רגע לפני גיל 29 הוציא עידן עמדי את האלבום "חלק מהזמן", אלבום רביעי תוך שבע שנים. צריך להיות יוצר פורה במיוחד בשביל להוציא אלבום כל שנתיים. אם מביאים בחשבון את העובדה שעמדי במהותו הוא אמן רוק שמאחורי היצירה שלו עומדת אמת אישית, ולא אחד שיוציא שירי אהבה בנאליים רק כדי למצוא חן, נשאלת השאלה אם האלבום הזה יצא כי באמת היה לו משהו בוער להגיד.
אפשרות נוספת היא שעמדי שיחרר את האלבום הזה מכוח האינרציה, כי ככה מצפים ממנו בחברת התקליטים, כי צריך להזכיר לקהל שהוא פה ושימשיכו לבוא להופעות, וכי צריך לחדש את הארסנל שגורם להם לרקוד סביבו כשהוא יורד עם המיקרופון לשורות הראשונות.
שירים בטוח לא חסרו לו. יוצר צעיר כמוהו, שצמוד לגיטרה, כותב כמעט כל הזמן. עכשיו רק נותר לבחור את אלה הנכונים, להתחבר למפיק המוסיקלי פטריק סבג (שלמה ארצי, קובי אפללו, יובל דיין) ולגיטריסט אבי סינגולדה, ולצפות שידבק בך משהו מהשלמה־ארציות שהם מביאים איתם.
והשלמה־ארציות אכן נוכחת. כבר באלבומים הקודמים עמדי סימן את ארצי כהשפעה גדולה לצד הבנאים (אהוד, מאיר ז"ל, אביתר). באלבום החדש השירים "ובסוף" הפותח ו"אושר" נשמעים כמעט כמו אאוט־טייק מ"קצפת", האלבום האחרון של ארצי שסבג הפיק. זה לא אומר שהם רעים, הם פשוט דומים מדי למקור. כשעמדי שר "את אלפי המשוגעים שבעולם, אנעל מחוץ לדלת" ב"עד שיעלה היום הבא", הוא מתכתב עם "סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא ייכנס פה" מ"חום יולי אוגוסט". ארצי, כגבר, הלך לאיבוד דרך מרפסת, ועמדי משתמש בה כדי לדמיין את הילדים שייוולדו לו ולאשתו ("מרפסת").
בקוטב ההשפעות השני נמצא (כרגיל) אהוד בנאי, בעיקר בגישה לגרוב שיוצר השילוב בין מוסיקה מזרחית לרוק. זה ניכר, למשל, בגיטרה של רועי צעדי שמובילה את "עכשיו כולם רוקדים", שכולל ציטוט מוסיקלי מיותר מ"אינתא עומרי". זה ניכר בשיר הנושא, שכל הגרוב שלו הוא לגמרי בנאי, מהפתיחה ועד ה"נה נה נה נה ניי ניי". אגב, את המהלך המלודי שמוביל בשיר הנושא את הפזמון הקליט כבר שמענו מעמדי בעבר בשירים אחרים.
טקסטואלית, עמדי במיטבו כשהוא סרקסטי כלפי העולמות שהוא בז להם. זה קורה בשני השירים הטובים באלבום הזה: "עכשיו כולם רוקדים", שבו הוא לועג ל"אנשי העיר החשובים, כוהני המחשבה, הם מכורים קשה למנגינה", וכמובן "אמריקה", שבו הוא ממשיך לדגמן ציונות ופטריוטיות ושר בסרקזם "חיכיתי לך שנות אלפיים, לאמריקה אור, לאמריקה של זהב".
"חלק מהזמן" הוא אלבום שמעיד על התבגרות, אבל במקרה של עמדי היא קצת בעוכריו, וזה האלבום הפחות טוב מתוך הארבעה שלו עד כה, לעיתים הוא אפילו קצת משעמם. שלא יהיה ספק, אני עדיין מאמין לכל מילה שלו, כי הוא לא יודע לזייף רגשות ומחשבות, הוא אמיתי מדי. וגם אם הוא שר ב"אין אותך": "עד אז אלבש כל יום פרצוף יפה עם אלף חיוכים, בסוף כולנו משקרים", הכנות שלו ניכרת בכל מילה. ולמרות זאת הפעם נדמה שיש לו פחות מה להגיד על העולם ועל החיים.
מאז שפרץ ב־2010 עמדי היה עסוק בלהשיל מעליו תוויות. תחילה את תווית החייל הקרבי המזמר, שדבקה בו בלהיט הפריצה "כאב של לוחמים", ואחר כך את תפקיד הדובר של דור הימין הצעיר החדש, הבנטי, שהתחבר אליו באלבומים השני והשלישי. וזה הגיוני ומתקבל על הדעת. כיוצר, כרוקר, עמדי לא רוצה שתדבק בו שום תווית, כי הוא מחפש לשמור על החופש שלו. אבל כדי להישאר מעניין ורלוונטי, הוא חייב לחדש את הזהות האמנותית, לומר אמירות מקוריות, להגיד לאנשים משהו על החיים שלהם, ובאלבום הנוכחי זה קורה פחות.
כמו ארצי בזמנו, עמדי מתבגר כאן לתוך עולם פנימי וזוגי שיש בו בעיקר שירים על אהבה ואינטימיות. גם בעבר הוא שר על חלומות זוגיים עם אהובתו, אבל הפעם נדמה שהם השתלטו על רוב המרחב שלו. יהיו שיאמרו שזה מעיד על רצינות, על מעבר מפנייה לקהל צעיר ונלהב לפנייה לקהל בוגר יותר, שהוא זה שבסוף יישא את עמדי על כפיים לארץ המובטחת קיסריה.
מנגד, יהיו שיאמרו שההתברגנות שלו מוקדמת מדי, שהוא "הזדקן" אמנותית מהר מדי. אפשר להבין אותם, במיוחד כשהסוגיה המטלטלת היחידה באלבום הזה היא העובדה שהוא שר את שיר הנושא "חלק מהזמן" בלשון נקבה, כי במקור כתב אותו לריטה.
אני מאמין שעידן עמדי הוא רץ למרחקים ארוכים, שגם אם באלבום הזה לקח אתנחתה מלשיר על כאבים שורפים ועל הדור שלו ובחר להוציא בעיקר שירים על עצמו ועל זוגתו, הוא עוד עשוי לחזור באלבומים הבאים, לגעת בפצעים שמציקים לו ולאחרים וליצור אמירה משמעותית.
עידן עמדי, "חלק מהזמן", NMC
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו