחה את הגוף, הפגינה גמישות נפלאה. ההופעה שלה הרשימה את השופטות.
"קמתי בבוקר ואמרתי - זה יום עם חיוך. כל היום אני הולכת עם חיוך על הפנים, וזה יהיה טוב. אחרי שסיימתי את התרגילים שלי היו אחריי עוד מתעמלות. אז ישבתי שם באולם והתפללתי. התפללתי כל כך חזק. בחישובים בראש ידעתי שזה הולך לקרות. התחלתי להתרגש. כשזה היה סופי, חיבקתי את אלה הכי חזק בעולם. אמרתי לעצמי - עשית את זה".
רק לונדון בראש
ריבקין נולדה וגדלה בפתח תקווה. בת יחידה לארקדי וורוניקה, שעלו לישראל מסנט פטרסבורג. "הייתי ילדה מלאת אנרגיות. כל הזמן הייתי צריכה לזוז. יום אחד, כשהייתי בת 6, באתי עם אבא, שהיה מאמן כדורסל, לאימון שלו. הוא הכיר שם את אלה סמופלוב, שהיה לה מועדון סמוך להתעמלות אמנותית. היא ראתה אותי איתו ואמרה לו: 'תביא אותה לאולם. היא מתאימה לכאן'.
"אבא לקח אותי לשם, והתחלתי להתאמן. הוא ידע שאני חייבת להוציא אנרגיה. בהתחלה לא הייתי כזאת טובה. בתחרויות בארץ לא לקחתי מקומות ראשונים. לאט לאט ההתעמלות הפכה להיות מרכז החיים שלי. זה פגם בלימודים שלי, אבל לא היו לי תוצאות טובות. בשלב מסוים הוריי התחילו לשאול אם זה שווה את זה. מזל שלא ויתרתי".
ריבקין פרצה בגיל 14. באליפות העולם בגיל 16 עשתה את הקריטריון האולימפי, "ופתאום אני כבר בדרגה אחרת. זהו, התאמנתי בטירוף. כושר, גמישות, דיוק, אמנות הזזת הגוף. ואפילו לא השלמתי בגרות".
אחרי האולימפיאדה בסין, היא בילתה את כל זמנה באימונים ובתחרויות בחו"ל. בקושי באה הביתה בסופי שבוע, להגיד שלום להורים. רק דבר אחד עניין אותה: לונדון, לונדון, לונדון. "השקעתי את כל החיים שלי בזה. אין לי חבר, וזה קשור כמובן לאורח החיים המטורף שלי. פשוט אין לי זמן לזה. אני כולי מרוכזת במשהו אחד. זאת היתה הבחירה שלי, אף אחד לא הכריח אותי. באמת התאהבתי במקצוע הזה.
"ואז אבא שלי, שהיה גם החבר הכי קרוב שלי, שהייתי קשורה אליו בצורה מאוד גדולה, שעזר לי ותמך בי ועודד אותי וכל כך רצה שאצליח - נפטר. הייתי פשוט בשוק. הגעתי לאימונים, אבל בכלל לא הייתי שם. אבא שלי לא כל כך הצליח עם הכדורסל, וההישגים שלי היו בשבילו סגירת מעגל. כשנסעתי לבייג'ין הוא אמר לי: 'זה כאילו שאני שם'. ופתאום אין לי אותו".
איך הצלחת להתאושש-
"לא התאוששתי עד היום. אבל הבנתי שהספורט הוא היתרון שלי, הוא זה שמחזיק אותי ונותן לי כוח לחיים שלי. בלעדיו הייתי אבודה. אבא לא הלך ממני לשנייה. כל תחרות אני מקדישה לו, כל מדליה שזכיתי עד היום, הוא נותן לי כוח פנימי, אני מרגישה אותו. הוא איתי. אנשים כל הזמן אמרו לנו: 'יש משהו בקשר שלכם, בהתנהגות שלכם שהיא בדיוק אותו דבר. זה לא נורמלי'.
"גם ללונדון נסעתי בידיעה שאבא רואה אותי. זה החזיק אותי שם. אמא שלי לא ישנה ולא אכלה אחרי שהתחלתי לא טוב את המוקדמות. עמדתי שם בתחרויות והרגשתי שזה כאילו קורה עכשיו. כאילו אבא שלי מת עכשיו. ולא ויתרתי. אמרתי: הוא יראה אותי בגמר. בגמר.
"ובאמת, בגמר הרגשתי שיצאתי מבור גדול. הצלחתי להשתחרר מהטעות שלי במוקדמות. זה הוריד ממני מתח. השתדלתי ליהנות מהיום הזה. הרגשתי שהולך לי טוב בכל התרגילים, שאני משמחת את האנשים בארץ ואת הישראלים שדחפו אותי באולם. התרגילים היו מצוינים. הייתי שמחה ורעננה. גם המוסיקה שבחרנו לכל תרגיל היתה נכונה, הדיוק שלי היה מרבי. לא פיספסתי כלום. היתה לי תחושה עילאית, זה הטופ. אפילו פינטזתי על מדליה".
הרגשת שקיפחו אותך מעט בציונים-
"בהחלט חשבנו שאולי הורידו לי קצת יותר מדי ניקוד. הגשנו שם ערעור, אבל הוא נדחה. היה תרגיל שהגעתי בו שלישית - ואם זה היה כמו באליפות העולם, הייתי מקבלת מדליית ארד".
מה עובר בראש אחרי התרגיל, כשאת יושבת במתח עם המאמנת שלך-
"המון אדרנלין, ובעיקר מתח לקראת הציון. בסך הכל אני מאוד מרוצה מהמקום שלי. מאוד ריגש אותי לייצג את המדינה".
"זה סוג של שואו"
אנחנו יושבים בבית קפה בפתח תקווה, פחות מיממה אחרי שנטע נחתה מלונדון. היא נראית עייפה, והיא עדיין נרגשת. צעירה יפה ודקיקה, 172 סנטימטרים. את משקלה היא לא מסגירה. ידיה ארוכות ורזות, גם אצבעותיה. שערה מוקפד ואסוף לאחור. נראה שעכשיו היא מאושרת.
"במקצוע שלי, התעמלות אמנותית, מאוד חשוב להיות יפה, אסתטית, נעימת מראה. זה משפיע על השופטות. זה סוג של שואו, ואני מודעת לזה גם תוך כדי תחרות. אני משקיעה הרבה מאוד עם הצוות שלי - בבגדים, בבחירת המוסיקה, בכוראוגרפיה. עם כל המתח אני צריכה כל הזמן לחייך, לנופף לקהל, אני חלק מחגיגה. גם האופי מאוד חשוב: המנטליות של הספורטאי. עם מה אתה בא בראש. אני באתי ללונדון מוכנה. בשיא שלי".
אבל מה עם שאר המשלחת? האולימפיאדה הזאת היתה כישלון.
"אז לא הבאנו מדליה. חבל, אבל כולם עשו מאמץ גדול. אני לא רואה בזה כישלון. לא נכון לבוא עכשיו ולבקר יותר מדי את הספורטאים שלנו".
מה צריך לעשות כדי שזה לא יחזור בעוד ארבע שנים?
"אני חושבת שביחידה לספורט הישגי עושים מאמצים לעזור לספורטאים, אבל ספורטאי צריך להתאמן בשקט, בלי דאגות כלכליות, עם התנאים הכי טובים שיש. אי אפשר להסתדר עם 5,000 שקלים בחודש אם אין משהו מהצד. קח אותי כדוגמה. חברת מוגובי של יעל ארד, שמתעסקת עם עולם וירטואלי לילדים, תומכת בי כספית, הם הספונסרים שלי.
"אני בורכתי. היתה לי תמיכה גדולה, גם מצד איגוד ההתעמלות, כל הצוות שלי - אלה סמופלוב המאמנת, שהכי קרובה אלי כל הזמן, ילנה זליקמן, לודמילה קובקוב וכל אנשי הספורט ההישגי והצוות הרפואי שהכין אותי בצורה הכי טובה. אני חושבת שצריך להתייחס אלינו כאל נכס לאומי. זה צריך לבוא ממשרד הספורט. במקום לבקר, צריך עכשיו להבין מה קרה, להסיק מסקנות. לדאוג ליותר תמיכה כלכלית בספורטאי העל, לבנות יותר מתקנים. אני מאמינה שזה יביא לנו שקט נפשי להתרכז באימונים, להיות מרוכזים רק במשימה אחת - האולימפיאדה הבאה. ולהביא מדליות".
איך היו היחסים שלך עם שאר המתעמלות מישראל, שהתחרו בתחרות הקבוצתית?
"טובים מאוד. אנחנו חיות בווינגייט ובחו"ל כמעט ארבע שנים. לכל אחת יש מצבי רוח משלה, משברים בדרך. הן עשו תחרות נהדרת ועלו לגמר, שזה הישג נהדר. הן מכירות אותי מצוין, ולא פעם תמכו בי. זה היה בשבילי מאוד חשוב וכיף לדעת שיש לי כזה גב".
"לא אדבר על ריו"
ריבקין מספרת שבתקופה האחרונה הפכה מודל לחיקוי עבור נערות רבות, שרואות איך היא מגשימה את חלומותיה - ורוצות להיות כמוה.
"אני מקבלת המון מכתבי הערצה וברכה. זה מאוד חיזק אותי, גם תוך כדי התחרות. ידעתי שעכשיו יש לי אחריות, שילדים רואים בי כזאת שהצליחה, וגם אותם לא רציתי לאכזב".
איך ההרגשה להיות פתאום מפורסמת, שמדינה שלמה מדברת על הביצועים שלך באולם ההתעמלות-
"בקבלת הפנים בנמל התעופה התרגשתי מאוד. היו שם עשרות אנשים, בעיקר ילדים. כל השנים האלה אנחנו לא במוקד, ועובדים מאוד קשה, ואז אתה מצליח ופתאום יש חשיפה שלא ממש הורגלתי אליה. פתאום אומרים לי: 'את השראה לנערות האלה'. ואני זוכרת את ההתחלה שלי, וכמה הדרך מפרכת, וכמה אנשים לא מגיעים לתוצאות נפלאות כאלה. אז עמדתי שם בשדה התעופה והייתי נפעמת. כולם רצו לברך אותי, אמרו לי כמה אני גדולה, ואני באמת הרגשתי שהצלחתי. זה היה שווה הכל".
הספקת לחגוג-
"לא ממש. היה את טקס הסיום, שבו נשאתי את דגל ישראל, וזה היה מדהים עבורי. ואז הלכתי לישון, ובאופן רשמי עוד לא ממש חגגתי. גם זה יגיע. אבל עכשיו אני רוצה בעיקר שקט. לנוח. אני צריכה חופשה אמיתית, לא סתם. חופשה רצינית בחו"ל. יש לי צורך כזה מדי פעם, להיות קצת לבד, אני לא מצליחה הרבה להיות לבד".
מתחילה כבר לחשוב על ריו-
"לא אדבר עכשיו על ריו. זה לא הזמן. ברור שאמשיך להתאמן. אבל עכשיו יש ירידת מתח טבעית".
עכשיו גם אפשר סוף סוף לאכול הכל, לעזוב קצת את משטר האכילה.
"יש משטר אכילה, אבל אני אוכלת הכל, במידה. גם בשר, גם דגים, גם עוף. לפני תחרות אני אוכלת ארוחת בוקר טובה עם הרבה פירות. והכי אני אוהבת מתוקים. זה ברור".
צילומים: פיני סילוק
