טובים השניים

כבר עשור שליאור דובדבני ואילן קובץ' מנסים להתנחל בתודעה שלנו, מאז פרצו עם "איזה באסה" האלמותי בתוכנית של יאיר לפיד. אבל למרות שורה של פרויקטים מוצלחים, גם הם מודים שזה לא פשוט. 

"לקומיקאים יש הרבה חשיבות עצמית, אבל הם כל כך שוליים בחיים של אנשים", אומר קובץ'. "אנשים לא זוכרים למי שייך כל מערכון ולמי שייכת כל בדיחה. יש להם מגירה בראש, 'קומיקאים', כולם ביחד שם, ולא באמת משנה מי זה מי. רגב הוד בא אלינו ואמר שהוא חולה עלינו ומקשיב לנו כל בוקר. חשב שאנחנו סלוצקי ודומינגז. אנחנו אף פעם לא מתקנים".

דובדבני: "קוראים לנו 'אלי ודובדבני', 'דובדבני ומריאנו'. 'גיל וקופטש'".

קובץ': "פעם בא אלי בחתונה מישהו ואמר לחבר שלו, 'נחש מי אלה, נחש מי אלה, גיא ויהל!' והכי מצחיק - היה רב מערוץ 20 שאמר לי שהתלמידים שלו חולים על קטעים שלנו שהוא מקרין להם בפנימייה. הודיתי לו ועפתי על עצמי, ואז הוא אומר שהקטע שהם הכי אוהבים זה מחרוזת שבת. הוא חשב שאנחנו הפרויקט של רביבו. ואז הבנתי שאני דומה לכולם שם".

גם החזות שלהם לא מקלה על המתבלבלים. קובץ' כהה העור הוא אשכנזי גאה, ודובדבני הלבנבן הוא חצי סורי ("סבא מצד אמא היה דומה לאסד האבא, נראה בול כמוהו"). 

קובץ': "כשאני אומר שאני אשכנזי, אף פעם לא מאמינים לי. חושבים שאני צוחק. אבא שלי הונגרי, אמא שלי פולנייה. יש אצל הפולנים ז'אנר כזה של שחומים. גם אצל התימנים יש. בכיתה בבית־ספר ישבתי ליד אחד בוסקילה, בלונדיני עם עיניים ירוקות, ובתחילת כל שנה המורות תמיד היו חושבות שהוא קובץ' ואני בוסקילה".

לפחות אתה זורם עם הטייפקאסט? אוהב מוסיקה מזרחית, למשל?

קובץ': "מת ללכת להופעה של עופר לוי. אמרו לי שהקהל שלו זה כמו כת של מעריצים שבוכים בהופעות. נראה לי חוויה ללכת ולהסתכל רק על הקהל. נורא מעניין אותי אנתרופולוגיה, לראות אנשים".

דובדבני: "הוא זמר גדול ויש לו כריזמה. הכריזמה מרתקת. יש גם כאלה שמוציאים בושם על שמם".

קובץ': "אייל גולן. הוא גם הוציא אוזניות על שמו. יש להם קטע של 'אני, אני'. כשזה רונאלדו אתה אוהב את זה, כי זה רונאלדו. אייל גולן - אתה אומר, כאילו מה? אבל הוא זמר טוב. היום המזרחית זה פופ, זה תעשייה. זה לא כמו המזרחית של אהובה עוזרי. היום כבר אין אותנטיות, שום קשר למזרחית. הם עושים שירים בהזמנה, כדי שיהיו להיטי קיץ. כמו דדי דדון.

"'דרך השלום' זה לא מזרחית בעיניי. 'שישי בצהריים' זה לא מזרחית. סטטיק ובן־אל זה לא מזרחית. 'החיים שלנו תותים' זה פרודיה מודעת לעצמה עם קריצה".

להיטי ענק, שיר השנה, זמרי השנה.

"האנשים האלה שולטים פה במוסיקה. שולטים בתרבות. איך הם יכולים לבוא ולהגיד משהו? למה הם בוכים? אביהו מדינה קיבל איזה פרס על 'הזמר המזרחי' והתחיל לצעוק בגלי צה"ל, 'למה אתה קורא לזה זמר מזרחי ולא זמר ישראלי'. הוא מאוד בכיין".

דובדבני: "הוא תקוע קצת. זה דווקא מישהו שמאוד אהבתי פעם, אבל הם לא הולכים קדימה".

קובץ': "הם באים בשביל להיפגע".

דובדבני: "כן, כמו גיספן".

קובץ': "אליקו אמר בראיון בטלוויזיה שבחיים הוא לא ישדר זמרים אשכנזים. תאר לך שדרן אשכנזי אומר כזה דבר, שבחיים הוא לא ישמיע אייל גולן. ישר גומרים אותו".

דובדבני: "אז למה מירי רגב עוד מתלוננת?"

קובץ': "היא שולטת והיא בוכה. הימין שולט והוא בוכה. אני לא מבין את זה. ה'אכלו לי, שתו לי' הזה, זה לא משנה אם אתה בשלטון. אני לא מבין את זה. 

"הדוד של אשתי מרוקאי. יום אחד הוא עשה לי שיחה על הגזענות של האשכנזים כלפי המרוקאים, שהיתה פה, ומה זה הגזענות הזאת, וכולנו יהודים, ואיך אפשר. עברנו נושא שיחה, על הערבים, ואחרי שעה שהוא בכה על גזענות, יצא לו המשפט הבא: 'ערבי, אתה צריך לתת לו מכה על הראש עם מקל שלא ירים את הראש. אם הוא מרים את הראש - אבוד".

דובדבני (צוחק): "צודק".

ואם זה לא מספיק לכם, אתם מוזמנים לצפות בסידרת המערכונים החדשה שלהם בערוץ "קומדי סנטרל". "הגיבורים שם הם שני ערבים־ישראלים, אחמד ואחמד, מוסלמים עם זקנים ענקיים, שרוצים להצטרף לדאעש", מסביר דובדבני. "הסרטון הראשון צבר 172 אלף צפיות ואלף שיתופים בפייסבוק תוך שלושה ימים. קיבלנו פנייה מעיתונאי ערבי שאנחנו כאילו עושים הכללה על כל תושבי כפר כנא ואומרים שהם רוצים להצטרף לדאעש. הסברנו לו שזה ממש לא ככה".

לצחוק על ערבים זה הכי קל. וזה גם הומור מיושן.

דובדבני: "אני לא חושב שזה בא לגחך על ערבים או לצחוק עליהם, אלא לתאר מציאות ולהגיד שככה זה בצד השני, ושזה די דומה לצד שלנו. אם כבר, זה צוחק עלינו, על הסטיגמות של היהודים".

קובץ': "התפיסה הרווחת היא שדאעש והמוסלמים הם השטן, ובסידרה אתה רואה שגם הם בני אדם, עם אותו טמטום ואותן חולשות. הסאטירה פה היא לא על הערבים, אלא על איך שהחברה הישראלית מסתכלת עליהם. יש מערכון אחד שבו אחד האחמדים יוצא מהארון כאוהד בית"ר, והשני אומר לו שזה יותר גרוע מאשר לצאת מהארון כגיי".

•  •  •

שבת האחרונה, 17:00, בית ציוני אמריקה. דובדבני וקובץ' זונחים את הציניות ואת האג'נדות לטובת מופע סטנדאפ ומערכונים חדש לכל המשפחה, "קומדי־גל 2", שיעלה בהבימה בחנוכה.  לצידם מככבים בו גם שחר חסון וכוכבי הצחוקייה (צמד שיניים ואמיר הורוביץ).

אז גם אתם נכנעתם לפיתוי של הפקות חנוכה.

דובדבני: "ממש לא. מבחינתנו אלה אותם קטעים מהמופע הרגיל שלנו למבוגרים, כמובן בעידון של דברים. גם ככה אנחנו לא מדברים יותר מדי בשפה גסה. הכי חשוב לנו לא להתיילד. לא לבוא, בגלל שזה מופע לילדים, ולעשות 'אההה אווו'".

בסגנון יובל המבולבל?

דובדבני: "אתה אמרת".

קובץ': "אני רואה כבר את הכותרת. 'דובדבני: יובל המבולבל הזבל' (צוחקים). לעשות 'אההה אווו' זה לא מצחיק. ובלי קשר, בכל קטע שלנו בהופעות אנחנו גם מאלתרים. במופע לילדים אנחנו לא מתכוונים ללכת למקומות רחוקים מדי, אלא להיצמד למערכון המקורי. יש פאנצ'ים שעוברים לילדים מעל הראש, כי ילדים פחות מבינים ציניות. הם פחות מקולקלים מאיתנו".

משתתפי ה"קומדי־גל 2"

כבר יותר מעשור שהם אוכלים מהעוגה ומשאירים אותה שלמה. משחקים אותה מפסידנים - וכובשים יעד אחר יעד. מייצרים הומור נועז ובוטה עבור הקהל המבוגר - ומתפרנסים לא רע ככוכבי ילדים ונוער. כשמאחוריהם הופעות בטלוויזיה (יאיר לפיד, ליאור שליין), מופע במה, סידרה משלהם בערוץ 2, סרט קולנוע ("מה כבר יכול לקרות?") ותוכנית ריאליטי ("היחידה"), הם נחשבים לאחד הצמדים הוותיקים והיציבים בתעשייה.

האלמנט המוביל בהומור שלהם הוא לוזריות של דמויות מסכנות וסיטואציות של עולב, שמגיעות לכדי גרוטסקה. הלוזריות מובילה גם למימד של התעללות, פיזית ונפשית, זה בזה, שגם היא משעשעת מאוד את חובבי הז'אנר. "המנגנון שבו אחד מתעלל בשני עובד לנו בטלוויזיה", מודה קובץ', ודובדבני מוסיף: "בתחום הזה, זה אף פעם לא מספיק. תמיד מעניין ותמיד כיף. אני כל פעם מגיע לשפל חדש".

"ובגלל שהדמות שלו היא של אחד כזה מטומטם ודפוק שהורס לנו הכל, הדמות שלו מתעללת בדמות שלי מבחינה נפשית", מסכם קובץ'.

•  •  •

קובץ' הוא הממוסד מבין השניים. בחודש הבא יהיה בן 39, נשוי זה עשר שנים למירב, מנהלת מחקרים בחברה למכשור רפואי, ואבא של נעמה (4 וחצי), שירה (3) ועומר (ארבעה חודשים). הם גרים בדירת שיכון (עם משכנתא) בשכונת רמת החייל בצפון תל אביב. 

הוא חיפאי במקור, בוגר מגמה ביולוגית בבית הספר הריאלי, שם הכיר את אשתו. אחרי הצבא סיים תואר במשפטים ובמינהל עסקים ("בשנה האחרונה של התואר הבנתי שבא לי להפוך את התחביב של הסטנד־אפ למקצוע, סיימתי את התואר, ואז הכרתי את דובדבני").

אחיו ואחותו הגדולים חיים בארה"ב. האחות מתווכת נדל"ן, והאח עובד כתסריטאי ומשכתב בחברת האחים וורנר. "שם זה כמו מפעל", הוא אומר, "שולחים לו דיאלוגים וסצנות, והוא משכתב. הוא כותב מדהים, אבל זה פחות נוגע לכתיבה שלנו. הבייבי שלו, שהוא מת להפיק, זה סרט על סיפור השואה של סבא וסבתא שלי בבודפשט. 

"בשנה אחרי שנגמרה המלחמה ההונגרים הקומוניסטים טבחו שם ביהודים, אבל זה כאילו נמחק מההיסטוריה. סבא וסבתא שלי, כמו עוד יהודים, היו צריכים לחצות נהר כדי לברוח, ויש סצנה בתסריט איך ההונגרים עומדים על גדות הנהר וטובחים ביהודים שמנסים לחצות".

דובדבני (37) הוא רווק הולל. יש לו אחות תזונאית, ושני אחים למחצה מנישואיו הראשונים של אביו. "אמא שלי רצתה עוד ילדים, ואבא שלי לא הסכים. הוא אמר שכבר יש לו מספיק, ושהבסטה סגורה. עד היום זה כואב לה". 

"המשפחה של אבא שלי היא מצפת, שבעה דורות אחורה. אני גדלתי ברעננה, ברחוב רמב"ם, ליד בית הקברות. מגן חובה הייתי כל הזמן עם בנות, כל הזמן אחד על השני. הייתי רודף שמלות עוד בגן".

"אצלנו במשפחה כולם במקצועות ריאליים, איכשהו אני יצאתי קומיקאי. הכבשה השחורה. תמיד עשיתי צחוקים, ידעתי שיש לי את כלי הנשק הזה.

"הפעם הראשונה שהופעתי והרגשתי את הכוח של הבמה היתה בטיול לפולין. הייתי מצחיק את כולם, וביום שישי אחרי הקידוש חיקיתי את ראש המשלחת מול 30 משלחות מכל הארץ. שם הרגשתי שזה זה. אבל רק אחרי הצבא העזתי, כי תמיד ההורים שלי התנגדו לכיוון הזה. שמעתי על מגמת תיאטרון בתיכון, אבל הם רצו שאלמד מקצועות ריאליים".

•  •  •

דרכיהם הצטלבו לרגע כבר בצבא. דובדבני שירת בבקו"ם. תפקידו היה לשחרר זמנית חיילים שנזקקו לטיפול רפואי ממושך, ואחר כך לגייס אותם בחזרה. קובץ' היה אחד מאלה.

קובץ': "נולדתי עם מום בכליה, אני מייצר אבנים כרוני. כבר עברתי ארבעה ניתוחים, והראשון היה בצבא. לפני זה שירתתי כחוקר מצ"ח. בין היתר, חקרתי את המרד שהיה בכלא 6. כשעשיתי את הניתוח עברתי ביחידה של דובדבני, גם התייצבתי אצלו במשרד. רק שהוא לא ידע מי אני, ואני לא ידעתי מי הוא".

דובדבני: "היינו משלמים הרבה כסף לראות שוב את הפגישה ההיא בצבא. הייתי אחראי למילוי דו"חות, ויש לי איפשהו בראש דו"ח עם השם אילן קובץ'".

קובץ': "אם חתמת על טפסים, אולי נאתר את הטופס הזה. אולי יש אותו בבית של ההורים שלי. אחרי הניתוח היו לי הרבה כאבים, אבל ההחלמה היתה מהירה. היו לי עוד כמה חודשים עד שהייתי צריך לחזור לצבא, אז בגיל 19 נסעתי לאמסטרדם, ואחר כך עבדתי כמחלק עיתונים בחיפה. אחרי חצי שנה חזרתי לצבא".

ההיכרות המשמעותית נרשמה ב־2006, בשידוך של הסוכן והמפיק הראשון שלהם, אלי ויידן. המטרה, מהרגע הראשון, היתה להפוך לצמד מצליח.

דובדבני: "בהתחלה היינו כל כך כמהים לפרוץ, שלא הצלחנו לישון. היינו מסתובבים ברחובות עד ארבע בבוקר, כותבים חומרים, בודקים אותם על אנשים, מופיעים באופן ספונטני. הסיבוב היה מתחיל מדירת חדר שבה גרתי, ברחוב חובבי ציון, ליד אריק איינשטיין".

קובץ': "אחרי שנה יחד כבר היתה לנו הופעה של 25-20 דקות, ופתאום, במזל, הגענו ליאיר לפיד בטלוויזיה. הוא בא בכלל לבדוק את ליטל שוורץ, אנחנו חיממנו אותה, ואחרי ההופעה יאיר אמר לנו שהוא רוצה אותנו.

"זו היתה הצלחה מטורפת. עפו עלינו שם, ובאנו לעוד פעמיים. אבל יש לנו תכונה להגיע לתוכניות כשהן נגמרות. יאיר לפיד, היו לו לפני זה 20 עונות, וכבר דיברו איתנו על פינה קבועה בעונה הבאה - ואז הוא הלך לאולפן שישי. כשבאנו לערוץ ביפ, סגרו אותו. באנו לתוכנית האירוח של ליאור שליין בערוץ 10, וזו היתה העונה האחרונה.

"אבל זה בסדר, אנחנו רצים למרחקים ארוכים. לא מאלה שמביאים בום בגיל 25 ונשארים שם. רוב הצמדים לא החזיקו מעמד. אסי וגורי, גרייניק ואלתרמן, כולם נפרדו. רק אלי ומריאנו נשארו, וגם להם היתה הפסקה ארוכה בין מופעים. אנחנו יחד יותר מעשר שנים ומרגישים שאנחנו בסוג של חתונה קתולית".

תהיו יחד גם בגיל 60?

"למה לא? אנחנו מתבגרים, מכירים אחד את השני, כבר לא מפתיעים אחד את השני, וכל פעם עולים מדרגה. אנחנו עדיין בשלב של הגשמת החלומות שלנו ועושים מסע מגניב כזה, לא?"

דובדבני: "אני לא מתחבר לזה".

קובץ': "אז נבטל הכל?"

•  •  •

אנחנו נפגשים בשעת ערב מאוחרת בבית קפה למרגלות המגדל התל־אביבי שבו מתגורר דובדבני. האווירה ביתית. שכנה שחולפת לידנו מפריחה לעברו נשיקות באוויר. גם השכן איציק זוהר נצפה מחוץ לבית הקפה. 

"'רווק הולל' זה לא אומר שאני יוצא לבלות. אין לי חברה. יש לי ידידות, מכרות. הן באות אלי מכל מיני מקומות - פייסבוק, מקומות עבודה, בתי קפה. מעריצות באות אחרי הופעות. יש הצעות קונקרטיות, אבל אני משתדל לא להתפתות".

למה, בעצם? 

"עולם הדייטים הוא משוגע, זה קצת מפחיד אותי. אני לא רוצה מישהי שהתלהבה מהמופע ואחרי שנייה רוצה לעשות לי ילד. יש כמה כאלו כל שבוע. יש גם כל מיני אובססיביים ואובססיביות, שממש מציקים. ביסודי אני בן אדם זוגי, אבל עד שלא אמצא את המישהי... היו לי שש או שבע חברות. מהאחרונה נפרדתי לפני שלוש שנים וחצי. היינו יחד שנה וחצי".

קובץ': "גם איתי מתחילות מעריצות, אחרי הופעות ובפייסבוק. אני מראה את ההודעות שלהן לאשתי, והיא צוחקת".

אתה נעדר הרבה מהבית?

"כן, בגלל שאנחנו מופיעים הרבה, בעיקר בערבים ובלילות. כשיש ילדים זה קשה, כמו בכל משפחה, אבל לפחות אני מביא אותם בבוקר לגן, ולפעמים גם מספיק להוציא אותם אחר הצהריים".

חזקים ביחד. "בהתחלה היינו כל כך כמהים לפרוץ, שלא הצלחנו לישון" // צילום: עופר חן

הזוגיות ביניהם מזכירה לרגעים זוגות נשואים. "זו זוגיות לכל דבר", מבהיר קובץ', "עם עליות ומשברים. אנחנו בני אדם, אז אנחנו כן יכולים להתעצבן אחד על השני, אבל זה אפילו לא מגיע לצעקות, בטח שלא לאלימות. גם לא מילולית. לפעמים הוא נפגע ממני, לפעמים אני ממנו.

"אני בטוח שהוא סובל ממני מאוד, כי אני חסר סבלנות. כדי לשכנע אותו לעשות משהו אני אשתגע, ודובדבני מאוד מכיל. לדעתי הוא הקומיקאי היחיד בתעשייה שלא מונע מאגו אף פעם, בניגוד לכל האחרים, כולל אני. הוא יילחם על שלו, אבל אף פעם לא בכוחניות. הוא מאוד מכבד ורגיש וקולט סיטואציות.

"אם הוא לא מסכים על משהו, או שמשהו מציק לו, הוא לא יגיד כלום, רק ישתוק שתיקה רועמת, כי הוא לא רוצה לפגוע. ישתבלל. לפעמים השתיקה שלו מעצבנת, כי אני צריך להבין מה הוא רוצה ולקלוט שהוא התבאס עלי רצח".

•  •  •

את הסרט "מה כבר יכול לקרות?" שיצא בקיץ שעבר הם כתבו, וגם כיכבו בו כשני חברים שמוצאים פקק של בקבוק קולה ששווה מיליון שקלים ויוצאים למסע הרפתקאות מוטרף. 

דובדבני: "רצינו שכל המדינה תראה אותו, אבל צפו בו 80-70 אלף איש".

קובץ': "130 אלף, אולי 100 אלף, לא היינו עם היד על המספרים. היינו עסוקים בכתיבה ובמשחק ובלדחוף את הפרויקט. בכל הלופ של כרטיסים, קופה, הכנסות - אין לנו מושג, זה אצל המפיק משה אדרי, קרוב לחזה. כרגע הסרט מוקרן ב־VOD, אז קשה לדעת כמה באמת צפו ועוד יצפו, בטח מאות אלפים. הוא נעשה בתקציב נמוך יחסית, 1.6 מיליון שקל, שזה שליש מתקציב של סרט רגיל בארץ, וגם הצלחנו לגייס ספונסר, חברה מסחרית ששמה לא מעט כסף. בסוף כולם יצאו מרוצים, כולל המפיק".

הביקורות היו מעורבות.

קובץ': "היו כאלה שהחמיאו והיו כאלה שלא, אבל לדעתי ביקורות זה משהו שכבר אין לו משמעות בעידן הטוקבקים והפייסבוק. פעם מבקרים באמת היו חורצים את דינם של יוצרים, גומרים קריירות, גומרים מופעים, סרטים, הצגות. היום זו דעת יחיד".

דובדבני: "הביקורת הכי טובה זה להיכנס לשורה האחורית בקולנוע, ועשינו את זה בשבע הקרנות. ראינו את הקהל נקרע מצחוק, וזה היה האישור שלנו שזה עובד, שזה בול".

קובץ': "כשאתה פוגש ברחוב מישהו שמספר לך שהוא היה רואה את הסידרה שלנו עם החבר'ה במועדונית בצבא, וזה מה שהחזיק אותם במסלול - אז אתה אומר, על הזין הביקורות, אנשים אוהבים את זה".

מי מהברנז'ה של הקומיקאים חבר שלכם?

קובץ': "אנחנו לא רואים את עצמנו חלק מהברנז'ה. אין לנו איזו 'חבורה' של קומיקאים, כמו ב'ארץ נהדרת', נגיד. זה גם חלק מהאנדרדוגיות שלנו".

דובדבני: "אחד החלומות שלנו זה להיות ב'ארץ נהדרת' עם כל החבר'ה שם. אנחנו גם רואים שיש לנו אותה שפה כמו לאלי ומריאנו, קיציס ופרידמן. אותה שפה של נונסנס".

קובץ': "אנחנו באים מאותם עולמות. חוץ מזה, גם הם באו לשם מגובשים כצמדים, לכן זו תוכנית שכל כך הצליחה כבר מההתחלה".

בינתיים הם ממשיכים לחרוש את הארץ בהופעות.

דובדבני: "הוואן שלנו זה אחד הדברים הכי לא נוחים בעולם. הוא ישן, ואנחנו יוצאים ממנו צולעים. רגל אחת תמיד נרדמת לנו בנסיעות האלה".

קובץ': "ממש לא נוח, הגב כואב. אבל נסענו ככה שנתיים כי זה אנחנו, זה מה יש".

דובדבני: "אנחנו מנצלים את זה לטיולים בארץ, שאנחנו מאוד אוהבים, באווירת שופינג של חו"ל".

קובץ': "פעם עצרנו בחנות נוחות של תחנת דלק בשתיים בלילה אחרי הופעה, פתאום אני רואה אותו יוצא משם עם מחצלת. הוא קנה מחצלת באמצע הלילה בתחנת דלק. אפילו המוכר היה בהלם".

דובדבני: "יש לי חמישה מזרנים שונים שקניתי בתחנות דלק. השבוע עצרתי בתחנת דלק וקניתי כיסא במאי. עצרתי בצומת מסובים והתיישבתי באמצע הצומת על הכיסא ואכלתי את האוכל כשאני משקיף על התנועה".

מה הכי מצחיק אתכם? 

קובץ': "שאסור לצחוק. היתה לנו פעם תאונה ברחוב הנביאים. אני נהגתי, עבר אופנוען, ונתתי לו בטעות 'קטנה' שהעיפה אותו לצד השני. מזל שלא עבר ממול אוטו שגמר אותו. הייתי יחף, אבל רצנו אליו. הוא קם והתחיל לצלוע והיה נורא עצבני. ברגע שקלטנו שהוא בסדר וירד הלחץ שלא הרגנו בן אדם, הסתכלנו אחד על השני והתחלנו לצחוק.

"הגענו לבית המשפט לתעבורה, ומי נשפט לפנינו? גמד שעמד על כיסא כדי שהשופט יראה אותו. וזה שמולו ניסה להסביר לשופט עם מכוניות צעצוע איך קרתה לו התאונה. פשוט עמדנו שם ובכינו מצחוק. בסוף יצאנו בקנס של 1,500 שקל".

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו