עדיין כוכב

כשמשה פרץ עלה לבמה בזאפה תל אביב, לא היה זכר לגזר הדין בפרשת העלמות המס שניתן שישה ימים לפני כן. המועדון היה מלא לגמרי, המעריצות נרגשות, האנרגיה גבוהה, ובאוויר היתה תחושה של חפלה שעומדת להתפרץ. 

פרץ נחשב בשנים האחרונות לאחד האמנים המצליחים בארץ. בלדות הפופ שלו - הפופ שלו מערבי יותר מזה של כל זמר אחר שצמח בז'אנר הים־תיכוני בעשור האחרון - פתחו בפניו את דלתות גלגלצ; ההשתתפות שלו בשלוש תוכניות ריאליטי מוסיקליות בזו אחר זו ("בית ספר למוסיקה", "כוכב נולד" ו"אקס פקטור") הכניסה אותו לכל בית ממוצע; והמופע המשותף עם עומר אדם התברר כהצלחה.

האופי הנעים והלוק היפיופי, לצד כישרון השירה ועובדת היותו יוצר מעודכן ומתעדכן שיוצר שירים "לכל המשפחה", הולידו את כוכב הפופ המושלם לישראל העכשווית. רק הפרשה ההיא נצמדה אליו ככתם, ועכשיו נדמה שגם הוא עומד להימחות.

פרץ עולה ב־22:22 בדיוק, מלווה בשישה נגנים, תופים, בס, קלידים, דרבוקה ושתי חשמליות, שעומדות לתת את הטון בחלקים מהמופע הזה. הסאונד גדול וחזק ולא בגלל הסאונד־מן, אלא כי הנגנים של פרץ מנגנים כאילו הוא מופיע במקום גדול יותר. הם באו לתת בראש, והתוצאה היא פורמט של איצטדיון שנדחס לתוך מועדון. 

הפתיחה רוקיסטית עם "ברצלונה", לא קאבר לקלאסיקה ההיא, אלא השיר המקורי של פרץ שקרא לו כך בממזריות. הרוק חזק עוד יותר ב"אם זו מלחמה", והגיטריסט מרקו כהן מפציץ בסולו גיטרה. גם "סימני הזמן", שיר הנושא מאלבומו האחרון, שמספר על זוג שהתבגר יחד, מתחיל כבלדת פופ עם גיטרה אקוסטית ועובר לצליל רוק עם סולו חשמלית.

בשנתיים האחרונות גוברת במוסיקה הים־תיכונית המגמה המתחדשת לתת ברוק, ופרץ הקדים את האופנה הזו - כבר לפני ארבע שנים הוא שר בהופעות רוק ובלוז ("אם את הולכת") ואף כיסה את "אהובתי" של משינה. אגב, האופנה הזו, של גיטרות חזקות וצליל רוקיסטי, מתכתבת עם להיטי רוק־מזרחית ותיקים כמו "אשליות" של ניסים סרוסי, "נפרדנו כך" של אבנר גדסי ו"נכון להיום" של זהר ארגוב.

גם במופע הנוכחי של פרץ מככב "אם את הולכת", הפעם כשילוב של רוק ומזרחית, אבל הביצוע הכי רוקיסטי כאן הוא דווקא ללהיט הוותיק "אלייך", שהגיע בסיומה של מחרוזת להיטים. בקצב מהיר, בעוצמה חזקה, ממש רוק כבד, כשכל הנגנים זוכים לנגן קטעי סולו, כפי שהיה נהוג במופעי רוק בשנות השבעים והשמונים. 

פרץ הוא לא רוקר באופי שלו, לא בכתיבה ולא בסגנון השירה, אבל הוא נהנה לתת לקהל שלו חזק בראש, לראות את המבטים הקצת המומים של המעריצים והמעריצות, שרגילים לקצב המזרחי וסופגים מהבמה מפלים של רוקנרול, ולגרום להם בכל זאת לשיר איתו את הפזמון. וכדי לתקוע את הדגל סופית הוא מסיים בשורה וחצי מ"אהובתי".

גם רגאיי לא חסר כאן. כבר לפני שש שנים הפתיע פרץ כשבפסטיבל הפסנתר שיתף פעולה עם אוהד חיטמן ושילב את להיטיו המוקדמים עם ג'אז, רגאיי, סלסה וסול. הפעם הוא ביצע ברגאיי את "אין כמוך" ושילב רגאיי עם מקצב בלאדי מזרחי ב"רציתי רק". פרץ לא שכח לנגן על בלוטות הרגש כשהקדיש את "גיבור של אמא" לנער בר מצווה שישב בקהל. 

הקהל כבר מזמן הקיף את הבמה כשפרץ הפך את הזאפה למועדון לילה והרקיד אותם עד כלות עם להיטי־על כמו "היא רק רוצה לרקוד" ומחרוזות שכללו את "אולי הלילה", "אשמור עלייך" ו"שחורת עיניים" מאלבום הבכורה שלו, ואת "וגם אם העולם יתהפך" ו״מהשמיים״.

בשלב הזה הצטרפה אליו אגם בוחבוט, עוד מעט בת 13, שפרץ מלווה ומטפח את הקריירה שלה מאז "בית ספר למוסיקה" ועד לפריצה שלה בחודשים האחרונים. הוא שר איתה את הסמבה האיטית של "כמו בריו", הרגאטון "ארטיק מסטיק" והדואט "ילדה קטנה", הלהיט הראשון שלה. וכשהיא בורחת מהטון, פרץ מייד מחזיר אותה, עוזר לה להשתפר ולתפוס ביטחון. 

אגם פותחת בסלסול גם את השיר הבא "הטעם הישן", פרץ עונה בסלסול, ואז הנאמבר נקטע ונתקע לכמעט דקה של חושך ושקט, אולי בגלל תקלה בסאונד או במחשב. כשהשיר מתחדש, פרץ והנגנים ממשיכים לשלב מזרחית עם קריצה לפעם, פופ מהיר ורקיד ורוק עם דרבוקה, שמובילה ל"אלף פעמים", ועם קצב היסטרי לקרחנה של ״מול כל העולם״, קלאבינג מזרחי שמעיף מהרצפה.

פרץ עוצר לרגע עם הבלדה ״כשאת הלכת״, שבה הוא מתחרה בסולו גיטרה מתגבר. הווליום והסאונד מפריעים לשמוע כמה שהוא זמר טוב. ואז מגיע "זיקוקים", ההמנון המקסים, משירי הפופ הטובים של העשור האחרון. הוא מקנח בקלאבינג עם "טיסה 5325". הזאפה בטרפת. הנגנים רוקדים איתו לצלילי המחשב. הוא נותן לקהל לשיר, מעיף אותם באוויר עוד פעם אחת ונפרד לשלום.

משה פרץ בהופעה, זאפה תל אביב

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו