גא להיות ישראלי, ועצוב. גא הודות לשלושה קצינים אלמונים - מאיה הלר, כרמל ווהאבי וירון סיטבון, שבתפקידם כשופטים צבאיים לא שעו להסתה ולקריאות של הפורעים־בכוח ולעדויות הכזב של חלק מהמומחים מטעם הסניגוריה, אלא לאמת הפנימית שעלתה מחדרי ליבם בהרשיעם את אלאור אזריה בהריגה.
משה (בוגי) יעלון צדק באומרו כי מדובר בחייל שסרח גם אם היה צריך לנצור את דעתו בליבו. יש בישראל מאות אלפים שבמרוצת המלחמות והאינתיפאדות היו במצבים כאלה. למנוע ספק באשר לעמדתי: בכל פעם שיש ספק - יש לירות. גם מול צעירה מטורפת המנופפת בסכין. אבל בסיני 67' ראיתי אלפי חיילים מצרים, שלא נכנעו ונשאו עדיין את נשקם ועברנו בתוכם עם החטיבה בפיקודו של יעקב (ג'קי) אבן בדרך לראס־סודר, ואיש לא ירה. כי יודעים מתי זה נגמר גם אם לא רשמית.
בוודאי במקרה זה שאזריה הגיע לאחר מעשה, והמקום שקק בחיילים ובמתנחלים, ואת גירסת האמת הוא השמיע בו ביום באוזני מפקדו דוד שפירא - גיבור של ממש שלחם לבד במחבלים בישיבת מרכז הרב ויכול להם - ולא בגרסאות הכבושות שהפריח לאחר מכן.
אין זה קל. עבד אל־פתאח שריף היה מחבל רוצח, בן־מוות. מי באמת אינו רוצה לראות במותו לאחר שבא לחסל חיילים ישראלים, שבתיקון להגדרת הרמטכ"ל גדי איזנקוט הם אמנם קודם כל מגויסים להגנת המדינה, אבל גם "הילדים של כולנו"?
ההמון היה משקל־נגד לאמת. אספסוף פרוע ופורע ומאיים ונושא בליבו שנאה יוקדת לא רק למחבלים אלא גם לאחים יהודים החולקים עליו, עלול היה להשפיע במודע או בתת־מודע על השופטים במדים. אבל הם עמדו במבחן היושרה ואומץ הלב. כבר היו כאלה. ד"ר בנימין הלוי שטבע את המונח "דגל שחור" מעל לרצח בכפר קאסם וד"ר משה לנדוי שדן בסוגיה בערכאה עליונה, אבל הם לא היו נתונים למשיסה ולמשטמה כזאת.
אז, אחרי אירוע הדמים ב־1956, התאחדה ישראל מאחורי פסק הדין ששלח את היורים לכלא; והעיתונות תמכה בבית המשפט ובשמירת החוק. הפעם אינה יכולה לנהוג כך שכן היא מאוימת. צריך היה לראות שלשום את השטנה בעיני המפגינים כלפי הכתב של ערוץ 2 כדי להבין את עוצמת האיבה.
השיא שייך לפוליטיקאים. המרכז והימין לא בירכו את מערכת המשפט על יושרתה (לבד מד"ר יובל שטייניץ, אבי דיכטר ויהודה גליק - אנשי יושרה). קבלת פסק הדין נאמרה מפיהם כ"מצוות אנשים מלומדה", לצאת ידי חובה סמלית. לעומת זאת רובם התחרו ביניהם מי יקדים להציע חנינה. מין תחרות בהשתתפות בנימין נתניהו ונפתלי בנט ואפילו שלי יחימוביץ'. מירי רגב וישראל כץ כיכבו במירוץ לחנינה על גזר דין שטרם ניתן, וציפי חוטובלי העזה לכנות את ההליך "משפט ראווה" (איילת שקד נאלצה להחריש - היא שרת המשפטים, וד"ר אביחי מנדלבליט היה כמעט יחיד במתן מגננה מלאה לדיינים הצבאיים).
זה פופוליזם זול. הפוליטיקאים כמעט לא גינו את האיום ברצח על גדי איזנקוט, שלא נפל בחומרתו ממה ששמע יצחק רבין בחודשים האחרונים לחייו. הפוליטיקאים ומתפרעי הרחוב הזכירו ימים אפלים, שקדמו לנפילת הדמוקרטיות של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה־20. אבל השופטים הצבאיים הצילו את כבודה של ישראל, והותירו תקווה בלב אותם מאזרחיה שלא זנחו את החזון לראותה כ"אור לגויים".
גדי איזנקוט. הפוליטיקאים כמעט לא גינו את האיום ברצח על הרמטכ"ל // צילום: אורן בן חקון
זו היתה גם החמצה מדינית. מפני שבמקום לדרוש חנינה לאזריה צריכה היתה הממשלה לפצוח בשיר הלל להרשעה ולשאת מסר לעולם ולהסביר כי ישראל היא אכן "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מפני שרק בה מתפקדת מערכת משפט כה עצמאית ובלתי תלויה. אבל כאשר ראש הממשלה ושריו וח"כיו אינם מתברכים בכך - מדוע שמדינות אחרות ישבחו את שלטון החוק בארץ?
לפיכך אני גא, הרי "ציון במשפט תיפדה", ולפיכך גם עצוב. אפילו נהנה לראות את האכזבה על פניהם של השמאלנים הקיצונים, שקיוו לפסק דין שהוא מריחה כדי להשמיץ את ישראל בחו"ל. הודות למאיה הלר ועמיתיה נשמט קלף הזדון מידם. בוודאי בסיבוב הנוכחי.
מבחן התוצאה יקבע
אין ככל הנראה הקבלה בין מה שכבר הוכח בצורה מוצקה באשר לעבירותיו החמורות של אהוד אולמרט לבין החשדות על חומר החקירה המוצג בימים אלה לבנימין נתניהו. אך יש דמיון בתגובות.
אז כעתה הוצע לשחרר את ראש הממשלה מחקירות בענייני שוחד. כאילו עבירה זו אינה מרכזית דייה. גם ההנמקות דומות, שמטרידים ראש ממשלה מכהן מלעסוק בענייני המדינה כדי להשיב לחוקרים, ושהתקשורת רודפת אותו.
לצידו של נתניהו התייצב משפטן יהודי־אמריקני נודע בדמותו של הפרופסור אלן דרשוביץ. הוא קבל כי התקשורת מתאנה לראש הממשלה, אבל מבחינה מהותית הוא מותח עליה ביקורת בטענה שהיא דווקא ממלאה את תפקידה כראוי. זו מהות "כלב השמירה של הדמוקרטיה".
התקשורת האמריקנית הדיחה את ריצ'רד ניקסון בפרשת ווטרגייט, וסיבכה את הממשל ב"מסמכי הפנטגון" וכמעט הפילה את ביל קלינטון עקב פרשיות המין שלו; ומאז ועד עתה הפרסום בעיתונים חשף את רוב פרשיות השחיתות שידעה ישראל. אם כן, מה כאן אינו תקני? מדוע שהתקשורת לא תמלא את תפקידה כראוי כאשר מדובר דווקא בנתניהו?
חקירתו חייבת להתנהל כסדרה. יש הטוענים כי הדבר נעשה כראוי. יש הטוענים כי לאו דווקא. מוקדם לקבוע אם שלב "הבדיקה" שקדם ל"חקירה באזהרה" הכביד על בירור האמת או להפך. דברים אלה יתבררו במין פוסט־מורטם היסטורי לאחר זמן. רק אז ניתן יהיה להעריך את התנהלותו של ד"ר אביחי מנדלבליט בנדון. אך יש כבר רעשים, וכדאי לו להאזין ברוב קשב.
בעיקר אורבת לו השאלה מדוע חלף זמן כה רב בין ההודעה שמסר לנתניהו כי בכוונתו לעלות מדרגה מבדיקה לחקירה באזהרה לבין מימושה רק לאחר שלושה שבועות (גם למי ממתינה ההכרעה בטיוטת כתב האישום במה שמכונה "פרשת המעונות"). בינתיים זכות הציבור לדעת מתמהמהת, ומבחן התוצאה יבהיר אם לטוב או לרע.
התמונה המסתמנת היא של שלושה אשכולות לבירור: שני אנשי העסקים שהעניקו לו מתנות יקרות ערך; פרשת הצוללות שנקראת כך בטעות - אין בעיה עם הצוללות 7-8-9 והמועצה לביטחון לאומי, אלא עם הפרטת המספנה של חיל הים; ועוד חקירה שמקורה אמריקני־בינלאומי, וענף צדדי שלה זולג לכאורה לעבר לשכת ראש הממשלה.
קיימת גם בעיית הסחבת. היא אינה תלויה במשטרה אלא במידת הדחיפות שיגלה נתניהו וימצא לה מקום בסדר יומו.
לא בבית ספרם
קרוב משפחתי, איש העסקים רוני ארזי, קרא כאן לפני שבוע לתדהמתו כי מנהל "תיכונט" העירוני רם כהן מתיר לאנשי "שוברים שתיקה" להרצות בפני תלמידיו, אבל אוסר את כניסת פעילי הארגונים התומכים בשלמות הארץ. הוא מתנדב בעל תודעה ציבורית רחבה ומתכוון שילדיו ילמדו ב"תיכונט", אבל ההשתלטות העוינת על בית הספר הסעירה אותו. עמד ושלח מכתב לרון חולדאי, אך אין טעם להמתין לתשובה.
בתחילת השבוע שוחחתי עם חולדאי ונעניתי במטח ובמטר של צעקות וגערות, לרבות עלבון כאילו מתחתי ביקורת על החרמת מרצים התומכים בשלמות הארץ כדי לשאת חן בעיני אנשים מסוימים. השבתי לו שאינו יודע מה הוא סח, בקטע שקדם לכתבה על משטרת המחשבות הנהוגה ב"תיכונט" הופיעה ביקורת נרחבת על תגובת בנימין נתניהו להחלטת מועצת הביטחון. אבל הוא בשלו.
רון חולדאי. סירב לומר כי המנהל רם כהן נהג שלא כשורה // צילום: גדעון מרקוביץ
במילון של חולדאי לא צריך לשיר את "התקווה" בסיום הטקס לזכר יצחק רבין מפני שמדובר רק בשיחה על אודותיו; ובכלל ההרצאה מטעם "שוברים שתיקה" התקיימה בשעות הלילה שאז מתנהל בית הספר כמתנ"ס (אז מה? שיזמין את "אם תרצו" באותו יום ובאותה שעה). אך העיקר: ככל שחזרתי ושאלתי אם יעלה על הדעת שבמוסד חינוכי־דמוקרטי של העירייה יציג רק השמאל הקיצון את השקפותיו - הוא סירב לומר כי כהן נהג שלא כשורה, וכי יורה לו לפתוח את דלתות ה"תיכונט" גם בפני יריביהם.
חולדאי פיזר שבחים למנהל כיד המלך. בסדר, אבל מה עם הפתיחות והגיוון והחובה לנהוג ב"תיכונט" כמוסד עירוני ולא כבעלות פרטית של הציר חולדאי־כהן? כמו שאמרו פעם - "כן, אבל לא בבית ספרנו".
מי עוד נושא באחריות? התל־אביבים - בעיקר ההורים - שעוברים לסדר היום על השערורייה. כאילו בעיניהם לעזאזל עם הדמוקרטיה וחופש הביטוי ומגוון הדעות, ובלבד שילדיהם ילמדו עם מחשבים במקום מחברות - בכלים שמעניקים להם יתרון על הנוער בתיכונים בכל רחבי הארץ.
עד הקיבוצניק האחרון
לפני כמה ימים נחתה בפתח ביתי חבילה שנראתה כלבנת חבלה, אבל מתוכה הגיח ספר מרהיב בן 954 עמודים הנושא את השם הארכאי "פנינו אל השמש העולה" מאת אחד ד"ר שאול פז. דיפדפתי, ומצאתי קודקס או מילון לסיפור חייו של דור יחיד במינו שאין עוד כמותו - הנוער שבין 1947 ל־1967, בין החלטת האו"ם להקים את המדינה לבין מלחמת ששת הימים.
זה ספר על עולם ומלואו, ועוד קצת, מלווה באיורים מן התקופה. הוא עוסק בפסיכולוגיה של חברי תנועות הנוער שנחסך מהם הצורך למרוד בהורים ובהתחבטות המעיקה בשמאל הציוני אם ללכת שבי אחרי מקסם השווא הרצחני של ברית המועצות, ובסוגיית טוהר הנשק (ביטוי שמקורו בברל כצנלסון, 1939, והוא כה רלוונטי השבוע) ובטראומות שנותרו ממלחמת השחרור בשדות הקרב של הקיבוצים אשר ננטשו וחבריהם האשימו את עצמם עד יום מותם.
למשל, חברי מסדה ושער הגולן שלא סלחו לעצמם על לכתם בשבי. זה היה מלווה בוויכוחים קשים. היו שניים. האחד, אם לשגר נשים וילדים מהחזית לעורף. דוד בן־גוריון לא התנגד, אבל מפקד הפלמ"ח יגאל אלון (שנתמך במייסד חטיבת גבעתי שמעון אבידן) פסק כי ייהרג ולא יעבור. באחד מרגעי המלחמה הקשים איים אלון כי אם יפנו נשים וילדים מרמות נפתלי ימתינו להם בתחתית ההר שני מקלענים מהפלמ"ח ויפתחו באש על השיירה הנסוגה.
יגאל אלון. חברי הקיבוצים לא סלחו לעצמם על לכתם בשבי במלחמת השחרור // צילום: משה מילנר, לע"מ
הוויכוח האחר היה אם להילחם עד לקיבוצניק האחרון. כאן היה בן־גוריון תקיף. הוא אסר להיכנע והאשים את התקשורת, העיתונות, שיש בה "תעמולה לשבי - מהללים התנהגות הלגיון (הירדני) ותנאי השבי הטובים". כבר אז היתה התקשורת אשמה.
טילפנתי אל המחבר ד"ר פז לברך על הספר, אבל בעיקר לתהות מה חש היסטוריון בכותבו את עמוד 150 כאשר לפניו עוד 800? האם לא נואש? אתה לא זוכר, השיב לי, ישבתי מאחוריך כשלמדנו יחד היסטוריה באוניברסיטה העברית לתואר שני. והייאוש? שאלתי. היה. קמים ונופלים, עד שמוציאים לאוויר העולם יצירה שאינה לבנת חבלה, אבל ספר "פצצה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו