זהות כפולה

ביוני 2015, כשנה וחצי לפני מעצרו בחשד להעברת מכשירים סלולריים ומסרים מוצפנים לאסירים ביטחוניים, השיק ח"כ באסל גטאס יוזמה חדשה בשם "כתוב לאסירים" - ופתח עמוד פייסבוק חדש. גטאס לא הסתיר ביוזמה דבר; הוא הזמין את הציבור להעביר מסרים והודעות "ישירות" לאסירים הביטחוניים, והבטיח כי "לפני כל ביקור" יפרסם "את השם, התמונה ופרטי האסיר/ה שאנו עומדים לבקר, ואתם תכתבו בתגובות מסרים לאסירים, כדי שנעביר אליהם ישירות".

ד"ר איתמר מרקוס וחוקריו ב"מבט לתקשורת פלשתינית" שגילו את היוזמה, לא היו היחידים ש"עקבו" אחר חבר הכנסת מבל"ד, שהואשם רשמית בשבוע שעבר כי ניצל את מעמדו וסיכן את ביטחון המדינה; גם שירותי הביטחון החלו לחשוד. המנגנון של גטאס, הסביר השבוע מרקוס, היה ייחודי: "הוא איפשר העברת מסרים לאסירים באופן ישיר. גטאס הדגיש בדף הפייסבוק שלו שהביקורים האלה אצל האסירים הם היחידים הישירים, היות שביקורי המשפחה ועורכי הדין נערכים דרך מחסומי זכוכית..." מרקוס גילה עוד כי ההזמנה "לכתוב לאסירים" באמצעות גטאס הועברה לציבור הפלשתיני גם בעיתון הרשות הפלשתינית, ושבעמוד הפייסבוק שלו נכתב: "נתייחס לביקורים הללו ברצינות ובאחריות וננצל אותם במידה המקסימלית - וזוהי רק ההתחלה לשבירת כבלי הבידוד שלהם מאיתנו והבידוד שלנו מהם".

ד"ר איתמר מרקוס // צילום: דודי ועקנין

במבט לאחור, הכתובת היתה רשומה על קיר הפייסבוק של גטאס. הוא רשם אותה שם בעצמו. הברחת הטלפונים הסלולריים היתה צעד אחד רחוק מדי. על פי גטאס, מנגנון "כתוב לאסירים" היה מפעל הומניטרי תמים, אך החקירה נגדו, שהובילה לכתב אישום קשה, מעלה את התהייה אם לא היה מדובר כבר אז בשיטה פשוטה להפליא, שבאמצעותה עקף חבר הכנסת בידוק ביטחוני לטובת כל מי שביקש להעביר מסרים לאסירים.

 

זועבי קראה לאינתיפאדה

באסל גטאס הוא אבטיפוס פוליטי לשניות שבה חיים זה שנים רבים מחברי הכנסת הערבים. הם נשבעים "לשמור אמונים לכנסת ישראל ולחוקיה" ופעלתנים לטובת בוחריהם - מעבר לרושם שמצטייר בציבור היהודי - גם בשורה של סוגיות אזרחיות. עם זאת, הם רואים עצמם חלק מהעם הפלשתיני ומעוררים הד תקשורתי רם ומתמשך דווקא בשורת אמירות לעומתיות ומקוממות. לא פעם הם אף נוקטים צעדים שיש בהם משום "חציית קו" והבעת הבנה ו/או הזדהות עם הטרור ומבצעיו. 

גטאס, דוקטור להנדסת הסביבה, נוצרי אורתודוקסי, בן דודו של ח"כ לשעבר עזמי בשארה שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול לטובת חיזבאללה, הגיע לכנסת עם רקורד של פעילות בתחום בריאות הציבור, חקלאות, איכות הסביבה ותברואה. אלא שתקשורתית, הוא התבלט עד מהרה בעיקר כפעיל בלתי נלאה לטובת העניין הפלשתיני. 

גטאס תמך בחרם על ישראל והשתתף במשט לרצועת עזה שחיל הים הישראלי טירפד ביוני 2015. הוא ושני הח"כים האחרים של בל"ד, ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי, נפגשו עם משפחות מחבלים ממזרח ירושלים שנהרגו תוך כדי ביצוע פיגוע טרור, ועמד עימם דקה דומייה לזכרם. גטאס גם תמך בהתלהבות בהיעדרות הקולקטיבית של כל חברי הרשימה הערבית המשותפת מהלווייתו של שמעון פרס. על פי עדותו של ח"כ רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), גטאס כינה במהלך דיון בוועדת הפנים של הכנסת את גבריאל נדאף, יו"ר הפורום לגיוס נוצרים לצה"ל, "חלאת אדם", "בוגד" ו"סוכן שב"כ".

חבריו של גטאס לבל"ד, שדוגלים בהפיכת מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה, עברו מסלול דומה. חנין זועבי התבלטה אף היא תחילה בנושאים מקומיים. היא בת למשפחת זועבי המוסלמית; אחד מראשי משפחתה, סייף א־דין זועבי, כיהן שנים רבות כח"כ מטעם מפלגות ערביות שהזדהו עם מפא"י, וכראש עיריית נצרת. דודה כיהן כשופט בבית המשפט העליון. דוד נוסף כיהן כסגן שר הבריאות. זועבי, לעומת זאת, כבת טיפוחיו של עזמי בשארה, בחרה בדרך הלעומתית. היא השתתפה, כזכור, במשט המרמרה, סירבה להגדיר כטרוריסטים את חוטפי ורוצחי שלושת הנערים מגוש עציון, פירסמה מאמר שקורא להמשך ההתנגדות לישראל ושולל מו"מ עימה, ובאוקטובר 2015 קראה ל"מאות אלפי מתפללים לעלות לאל־אקצא כדי לעמוד (שם) מול מזימה ישראלית להתרת דמם של תושבי מזרח ירושלים". 

זועבי הסבירה באותה עת כי "כיום יש פעילות של יחידים בלבד, ונחוצה תמיכה עממית", וכי "אם יימשכו פיגועי היחידים ללא תמיכה עממית, הם ידעכו בתוך כמה ימים, ולכן יציאת אלפים מבני העם תהפוך את האירועים הללו לאינתיפאדה אמיתית". באפריל האחרון קוממה זועבי רבים כשסירבה להשתתף בטקס נעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד מרדכי, בטענה שמעשי ישראל נגד הפלשתינים דומים למעשי הנאצים. ברזומה שלה עונשים שהכנסת השיתה עליה, הרשעה אחת בבית המשפט, וגם אמירה שמאשימה את ישראל בלא פחות מאשר קצירת איברים של אסירים ביטחוניים.

הצלע השלישית בבל"ד, הקיצונית שבסיעות הרשימה המשותפת, היא ג'מאל זחאלקה, יו"ר הסיעה, רוקח במקצועו יליד כפר קרע שבוואדי ערה שכנער ישב שנתיים בכלא בשל מעורבותו בהתארגנות של אש"ף בכפרו. 

גם זחאלקה התרכז תחילה בפעילות מקומית־אזרחית. הוא שימש מנכ"ל עמותת אל־אהאלי (ארגון החקלאים הערבים), יזם תיקון לפקודת העיריות שקובע כי חברי מועצה שנמנעים תקופה ארוכה מלשלם ארנונה או מים יודחו מתפקידם, אך עד מהרה, כמו חבריו, התבלט בפעילותו באפיק הלאומני. זחאלקה נפגש עם בכירי חמאס, כינה את בנימין נתניהו "מלאך המוות", ביקר בסוריה ובלבנון עם ח"כים ערבים נוספים והאשים את אהוד ברק שהוא "אוהב מוסיקה קלאסית והריגת ילדים בעזה". כמו עוד כמה מחבריו, זחאלקה מתנגד לכך שבני נוער מהמגזר הערבי ישתלבו בשירות לאומי, ולא פעם איים שהחברה הערבית תקיא מתנדבים כאלה מתוכה. 

 

"20 פגישות עם נתניהו"

תזכורת: בדיוק לפני שנה אישרה הממשלה תוכנית חומש שנתית (2020-2016) לסיוע למגזר הערבי בישראל בגובה של 15 מיליארד שקלים.  במהלך השנה התברר שהתקציב צומצם בשליש, ובכל זאת ההחלטה היתה כמעט חסרת תקדים. היא התייחסה כמעט לכל תחומי החיים של הערבים בארץ, תוך התמקדות בחינוך, תשתיות, תחבורה, תעסוקה, תעשייה ומסחר, ביטחון פנים, דיור, תרבות, השכלה גבוהה, תיירות, ספורט ובריאות. 

"החברים מקלקלים לו". ח"כ איימן עודה // צילום: גדעון מרקוביץ

אמיר לוי, "האבא" של התוכנית במשרד האוצר, בחר לפתוח את המצגת שהקרין בפני שרי הממשלה בציטוט רלוונטי מזאב ז'בוטינסקי, מחבר השיר "משמאל לירדן": "שם ירווה לו משפע, מאושר בן ערב, בן נצרת ובני!..." עמותת סיכוי, עמותה יהודית־ערבית שפועלת כבר 15 שנה כדי לקדם שוויון מלא בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים בישראל, חלקה לתוכנית מחמאות והגדירה אותה כ"שונה מהותית מתוכניות קודמות, בכך שהיא מתקנת חלק ממנגנוני ההקצאה המפלים של המדינה בתחומים השונים ובכך הופכת אותם לשוויוניים". 

כיום, בחלוף שנה, מספר הסופר והעיתונאי נזיר מג'לי, העוסק זה יותר מ־40 שנה בכתיבה, בתיעוד ובמחקר של ערביי ישראל, כי ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת ויו"ר חד"ש, היה שותף מלא לאותה החלטה. "זאת היתה תוצאה של עבודת נמלים שעודה עשה אותה עם פקידי האוצר ורה"מ", אומר מג'לי, "הוא נפגש קרוב ל־20 פעם עם נתניהו ורשם הישג עצום עבור האוכלוסייה שהוא מייצג, אבל הח"כים מבל"ד, ולא פעם גם ח"כים אחרים מסיעתו, פוגעים במודע באינטרסים של הציבור הערבי בארץ". 

מג'לי, לשעבר עורך "אל־איתיחאד" (עיתון חד"ש) וכיום פרשן לענייני ישראל בעיתון הלונדוני "א־שרק אל־אווסט", סבור כי הציבור הערבי־ישראלי הרחב סולד מדרך פעולתם של חברי בל"ד ודומיהם. "אני חי בקרב עמי", הוא אומר, "רק 18 אחוזים מהציבור שלנו תמכו בהחלטת הרשימה המשותפת שלא להשתתף בהלוויה של פרס, ולשמחתי, עודה היה 'גדול' מספיק בשביל להודות בטעות הזאת. אבל החברים שלו מקלקלים בלי הפסקה. במקום להציב את עצמם כגשר בין מדינת ישראל והעם הפלשתיני, הם ממצבים עצמם כצד בקונפליקט. הזהות הכפולה של כולנו היא אמיתית, אבל להשקפתי היא אמורה לבנות חיבור ולא להרחיב קרעים. גטאס, זועבי וזחאלקה אינם קשובים לרחשי הלב של הציבור. אם חבר כנסת מרשה לעצמו להפר חוק - איך אנו יכולים לשמור על הילדים שלנו שלא יפרו חוק?"

העיתונאי נזיר מג'לי: "גטאס, זועבי וזחאלקה אינם קשובים לרחשי הלב של הציבור" // צילום: מישל דוט קום

מג'לי, כמו מרואיינים נוספים לכתבה זו, מעיד על פער עצום בין התדמית לבין המציאות בכל הנוגע לפעילות הח"כים הערבים. "הציבור היהודי, בעיקר בגלל התקשורת, מעודכן כמעט אך ורק בהתבטאויות הקיצוניות של הח"כים הערבים. לעומת זאת - הוא אינו נחשף למגוון העצום של הפעילות הפוליטית־אזרחית שלהם למען האוכלוסייה הערבית".

גם העיתונאי הוותיק חאלד אבו טועמה, זוכה פרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת על עבודתו העיתונאית האמיצה בתחום הרשות הפלשתינית, אינו חוסך ביקורת מהעמדה הלעומתית של חלק מהח"כים הערבים; זו שלא פעם מסיתה לטרור ממש. "לערבים בישראל נמאס", אומר אבו טועמה, "הם רוצים שמישהו ייצג אותם, ויניח לעניין הפלשתיני. לפלשתינים יש את האו"ם, ואת אובאמה, ואת האירופאים. אנחנו רוצים מישהו שידאג לנו". 

אבו טועמה מבהיר: "זה לא אומר שאסור להזדהות עם העניין הפלשתיני, אבל אל תביע עמדות שיגרמו ליהודים לחשוב שאין הבדל ביני, חאלד, לבין אחמד שהוא מפגע בעזה. יותר ויותר התבטאויות של ח"כים ערבים־ישראלים מובילות יהודים למסקנה הזאת. הציבור הערבי בישראל לא בחר בחברי הכנסת שלו כדי לחפש זהות. ערביי ישראל רוצים שוויון, רוצים עבודה לילדים שלהם ויותר הזדמנויות ובנייה ציבורית, הרחבה של אזורי התכנון והבנייה וכן השתלבות בהיי־טק. הסוגיה הפלשתינית אינה בנפשו של הציבור הערבי הישראלי, אבל לא פעם מתקבל הרושם שח"כים ערבים פועלים כנציגים של הרשות הפלשתינית בכנסת, וזה גורם נזק אדיר למרקם היחסים בין יהודים לבין ערבים במדינה".

גם מג'לי וגם אבו טועמה מציינים כי הבולטות התקשורתית של ח"כים ערבים בעניין הפלשתיני אינה מספרת את כל הסיפור. המחקר האחרון שמאשר את הדיאגנוזה הזו נערך על ידי ארגון "קרן אברהם", שבדק את פעילותם של הח"כים הערבים בכנסת ה־18. 

"רוצים מישהו שידאג לנו". חאלד אבו טועמה // צילום: דודי ועקנין

המחקר נערך בתקופה שבה זועבי השתתפה במשט המרמרה, ולאחר ביקור ח"כים ערבים אצל שליט לוב לשעבר, מועמר קדאפי. התוצאות מפתיעות: במהלך 17 החודשים שבין מארס 2011 לאוקטובר 2012 הוגשו על ידי הח"כים הערבים 158 הצעות חוק. רק חמש מהן עסקו ישירות או בעקיפין בסוגיית "הכיבוש". 

המחקר שנערך על ידי אורי גופר מאוניברסיטת הרווארד, בדק גם 85 פריטים (27 הצעות לסדר, 51 נאומים בני דקה ו־7 שאילתות) וכן ניתח 11 פרוטוקולים של ישיבות מליאה. גם כאן התוצאות הפתיעו: 75 אחוזים מהתכנים שבהם עסקה פעילות הח"כים הערבים במליאה, נגעו לסוגיות שאינן קשורות לסכסוך.

 

"מצב של שיווי משקל"

יואב שטרן, לשעבר כתב "הארץ" לענייני ערבים, שיחד עם ד"ר שרה אוסצקי־לזר הוציא לאחרונה את הספר "בני המקום - שיחות עם אזרחים ערבים בישראל" (הוצאת אוניברסיטת ת"א, מרכז שטיינמץ למחקרי שלום), מספר מניסיונו כי התקשורת אכן מגלה עניין מוגבר בעמדות הלעומתיות של הח"כים הערבים, "שזה מובן", אבל "מתעניינת הרבה פחות בחיבורי הביוב בתמרה הצפונית, או בבעיות החשמל בערערה". 

שטרן מצר על כך ש"מעיני התקשורת נעלם שיתוף הפעולה המאוד יפה בין ערביי ישראל לבין הממשלה הנוכחית בסוגיית תוכנית החומש שנתניהו אישר. התקשורת עיוורת לכך ולהשלכות של זה. המשמעות היא שהערבים גם מתפשרים ולא רק לעומתיים ומתריסים". 

שטרן אף סבור כי "הטענה שלפיה הייצוג הפוליטי של הערבים בכנסת אינו באמת מייצג את רחשי הלב של האוכלוסייה הערבית - אינה נכונה. גם בקרב האוכלוסייה", אומר שטרן, "יש חלוקה דומה לזו שיש ברשימה המשותפת בין הקיצונים של בל"ד, 'העצמאיים' - אחמד טיבי ואוסאמה סעדי (חברי תע"ל), אנשי רע"מ שבה חברים ראשי הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית וחד"ש שבראשות איימן עודה. זה אכן שיקוף של התפלגות הכוחות גם בקרב הציבור הערבי הרחב ושל מנעד הדעות - מהלאומיים הלעומתיים ועד חסידי הגישה של ההשתלבות בקיים".

ח"כ טיבי. "הרעיון הפלשתיני קיים אצל כולם" // צילום: דודי ועקנין

ח"כ בני בגין, שהורחק לאחרונה על ידי חבריו מוועדת החוקה של הכנסת כיוון שהתנגד ל"חוק ההסדרה", מתרשם מעבודתו המשותפת עם לא מעט ח"כים ערבים. "הם חיים במצב שיש בו כפילות, בין שאיפתם המוצהרת לשנות מן היסוד את אופייה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לבין הצרכים היומיומיים של אזרחי מדינת ישראל הערבים", אומר בגין, "את הכפילות הזאת ניתן להבין, גם אם אין להסכים עימה. ולמרות זאת אנחנו מצליחים, גם הרוב היהודי וגם המיעוט הערבי, לקיים מצב של שיווי משקל, שאינו יציב בכל רגע, אבל בכל זאת שיווי משקל, שמאפשר לנו לחיות יחד".

בגין מציע להסיר מהשיח את "מחשבות הנפל הפסולות", שלא לאפשר ייצוג בכנסת לבני המיעוט הערבי: "כשניסו לעשות זאת לפני הבחירות האחרונות, באמצעות העלאת אחוז החסימה, התוצאה היתה הפוכה. במקום חיסול המפלגות הערביות - הביאו להתלכדותן והפכו אותן למפלגה השלישית בגודלה בכנסת עם 13 מנדטים". 

בגין וח"כים נוספים מאשרים אף הם שנפח הפעילות של ח"כים ערבים בנושאים רבים ומגוונים שאינם קשורים לסוגיה הפלשתינית, גדול באופן משמעותי מזה שהתקשורת מדווחת עליו. שתי הדוגמאות שבגין ועוד ח"כים מצביעים עליהן הן הפעילות של ח"כ אוסאמה סעדי מתע"ל, שלא פעם מנהל את ישיבות ועדת החוקה במקומו של ניסן סלומינסקי בנושאים שונים ומגוונים, וזו של ח"כ עאידה תומא סלימאן מחד"ש. 

בגין, למשל, פעל עם סלימאן כדי להשיג תקציב לטובת תקנים של יועצות למעמד האישה ורשויות מקומיות חדשות. "הרטוריקה לחוד והחיים לחוד", אומר ח"כ בגין, "החיים המשותפים גוברים. זה ברור ליהודי וברור לערבי. החיים המשותפים הם כורח ומוטב לממש את הכורח הזה בדרך הכי נעימה".

 

טיבי נגד הכחשת השואה

ד"ר אורנה כהן ממכון טרומן, שחוקרת את הפוליטיקה הערבית בישראל, כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על חברי הכנסת הערבים שפעלו במסגרת מפלגות ציוניות. העבודה של כהן רלוונטית היום, מכיוון שהיא מחדדת את השוני בסוגיה הפלשתינית, בין ההתבטאויות המתונות והשונות משמעותית של ח"כים ערבים שכיהנו במפלגות ציוניות עד 1988, לבין אלה שהחלו להישמע מאוחר יותר, כאשר קמו מפלגות ערביות. גם אם היום נשמעים פה ושם גינויים של חברי כנסת ערבים לפעולות טרור, אז - כך מתברר - נשמעו רבים יותר. 

הנה כמה דוגמאות: אוקטובר 1994 - האשם מחאמיד (חד"ש) גינה את הפיגוע בדיזנגוף ואמר ש"אין סליחה ומחילה למפגעים שעשו מעשה רצחני, נפשע וכואב". חברו למפלגה, סאלח סלים, גינה פיגוע אחר ואמר כי מדובר ב"פשע נורא שהוא אינו מסוגל להבינו". סלים אף תהה אם מבצעי הפיגוע חשבו לפגוע בחיילים, ושאל: "האם החיילים הנפגעים אינם בני אדם? אין להם הורים?"; אפילו עזמי בשארה, יו"ר בל"ד, אמר באותן שנים כי "כל פגיעה וכל ניסיון לפגוע באנשים חפים מפשע הם מעשה בלתי מוסרי... גם אם הם תוצר של מאבק צודק".

"לא כולם מקשה אחת". ד"ר אורנה כהן

תקופת ממשלת רבין והסכמי אוסלו היתה, על פי ממצאי כהן, "תור הזהב" של הרוח הזאת, שהלכה והשתנתה עם השנים וקיבלה תפנית ממשית כשפרצה האינתיפאדה השנייה. בנובמבר 2001 אמר אחמד טיבי, בתום פגישה עם יאסר ערפאת ברמאללה, כי האינתיפאדה עתידה לנצח את הכיבוש הישראלי. ח"כים נוספים התבטאו באופן דומה. ד"ר כהן התרשמה כי אירועי אוקטובר 2000 (גל המהומות וההפגנות בקרב ערביי ישראל) היו קו פרשת המים, שלאחריו התירו יותר ח"כים ערבים את הרסן ונתנו דרור ללשונם עד כדי השוואת חיילי צה"ל לנאצים, לטליבאן ולאחרונה אף לדאעש.

למי נאמנים הח"כים הערבים כיום? למדינה? או לעניין הפלשתיני ולשליחיו לעיתים הטרוריסטים?

כהן: "יש בשאלה הזאת הכללה, כי לא כולם מקשה אחת. הרי לא בל"ד כרק"ח. אני חושבת שרוב הפעילות של הח"כים הערבים מכוונת פנימה, ולא החוצה לפלשתינים בגדה ובעזה. ברקע - הרעיון הפלשתיני קיים אצל כולם. אי אפשר לנתק בין השיוך של הח"כים הערבים לפלשתינים, אבל כשאחמד טיבי פועל נגד תופעות של הכחשת השואה בעולם הערבי והמוסלמי, וכשאיימן עודה מקרין אמפתיה לניצולי שואה יהודים, וכשסלימאן פועלת למען מעמד האישה בקרב כלל האוכלוסייה הישראלית, הם עוסקים בסוגיות כלל־ישראליות. אבל התקשורת כאן נמשכת ללעומתיות של חנין זועבי ולסיפורי המרמרה. זועבי אמנם סירבה להגדיר כטרוריסטים את חוטפי שלושת הנערים, אבל מוחמד ברכה פירסם הודעת גינוי קשה מאוד לחטיפה, ואיברהים צרצור, שהיה ח"כ וראש התנועה האיסלאמית, קרא לשחררם. השניים האלה קיבלו פחות תשומת לב תקשורתית מאשר זועבי".

אריק רודניצקי, דוקטורנט מתוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי־ערבי של מרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א, שחקר את שורשי בל"ד, מציין כי התקשורת אינה מפרידה בין שלושת הזרמים האידיאולוגיים בחברה הערבית בישראל. 

לדברי רודניצקי, "איימן עודה עוסק רבות בהסדרת מעמדם של הכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגב, אבל הציבור הישראלי אינו שומע על כך; אחמד טיבי מקדיש זמן רב למיגור האלימות הפנימית בחברה הערבית וחותר לכך שיאספו את הנשק משם. גם זה נשאר יחסית בצל". 

חד"ש, אומר רודניצקי, התגאו בתעמולת הבחירות של 2013 "ובצדק", כי "הם הראשונים ביוזמות החקיקה בכנסת בתחום החברתי - 'חיים בכבוד', 'שמירה על שכר מינימום', 'מעמד האישה', 'שחיקת השפה הערבית'. אלה סוגיות אזרחיות פנימיות שנוגעות לאזרחים הערבים. מובן שהמנהיגות עוסקת גם בנושא הפלשתיני. זה חלק מוצהר מהזהות שלה, אבל המנהיגות בכנסת אינה המנהיגות היחידה. יש גם מנהיגות מקומית, של ראשי ערים ומועצות, והם עוסקים ביומיום של האזרח הערבי".

ואחרי כל זאת, עדיין יהודים רבים שואלים את עצמם למי נתונה נאמנותם של הח"כים הערבים?

רודניצקי: "הם נאמנים לעניין של עצמם, ובניגוד לציבור היהודי הם אינם שואלים עצמם - האם אנו נאמנים למדינה? יש ח"כים, בעיקר מבל"ד, שעצם העובדה שהם ח"כים זה ויתור גדול מאוד מבחינתם. זה זרם אידיאולוגי שלא מכיר בטווח הנראה לעין בכך שהוא מיעוט בתוך מדינת לאום יהודית. זה זרם שחותר ליצור שוויון לאומי בין יהודים לערבים. הם לא הולכים בין הטיפות, אלא מסמנים את הגבול לפי הבנתם והשקפתם".

בדיוק אל הגבול הזה התייחסה לראשונה הכנסת ב־1985, כאשר קבעה בחוק יסוד כי רשימה השוללת את האופי היהודי והדמוקרטי של ישראל או מסיתה לגזענות - פסולה מלהיבחר לכנסת. התיקון כוון לתנועת "כך" הימנית־קיצונית של הרב כהנא ול"רשימה המתקדמת לשלום" מהשמאל הקיצוני. 

חמש שנים אחר כך אישרה הכנסת תיקון לחוק היסוד, שאיפשר פסילת רשימה שמביעה תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור נגד ישראל. התיקון אף איפשר פסילה של מועמדים בודדים על אותו רקע, אך רק באישור בית המשפט העליון. 

ב־2008 נוסף לחוק היסוד סעיף שקבע כי מועמד ששהה במדינת אויב בשבע השנים שקדמו להגשת רשימות המועמדים לכנסת, ייחשב כמי שתומך במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור, אלא אם כן הוכיח אחרת. 

"כך" נפסלה, כזכור, מלהתמודד בבחירות לכנסת, ובג"ץ אישר זאת. לעומת זאת, בג"ץ ובית המשפט העליון הפכו פעם אחר פעם החלטות של ועדת הבחירות המרכזית, לא פעם בתמיכת השב"כ והיועמ"ש לממשלה, לפסול את בל"ד, ופסלו את הפסילה. בעניינו של ח"כ לשעבר עזמי בשארה, שנמלט מישראל לאחר שנחשד בריגול, כתב באמצע העשור הקודם נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק: "לא שוכנענו כי מונחות בפנינו ראיות משכנעות, ברורות וחד־משמעיות כי ח"כ בשארה תומך במאבק מזוין כנגד מדינת ישראל". 

האם החשדות נגד ח"כ גטאס, והתבטאויות עמיתיו לסיעת בל"ד זועבי וזחאלקה, יגרמו לשופטי בג"ץ לשקול מחדש את החלטותיהם בעניין? מוקדם להעריך, אבל כאשר בג"ץ יידרש שוב לסוגיה - והוא לבטח יידרש לה - יהיה אולי לפעילות של אנשי בל"ד משקל מצטבר, ואולי אף מכריע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו