"נורא קל להגיד 'רמלה זה ערסים, פריפריה ומוסיקה מזרחית כבדה'. בשבילי זה הבית"

כשפרצה המהומה סביב השיר של מחמוד דרוויש בטקס פרסי אופיר האחרון, ביקש עמוס תמם שרצפת אולם התיאטרון תיפער ותבלע אותו.

"הרגשתי כמו ילד קטן, שכל המבוגרים סביבו מתקוטטים וצועקים, והוא רק מוריד את הראש ורוצה להיעלם", הוא אומר. "אני לא בן אדם של מחלוקות. אני נבהל ובורח ממריבות. 

"לא הצלחתי להבין מה קורה סביבי. זה היה הזוי, כולם איבדו את זה לגמרי. היתה תחושה שהכל עומד להסלים למקומות רעים ואלימים הרבה יותר. ובעיקר, אלה היו רגעים מאוד עצובים.

"היתה שנה כל כך יפה לקולנוע הישראלי, עם סרטים כל כך טובים. במקום להתעסק ביבול הנפלא והמגוון של הקולנוע הישראלי, דיברו על הפיצוץ הזה שקרה. פיצוץ מביש, מיותר, מכל הצדדים. רק חיכיתי שזה ייגמר ושאוכל לחזור כבר הביתה".

ותמם (39) רק רצה לחגוג. הוא משחק בסרט החדש "לעבור את הקיר" של רמה בורשטין, שזכה בפרס אופיר, ומגלם תפקיד ראשי בהפקת הענק החדשה והגרנדיוזית של הקאמרי, המחזמר "מצחיקונת", שיעלה בסוף החודש. זה יצטרף לתפקיד הראשי ב"קזבלן" (גם הוא בקאמרי), שהוצג כבר 450 פעמים, מול כחצי מיליון צופים.

אנחנו נפגשים בצהרי שישי שטוף שמש בכיכר הבימה בתל אביב, שעה לפני אירוע הפרידה לאילן רונן, המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה. מהר מאוד מתברר ששיחה רציפה לא תהיה כאן, כי כל מי שחולף על פנינו עוצר לשוחח עם תמם. שחקנים ותיקים וצעירים, במאים, אנשי ניהול, אנשי הפקה. כולם.

אחר כך, על ספסל חבוי בין העצים, בידו כוס קפה הפוך עם חלב סויה, תמם אומר ש"מהצד זה אולי נראה כאילו הכל נורא טבעי, כאילו זה המקום שלי מזמן. אבל בחוויה האישית שלי אני עדיין לגמרי בהתחלה. בעצם אפילו לא התחלתי, אני חדש בזה.

"ולא רק שאני חדש, תכף הכל עומד להיגמר. תכף יהיה התפקיד האחרון שלי בקולנוע, התפקיד האחרון שלי בתיאטרון. הערב אני אעלה לבמה בפעם האחרונה. נכון, אני מקבל תפקידים יפים ומתגמלים, ובכל זאת, משהו במבנה האישיות שלי מייצר אצלי תחושה שעוד רגע המסך יירד ולא יעלה מחדש. באופן מוזר, זה כנראה המנוע שלי".   

לכן תמם לא רק רוצה לחגוג, אלא גם לחבק חזק את המקום שהוא נמצא בו. "מבחינתי לא מובן מאליו לרגע שזה מה שאני עושה בחיים. כשאני מסתכל על מה שקורה איתי, אני מתרגש. אשכרה מתרגש. כי שום דבר לא הלך לי בקלות ובטבעיות. מבחינתי הדרך לא היתה אף פעם סלולה וברורה מאליה.

"אצלי מדובר בטיפוס. בעוד מדרגה ועוד מדרגה ועוד מדרגה. ואני, לפני שאני עולה מדרגה, אני בוחן אותה. חושב עליה, מתבונן עליה, שוקל את הצעד שלי, את האופן שבו אניח את הרגל".

אתה לעולם לא מרוצה?

"יש שלב שאני מרוצה, שמגיע אחרי הרבה עבודה. ב'קזבלן' היו לי המון רגעים שאמרתי לעצמי בלב, בואנה, זה מדהים. הקהל מגיע, הקהל מריע, ואני שם. זה פלא שלא יתואר. אבל אני ממשיך לזכור כמה היה לי קשה להגיע לאן שהגעתי.

"אני מזל בתולה. נורא ביקורתי כלפי עצמי. נורא פרפקציוניסט. מאלה שהורסים את המסיבה. כשכולם מבסוטים, אני הנודניק שקם ואומר, בסדר, אבל בואו בכל זאת נמשיך לעבוד. נמשיך לשייף. לפעמים אפילו צדי (צרפתי, הבמאי של 'קזבלן' ו'מצחיקונת'; נ"ל) כבר אומר לי, 'די, עמוס, זה טוב. תירגע. הכל בסדר'.

"עוד לפני שאני עובד על תפקיד, אני עובר תהליך של בירורים עם עצמי. היו לי המון הזדמנויות לתפקידים קלים, עם הרבה כסף והרבה אור זרקורים, ולא לקחתי אותם כי לא הצלחתי להתחבר אליהם מבפנים. אני משתדל להיות נאמן לעצמי, קשוב. אני לא קליל וזורם. אני שוקל, חושב, בודק מה אני מרגיש, בודק מה יש לי בבטן.

"בטן זה לא רק אינטואיציה. בטן זה פחדים. לכלוכים. בוץ. צריך לעשות שם בירורים טוב טוב. אני אדם מברר באופי שלי. אוהב לעבד כל דבר.

"כשהציעו לי את התפקיד ב'מצחיקונת', התחבטתי מאוד, אפילו התייסרתי. הייתי ממש לא בטוח. קראתי את המחזה והרגשתי שאני לא מצליח להבין את הדמות עד הסוף, שזה לא עובד לי. אוקיי, יש בחורה מצחיקה והבעל שלה מהמר. נו, יופי. ואז צפיתי בסרט עם ברברה סטרייסנד וקראתי עוד, והבנתי את השאלה שבלב המחזמר: האם גבר מסוגל לחיות בצל אשתו?

בחזרות למחזמר "קזבלן". "כשכולם מבסוטים, אני הנודניק שקם ואומר, בואו נמשיך לשייף" // צילום: קוקו

"הדמות שאני מגלם, ניק ארנסטיין, היא דמות של פלייבוי, קומבינטור, שחי את החיים הטובים, שמכיר את כולם, שאין אישה שלא היה איתה. הוא מתאהב בפאני ברייס (מיה דגן), מהמר עליה, וככל שהיא עולה ומצליחה, הוא יורד ונחלש והופך להיות תלוי בה, כך שהדימוי הגברי שלו נפגע. אני מרגיש שאני לא גבר כזה, אבל מניח שהרבה מאוד גברים יכולים להתחבט בסוגיה כזאת".

נשמע שיש לך חיים מאוד כבדים.

"את יכולה לתפוס אותי לפעמים ברגעים קלילים, למשל כשאני משחק פיפ"א עם החברים שלי מהילדות, שלום ואסי (מיכאלשווילי וישראלוף, משלישיית מה קשור; נ"ל), גיא וניסים. אנחנו משחקים יחד כבר עשר שנים לפחות.

"או כשאני הולך למשחקי כדורגל של בית"ר ירושלים, או יושב בלילה מול הטלוויזיה, אחרי הצגות, ורואה כל מה שיש בערוצי הספורט. NBA, טניס או פוקר".

האופי המתלבט והמברר שלך הוא שעיכב את התפתחות הקריירה?

"תכלס, מה שעיכב את הקריירה שלי זה שלא קיבלתי הזדמנות. סיימתי לימודים בסמינר הקיבוצים, שיחקתי בסידרה 'השיר שלנו', שהיתה סידרת נוער קלילה וחביבה, ואחרי זה היו שנתיים שלא עשיתי בהן כלום. לא התייחסו אלי כאל שחקן. עשיתי תפקידונים קטנים, הבלחות. ומלא אודישנים. המון. שבחלקם אומרים לך, 'כן, זה אתה, התפקיד שלך', וכלום לא קורה.

"בשורה התחתונה, לא התפרנסתי מזה. עבדתי עם נוער בסיכון, לימדתי קולנוע וטלוויזיה במסגרת פרויקט 'יוצרים עם קשת', וזהו. ביום הולדת 30 שלי די הרמתי ידיים. קניתי כרטיס לתאילנד לחודש. רק אני, עמיר בניון באוזניות ומחברת כתיבה. היה ברור לי שמאוד יכול להיות שאני חוזר ומשנה לגמרי כיוון בחיים.

"לפני הטיסה עשיתי כמה אודישנים ל'סרוגים', ולא קיבלתי שום מענה. הייתי בייאוש. עד כדי כך שכשהזמינו אותי לאודישן האחרון לסידרה, לא הלכתי, כי זה היה ביום של הטיסה שלי. אמרתי לסוכנת שלי, די, עשיתי מספיק אודישנים.

עם מיה דגן ב"מצחיקונת". "אפילו התייסרתי" // צילום: דניאל קמינסקי

"אבל כשחזרתי קיבלתי את התפקיד. ומשם נפתחה סוף סוף הדרך, עם 'עספור', 'שביתה' ושלוש עונות של 'אחת־אפס־אפס' (התפקיד הראשי, שעליו זכה בשנת 2012 בפרס האקדמיה לטלוויזיה לשחקן הטוב ביותר). 

"את 'קזבלן' ניסו להרים מחדש הרבה שנים. היו המון ניסיונות, כמעט בכל מקום. ואני הייתי שם כל הזמן. עשיתי אודישנים לתפקיד הזה בכל התיאטראות. נלחמתי עליו. רציתי שהוא יהיה שלי. 

"עשיתי המון אודישנים. המון. נורא התלבטו איתי. לא יודעים, וכן יודעים, ואולי, ולמה כן, ולמה לא, ונראה, וייתכן. צדי נתן לי להבין שהוא מאוד רוצה אותי ונלחם בשבילי, אבל זה לא היה תלוי רק בו. בסופו של דבר, הימרו עלי. לקחו הימור כשהצניחו אותי לתפקיד הזה". 

*  *  *  *  *

הוא נולד וגדל ברמלה, בן שני מתוך שישה, להורים ילידי תוניס, שפירנסו את ילדיהם כמעט בדוחק מעמל כפיהם. אמו סוזי (65) עובדת בבית דפוס, ואביו אלי (67) עובד בסופרמרקט בתור קצב.

"היתה לי תקופה לא קצרה שבה זכיתי להתבונן על המקום הזה, של הילד שבא מרמלה, מהפריפריה, לעולם התרבותי הגדול בתל אביב", אומר תמם. "תמיד ישנה התחושה שאתה לא שייך. שאתה צריך לעשות עוד קצת כדי להיכנס בשער עולם התרבות הישראלי. שהוא שייך למישהו אחר. 

"אבל גיליתי שזה בעיקר בראש שלי. שאף אחד לא שותף לסיפור שאני מספר לעצמי. באתי רעב, ובסופו של דבר כן חיבקו אותי. כבר ארבע שנים אני שר 'תרד ממני קזבלן'. למה קזבלן שר את זה? קזבלן זאת תדמית. אז יאללה, שים את התדמית בצד ותתחיל לחיות, לעשות. הרבה פעמים התדמית שלך כובלת אותך".

אולי עבורך המציאות הסתדרה כך שלא הרגשת אפליה. זה לא אומר שהאפליה לא קיימת.

"ברור שבתקופות שבהן לא הצלחתי לקבל תפקידים דיברתי אחרת. כשהתחלתי ללמוד בסמינר הקיבוצים אמרתי על עצמי מול כולם, 'אני ערס'. ומישהו שעמד לידי אמר לי, 'אתה? אתה הכי לא ערס'.

"אני באתי עם המטענים שלי. של הבחור מרמלה, ששמע בעיקר מוסיקה מזרחית כבדה כמו עופר לוי, אבי ביטר וג'קי מקייטן, ולא בדיוק קרא מחזות אירופיים קלאסיים. אבל נכון, זה לא הופך אותי לערס.

"נורא קל להגיד, 'רמלה זה ערסים, זה פריפריה, זרות, שוליות ומוסיקה מזרחית כבדה'. בשבילי רמלה זה הבית, החום, בית הכנסת, השכנים הטובים, דו־קיום בין יהודים לערבים שמשחקים יחד בקבוצת כדורגל ועובדים יחד בשוק. אני בתור נער מכרתי פרחים ולימונדה בשוק, וגם תבלינים בבסטה הקטנה של סבא שלי, והכל היה בצוותא עם הערבים, בצורה הכי נעימה שיש. אני האחרון ששוכח מאיפה הוא הגיע. אבל זאת לא חזות הכל. בסופו של דבר, אם אתה רוצה משהו, רוץ לעבר המטרה ותצליח".

ההורים שלך יסכימו עם הדברים האלה?

"ההורים שלי אף פעם, אבל אף פעם, לא נתנו לנו תחושה שלא נצליח להשיג את מה שאנחנו חולמים עליו בגלל המקום שבו גדלנו. כשהחלטתי ללמוד משחק, הם בכלל לא שאלו שאלות ומייד מימנו לי את הלימודים, מכל הלב. הם האנשים הכי טובים בעולם, והם רואים טוב בכל אדם ואדם.

"אסור לנו לעצום עיניים ולהגיד שגזענות לא קיימת. אני לא אתחסד לך עכשיו, שלא מפלים אנשים במדינה הזאת, על כל מיני רקעים. מגדר, דת, עדה. בחיים לא אשכח שבגיל 16 לא הכניסו אותי לדיסקוטק בתל אביב, כי הכתובת שלי היתה ברמלה.

"אני משחק עכשיו בהצגה 'כבוד אבוד' בקאמרי (מאת איאד אקטאר, זוכה פרס פוליצר; נ"ל), תפקיד של עורך דין פקיסטני מוסלמי שמסתיר את הזהות שלו, בגלל הקושי להיות מוסלמי בארה"ב אחרי נפילת התאומים. בחזרות להצגה התעסקנו הרבה בזהות, וגיליתי שגם לשרה פון שוורצה יש סרט משלה, שהיא מגיעה מגרמניה ולא מרגישה שייכת. ומיכה סלקטר, שעליו אתה אומר, הו, הוא הבן של השחקן אברהם סלקטר, משפחה תרבותית - מבחינתו הוא הילד מיבנה, מבית הכנסת ומהכדורגל, שחייב להצליח בזכות עצמו. ורותי אסרסאי היא הילדה האתיופית מבאר שבע, וערן מור הוא בן למהגרים מפולין.

"זה עושה לי צמרמורת. כל אחד בטוח שהוא שונה, והרבה אנשים רוצים לברוח, או לא אוהבים את המקום שממנו באו, ולא מבינים שזה מה שהופך אותם למי שהם. זה מה שמעניק להם את הגוון, ומשם הם צריכים לעוף קדימה, להתפוצץ, לתפוס את מרכז הבמה".

"אז כן, אני באמת חושב שאם אתה מרגיש שווה ושייך, אם אתה מרגיש שמגיע לך - זה יקרה. במקום לבכות, אני רוצה את הפרי הזה, ואוי, לא נותנים לי אותו. גש לעץ, טפס עליו וקטוף את הפרי שאתה רוצה, כי הוא מונח שם.

"ואל תדברי איתי בבקשה על מירי רגב. לא בא לי לדבר עליה. אני עייף מזה".

אין לך דעה בעניין הזה?

"אני מתעקש להיות בעל דעות מגובשות, אבל לא לצעוק אותן. ואם כבר, אני בכלל מעדיף להיות בעד ולא נגד. למה הכל מייד מלחמה?

"ברור שאי אפשר להגיד על התיאטרון הישראלי שהוא מנותק מכלל הציבור הישראלי, כשרק השבוע אני מופיע במעלה אדומים ובמודיעין. ואי אפשר להגיד על הקולנוע הישראלי שהוא מדיר אוכלוסייה כזאת או אחרת, כשהסרט שזכה בפרס אופיר, 'סופת חול', הוא על נשים בדואיות, והסרט 'אבינו' הוא של יוצר דתי, ו'לעבור את הקיר' הוא סרט על חרדים. ואני שחקן מרמלה, ממוצא תוניסאי. אז מה כל זה אומר?" 

"לעבור את הקיר" מספר את סיפורה של מיכל (נועה קולר), חוזרת בתשובה המחפשת שידוך, או יותר נכון, אהבת אמת, סופית וחד־משמעית, אחרי שהארוס שלה ברח לה רגע לפני החתונה. היא מחליטה להתחתן, כמתוכנן, בנר שמיני של חנוכה, מזמינה אולם, שולחת הזמנות, קונה שמלה. רק חתן אין לה. אבל היא אומרת, "קטן על אלוקים להמציא לי חתן", ומתגלגלת. תמם משחק את שימי, בעל אולם חתונות ואחד מתוך שורת גברים הנקרים בדרכה של מיכל.

*  *  *  *  *

תמם נשוי זה שלוש שנים לטל נרובאי (38), בעברה רקדנית ושחקנית, בין היתר בסידרה "בובות" בהוט ובתוכנית הילדים "אה ב גא ד" בערוץ הופ! כיום היא עובדת כפסיכותרפיסטית ופסיכודרמטיסטית בבית החולים תל השומר, ומתמחה בטיפול בהפרעות אכילה. 

"ההיכרות הראשונה בינינו היתה לפני הרבה שנים. התחלתי איתה באיזה בר בתל אביב, והיא לא היתה בעניין, אמרה שאנחנו לא מתאימים. אחרי שנתיים, חברה משותפת שלחה לי הודעה שטל מעוניינת פתאום. ואני, מתוך האגו הגברי שלי, אמרתי, 'עיזבי, אנחנו הרי לא מתאימים'.

ואז, בנובמבר לפני ארבע שנים, קצת לפני ש'קזבלן' עלה, היתה מסיבת יום הולדת לאחד החברים שלי, אוהד יהודאי, שמשחק איתי בהצגה. נורא התלבטתי אם ללכת, כי לא היה לי כוח וזמן, הייתי בתקופת חזרות מטורפת, אבל הלכתי כי אני מאוד אוהב את אוהד. וטל היתה שם.

"אז היה ברור שהסיפור בינינו יקרה. ניגשתי אליה ואמרתי לה שאנחנו תיקו, 1:1, ועכשיו צריכים לסגור מעגל, לצאת לדייט.

עם אשתו טל נרובאי. "בהתחלה היא לא היתה בעניין" // צילום: קוקו

"עד שהתחלתי לצאת איתה לא הייתי בכל הקטע הזה של חתונה ומשפחה. לא הרגשתי שהוא חלק ממני. היו לי לא מעט קשרים זוגיים, אבל רק איתה הצלחתי לנהל דיאלוג אמיתי, מלא כנות, בלי בולשיט.

"היה משהו אחר באוויר, וזה היה מצד אחד משחרר ונוח, ומצד שני מאוד מאתגר. זה היה כמו לפגוש את עצמי.

"בהרבה מובנים, אנחנו אותו אדם. ולפגוש את עצמך זה לא בהכרח פשוט. זה אפילו קשה. היא משקפת לי המון דברים בעצמי. ובגלל שאני אדם שאוהב להתבונן, זאת מתנה. הדיאלוגים איתה הם כמו הדיאלוגים שאני עושה עם עצמי, בתוך תוכי.

"והנה, היא גדלה בסביון ואני ברמלה. מקומות הכי שונים, לכאורה, אבל בפועל הכי דומים. שנינו גדלנו בבית חם, מלא אהבה ואכפתיות, בגובה העיניים. הבית שלה הוא בדיוק כמו הבית שלי.

"אחרי שמונה חודשים ביחד, בט"ו באב, הצעתי לה נישואים. התחלנו לחפש ערב פנוי, שבו אני לא מופיע. זה לא היה פשוט, היו לי אז 30 הצגות של 'קזבלן' בחודש. בסוף התחתַנו בספטמבר, עשרה חודשים אחרי הדייט הראשון".

אפרופו "מצחיקונת", ההצלחה שלך לא עלולה ליצור קושי בזוגיות, בייחוד עם בת זוג שהיתה בעצמה שחקנית?

"כשהתחלנו לצאת, טל כבר כתבה את התזה שלה בתואר השני בפסיכודרמה. היא בחרה לא להיות שחקנית, והיא כל כך טובה במה שהיא עושה היום. אין בינינו התנגשות לרגע. אנחנו שני קווים מקבילים, שנותנים כוח אחד לשני. אם כבר, אני זה שנסחף אחריה לתחום שלה. מוצא את עצמי קורא מאמרים מקצועיים ונמשך לכיוונים טיפוליים".  

*  *  *  *  *

את התפקיד ב"לעבור את הקיר" הוא דווקא קיבל בקלות, יחסית. "בניגוד למה שקורה לי תמיד, שלחו לי סצנה במייל. 11 עמודים. איך שקראתי אותם, ידעתי שאני רוצה את זה. שאני חייב את זה.

"עשיתי שני אודישנים, ולשלישי והאחרון הגעתי גוסס, עם 40 מעלות חום. לקחתי כדורים, ויטמינים, בקושי סחבתי את עצמי. רמה בורשטין עשתה לי תה איזה שלוש פעמים. היא אדם כזה, שרואה את כולם". 

למה הרגשת שאתה חייב את זה?

"מאוד התחברתי לאחד המסרים העיקריים בסרט: אתה רוצה להשיג משהו וקשה לך? אתה צריך לעבור קיר? יש רק דרך אחת: להאמין במאה אחוז.

"בסרט, מיכל אומרת שזה כמו לשבור בלטה במכת יד. אם אתה מאמין במאה אחוז - טאק, אתה שובר. אבל אם מזדחל ומתגנב ספק קטן, זה לא ילך. במקרה כזה אתה תשבור את היד, לא את הבלטה. 

"זה הסוד בחיים: אנשים שלא רואים בעיניים, שהולכים דוך. החיים הם כוונה. יותר ממה שאתה עושה וממה שאתה אומר - הכי חשוב זה לְמה אתה מתכוון. כוונה זאת מילה עמוקה מאוד ביהדות".

אתה מגדיר את עצמך כאדם דתי?

"אני לומד כבר הרבה שנים את פנימיות התורה, לבד ובקבוצות לימוד. זה עושה לי כל כך טוב, שחבל על הזמן. בגלל שאני לא מיסיונר ולא מנסה לגרום לכולם לרוץ ללמוד, אני לא אומר בדיוק מה אני לומד ואיפה. 

"יש קטע כזה שמישהו מגלה משהו רוחני שעושה לו טוב ומתחיל לדבר על זה ולהפיץ ולשטוף את כולם. לי אין צורך בזה. מצאתי את הדרך שטובה בשבילי, ובזה זה מסתכם".

מה זה "פנימיות התורה"? 

"אני כל הזמן עושה התבוננות על החיים שלי בעזרת היהדות. החוכמה היהודית, הרוח היהודית. אני לא מטורלל תימהוני שיושב על קצה ההר. להפך, הרוחניות היהודית מחברת אותך לקרקע. עוזרת לך להיות בפעולה, בזריזות, בעשייה.

בסרט "לעבור את הקיר". "אי אפשר להגיד שהקולנוע הישראלי מדיר אוכלוסייה כלשהי" // צילום: ורד אדיר

"כבר 11 שנים אני פותח כל יום בהתבוננות בכתב. 'מלאכה', קוראים לזה. אני כותב בפתקים באייפון, במחשב או במחברות. לפעמים גם באמצע היום או לפני השינה. זה לא יומני האישי שלום. בכלל לא. אני יוצא החוצה ומתבונן על עצמי, על חיי, על מה שאני מרגיש וחווה. תהליך מאוד אישי. תרפויטי. אחרי שאני עושה מקלחת פיזית, אני עושה מקלחת רוחנית".

זה לא זר לך, גדלת בבית דתי.

"כן, תוך כפייה מסוימת. הדבר היחיד שכפו עלי בבית הוא הדת. אבא שלי חזר בתשובה אחרי מלחמת יום כיפור, שהיתה טראומטית בשבילו, וזה הכתיב לנו את החיים בבית. כאדם בוגר לקחתי את האמונה למקום אחר". 

*  *  *  *  *

את האמת על הטראומה של אביו גילה תמם במהלך ההכנות לסרט חדש בכיכובו, "הלומים", של ארז מזרחי וסהר שביט. הוא מגלם בו את מנשה, הלום קרב ממלחמת ששת הימים, שמעביר את מרבית ימיו בנסיעה בטנדר האדום שלו, מתרחק ומתנתק ממשפחתו הקטנה והמתפוררת. "במשך שעה וארבעים דקות אני אומר אולי 15 משפטים. רוב הסרט אני שותק.

"במסגרת ההתבוננויות שלי לקראת הצילומים למדתי שזו היתה תקופה שבה לא ידעו כל כך להגדיר מה זה הלם קרב. בכל שכונה הסתובב איזה 'מנשה המשוגע' או 'איציק המשוגע'. אנשים חזרו פצועים בנפשם מהמלחמה, לא יכלו לעבוד, לא ישנו בלילה, ולא ידעו בדיוק איך להתייחס אליהם.

"אבל הדבר המעניין שלמדתי הוא על אבא שלי. כשישבתי לדבר איתו, הבנתי שהוא כנראה תואם את ההגדרה של הלום קרב. הוא עלה לארץ מתוניס, דרך צרפת, זמן קצר לפני מלחמת יום כיפור, וממש חטפו אותו למלחמה. שמו עליו מדים ושלחו אותו.

"הוא לא ידע מה קורה עם החיים שלו. הגיע עם כוח עתודה למוצב מצרי שצה"ל כבש, והיו פזורות בו גופות של חיילים מצרים. גופות על גבי גופות. ופתאום, בין הגופות, התרומם חייל מצרי וירה לעבר אבא שלי. הכדורים שרקו לו ליד הראש ופיספסו אותו.

"אחר כך הרב של היחידה אמר לו, 'לך מהר ותגיד הגומל'. שם התחילה ההתמודדות שלו עם הטראומה. החיבור לדת היה תחילת ההתמודדות".

כילד הרגשת שהוא הלום קרב? 

"בדיעבד אני יכול להסביר כל מיני ניואנסים בהתנהגות שלו, אבל לא דברים גדולים שאפשר להצביע עליהם באופן מוחשי. מה שברור הוא שהמזור שלו היה הדבקות המוחלטת בדת.

"הוא אדם מאוד רך, חם, רגיש וטוב, אבל עם הדת הוא היה נוקשה ובלתי מתפשר, כלפי עצמו וכלפינו. הוא הרגיש שהאמונה הבלתי מתפשרת תגן עלינו, כמו שהיא מגינה עליו ועל הפנימיות הרגישה שלו". 

אצלו הדת חיפתה על הרגישות, ואצלך זה המראה החיצוני המחוספס והקול החרוך.

"צדי אמר לי שבתור קזבלן הוא חיפש שחקן שהקהל יאמין שכשהוא עובר בשכונה, כולם מפחדים ממנו. ממני אין שום סיבה לפחד. המראה החיצוני באמת מטעה ולא משקף את מה שקורה אצלי בפנים. אני חושב שזאת המתנה הגדולה שלי, כי היא מאפשרת לי ורסטיליות.

"הקול שלי תמיד היה ככה, עוד כילד. אף פעם לא היה לי קול צלול. כשגדלתי, הצרידות הזאת הפכה לנכס שלי. 

"לפני שנתיים, בתקופה שהייתי עושה כל חודש 30 הצגות של קזבלן והיה בית משוגעים שהגוף בקושי עומד בו, הלכתי להיבדק אצל רופא, והוא הציע לי לעבור ניתוח במיתרי הקול. אמר לי שזה יהיה יופי, שאוכל לשיר צלול ונקי. אבל אני לא רוצה לשיר נקי. זה האופי של הקול שלי, מלוכלך".

והחיצוניות? הזיפים, הקמטים?

"אלה דברים שהופיעו עם השנים, למרות שקמטים היו לי עוד בילדות. הייתי ילד מאוד מאוד נמוך וקטנטן ומופנם. עד גיל 16 הייתי הרבה מאחורי כולם, באופן ניכר. אבל מבפנים תמיד הייתי נורא רגיש.

"אני זוכר שבכיתה י' ביקשו מאיתנו לכתוב פרשנות לאיזה שיר. כתבתי בבית את הפרשנות, וביקשתי להקריא אותה בכיתה. כשסיימתי, המורה שאלה אותי, 'מאיפה העתקת את זה?'

"ממש נפגעתי. נשבעתי לה שלא העתקתי, שאני כתבתי הכל, ואלה התחושות שלי על השיר. אבל היא התעקשה, 'אתה רוצה לצחוק עלי, אתה שחקן, אני מכירה אותך'. העיפה אותי מהכיתה. היא לא האמינה שנער בגיל שלי יכול להתבונן על שיר באופן כל כך רגיש".

בכל זאת התגייסת לצנחנים.

"היו לנו המון צנחנים במשפחה, וזה היה תפקיד שגם אני רציתי לגלם. דמות של צנחן. לצנוח, עם הכומתה האדומה וה־M-16 המקוצר. אבל אני לא חיפשתי לירות ולהרוג ולהסתער. הו, לא. אני לא שם.

"בגלל זה היה לי מאוד קשה בצבא. אין לי סיפורי גבורה. שנה וחצי הייתי לוחם בגדוד 890, ואחר כך עברתי לשרת בביסל"ח ובמתקן אדם. אני לא יודע להגיד למה בדיוק. אני רק זוכר שהתקופה כלוחם היתה מאוד לא קלה, וכולם הבינו שהמעבר נכון בשבילי".

naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו