כמו עיתונאים רבים בישראל, גם אני התבקשתי לחתום על העצומה שקוראת ליועץ המשפטי לממשלה לבטל את כתב האישום שהוגש נגד כתב "הארץ" אורי בלאו. הכתב חשף בעיתונו מידע המבוסס על מסמכים מסווגים שהעבירה לידיו החיילת מלשכת אלוף פיקוד המרכז לשעבר, ענת קם (שמבלה את ימיה בכלא). אבל אני לא חתמתי. מדוע? מצד אחד, אני מזדהה עם הנכתב בעצומה על כך שכתב האישום הוא סכנה גדולה לדמוקרטיה, אבל בסיפור הזה יש גם צד אחר, והוא אינו מעיד על אחת משעותיה היפות של התקשורת. במקרה הזה אין מקום להתגייסות אוטומטית של התקשורת לעזרתו של בלאו ולהתנפלות האינסטנקטיבית על היועץ המשפטי לממשלה: האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית קודם כל לאורי בלאו ולעיתונו, "הארץ". מילא הטעות של בלאו בכך שלקח בסיטונות חומר מסווג מלשכת האלוף ולא רק מסמכים שנועדו לשרת מאמר עיתונאי כלשהו (מדובר בהפקרות מוחלטת) - הכתב ועורכיו חטאו בראש ובראשונה בחטא היוהרה. מדוע יוהרה? כי הם לא עמדו בפיתוי שכל עיתונאי שהחזיק בידיו אי פעם מסמך מסווג מכיר: מדובר בדחף לפרסם את המסמך בעיתון כדי להתגאות בעצם החזקתו. אצל רוב העיתונאים והמערכות, אחרי האינסטינקט מגיע שלב שיקול הדעת - הצגת מסמך מסווג בעיתון מחייבת את צה"ל ואת רשויות החוק לחפש אחר מי שהדליף אותו ולבדוק אם הודלפו מסמכים נוספים. הכללים הבלתי כתובים קובעים כי עיתונאים מתבססים על מסמכים מסווגים שהובאו לידיעתם, אבל לא מראים אותם. צה"ל והשב"כ מעלימים בדרך כלל עין. הם אינם נכנסים לאמביציה מטורפת כדי לגלות את מקור הדליפה. אורי בלאו בגד קודם כל במקור שלו, וענת קם נמקה בגללו בכלא. ההתנהלות שלו ושל "הארץ" אחרי שקם הודתה בהעברת מאות מסמכים לידיו, רק החמירה את המצב. בלאו היה חייב להיענות לבקשת המקור שלו לאחר מעצרה ולהחזיר את כל המסמכים. על פי רוב, אין חובה חשובה יותר לעיתונאי מאשר צמצום הנזק למקור, אבל בלאו ו"הארץ" המשיכו ביוהרה שלהם. בהתנהלותו גרם אורי בלאו נזק ליחסי התקשורת עם מקורות פוטנציאליים להדלפות בעלות ערך עיתונאי אמיתי. נזק זה הנראה לי חמור יותר מהסכנה לדמוקרטיה המתוארת בעצומה. הכותב הוא עורך האתר
www.israeldefense.co.il
