הבחורים החדשים בשכונה

דרך הניצחון של איב אנד ליר מרוצפת תכשיטי זהב, מפלים של וקס בשיער ושלושה להיטים ששברו את יוטיוב. אם תשאלו את צחי ואלירון בוזגלו, מהפכת המוסיקה המזרחית הושלמה: אחרי דור הקסטות, שנשכב על הגדר, ואחרי דור ההמשך שכבש כל פלייליסט, צמד האחים המקפיץ מאשקלון מכריז בחגיגיות שהקיפוח מת.

צחי: "נגמרה התקופה של 'צ'רלי וחצי'. תסתכל מה קורה מסביב. הזמרים הכי מצליחים היום, שעושים הכי הרבה כסף, באים מהים־תיכוני. גם להיות הז'אנר הכי רווחי וגם לבוא בטענות? לא לעניין". 

ובכל זאת, יש כאלה שעדיין מתלוננים על קיפוח.

"יכול להיות שזה היה פעם, ואולי יש כאלה שמרגישים ככה. אצלנו לא היה שום קיפוח, כי מבחינתנו, אנחנו ניצחנו. אם אני מחלק את התגובות שאנחנו מקבלים, 98 אחוזים אוהבים אותנו. שני אחוזים לא מתחברים, אומרים לנו 'מרוקאים, תחזרו לאפריקה'. אם אשקלון בשבילם זה אפריקה, אני חוזר לשם בכיף. לשיר הבא נקרא 'שמח באפריקה'".

וישמיעו אותו, לדעתכם?

"אם לעורך או למגיש ברדיו לא בא להשמיע אותנו, זו זכותו המלאה. אני רוצה שישמיעו אותנו כי אוהבים אותנו, ולא מתוך רחמים עלינו. אם המוסיקה שלנו לא עושה לכם טוב על הלב, אל תשמיעו. וקדימה, תשמיעו את מי שכן".

כיף "בשכונה של איב אנד ליר", כשמו של להיט יוטיוב סוחף שלהם. איך לא יהיה כיף כשהחיים מורכבים (לפחות לפי הסרטונים) ממסיבות אלכוהול, בחורות מפזזות בביקיני על שפת בריכה פרטית, מרצדס פתוחה ומרפסות שמשקיפות לים. אם בן־אל וסטטיק העלו את הפָן על המפה, איב אנד ליר מוכיחים שגם הם יודעים לעדכן את הסטטוס.  

צחי (27) ואלירון (24) הם שניים משבעת בניהם של משה ("בוזי"), תקליטן בעברו ("היום הוא נח"), וסיגלית (45), מנהלת חשבונות. את החיבור למוסיקה גילה צחי בילדותו, כשהתלווה לאירועים שבהם תיקלט אביו.

"מגיל קטן המשכתי את הדרך של אבא. היה ברור לי שזה הכיוון שלי בחיים". עד מהרה התחיל לתקלט בכוחות עצמו, ואת התיכון עזב כבר בכיתה י', "לא ביום אחד. במשך תקופה ארוכה הייתי חוזר מהעבודה באמצע הלילה ולא מתעורר בבוקר. היה די ברור שזה מתנגש עם הלימודים. מאחר שכבר התפרנסתי כמו שצריך, עזבתי. בעצם, ההנהלה של בית הספר קיבלה את ההחלטה בשבילי". 

כלומר, היית תלמיד מופרע.

"לא מופרע, אבל המצחיק". 

האח הצעיר יותר, אלירון, סיים 12 שנות לימוד בתיכון מקצועי במגמת מכונאות רכב. "היה חשוב לי לתת לאמא קצת נחת אחרי שהבכור שלה לא סיים", הוא צוחק. 

צחי: "לשנינו היתה ילדות הכי שגרתית שיש. לא חסַר לנו כלום אף פעם".

אלירון: "גדלנו בבית שמח, שתמיד היתה בו מוסיקה. תמיד. אני אהבתי לשמוע זהר ארגוב, ואני מנגן בפסנתר". 

צחי: "אני הייתי שומע בעיקר בוב דילן ומאיר אריאל, וגם מנגן ג'אז - בגיטרה, מפוחית, פסנתר ודרבוקה. העיסוק במוסיקה היותר מזרחית התחיל מהצורך להתפרנס, כי אני לא אנגן דילן באירועים. לאט־לאט התאהבתי במה שאני עושה". 

בגיל 21 עזב צחי את הבית, ולראשונה בחייהם, שני האחים נפרדו. זמן קצר אחר כך עזב גם אלירון לדירה משלו. כמה רחוק הם גרו זה מזה? שתי דקות הליכה, ועוד שתיים מבית ההורים. 

לפני שנה וחצי, כשהיה רק בן 22 וקצת, נכנס אלירון מתחת לחופה עם בת זוגו במשך שבע שנים - לירון. "עוד מהנעורים היא היתה הידידה שסיפרתי לה הכל. מידידים הפכנו לזוג, ואחרי שלוש שנים התחתנו. תמיד שאלו אותנו, 'למה, למה, למה כל כך מוקדם', אבל אנחנו הכי מאושרים בעולם". 

צחי (צוחק): "אני אומר לו 'למה' עד היום. הוא נפל עם אשכנזייה". 

אלירון: "זה הצעד הכי חכם שעשיתי. לירון היא הכוח שלי, היא תומכת בי ועוזרת לי בצורה הכי טובה והכי מפרגנת".

צחי: "אני בינתיים נהנה מהמסביב, וטוב לי ככה". 



הם שרים בסגנון מזרחי, אבל חיפשו טייטל שנודף ממנו ניחוח בינלאומי. כך הגיעו לשם הכי מרים גבות כיום בתעשייה: "איב" נלקח מכינוי חיבה שצחי קיבל מהאקסית שלו, ו"ליר" הוא פשוט קיצור של אלירון. 

המון מעריצים חושבים שזו מחווה למותג האופנה H&M.

צחי (מאוכזב): "למה אתה מלכלך? אנחנו מעדיפים שישוו אותנו לדולצ'ה וגבאנה".

ואכן, האחים בוזגלו מעדיפים רולקס זהב מוגזם על היד על פני סווטש סטנדרטי. כחלק מדור ה־Y העדכני, שמתבסס על נראוּת ברשתות החברתיות, הם לא מתכוונים להסתיר כלום, ובטח שלא להתנצל. מעבר לעובדה שהם אוהבים לעשות שמח, הם מתגאים בשורשים המזרחיים שלהם ושרים עליהם בקול צלול, ואפילו בהומור. 

עד היום הוציאו בסך הכל שלושה שירים, כולם ליוטיוב. הראשון היה "תמונת מצב'' - שיר מסחרי לא מתוחכם, אבל מידבק יותר משפעת בגן ילדים, שמזכיר בטקסט שלו לא פחות משלושה משקאות אלכוהוליים (וודקה, וויסקי וערק) וצבר, נכון להשבוע, 12.7 מיליון צפיות.

כעבור חצי שנה הוציאו את "בשכונה של איב אנד ליר", שצבר 10.2 מיליון צפיות. גם פה התחכום והפוליטיקלי קורקט נשארו להשתזף על שפת הבריכה: על רקע ביט מקפיץ הם מכריזים שבשכונה שלהם "כולם שיכורים, יש וודקה, נרגילה וים של בחורות".

הלהיט החדש, "מכתוב", שיצא לפני שבועיים וכבר הספיק לצבור 3.4 מיליון צפיות, מתייחס לשד העדתי מנקודת מבט צוהלת. הם שרים בו על גברת פרידמן, שרצתה לבתה חתן עורך דין, אבל הבת הביאה הביתה ערס. הסיפור, שבעיקר עושה חשק לפזז, ובטח לא לבכות, נגמר כשגברת פרידמן המתנשאת רוקדת בטקס החינה המרוקאי של הבת.

באחת הביקורות נטען שהטקסט של השיר מעודד גזענות.

אלירון: "אנשים משעמם להם. תשמע את השיר בעצמך ותגיד לי אתה". 

צחי: "בסוף השיר יש חתונה בין האשכנזייה למזרחי, וכולם שמחים. מה, אתם לא מקשיבים? המעריצים שלנו יצאו על מי שכתב את הביקורת הזאת". 

לפחות ב"מכתוב" לא כתבתם על וודקה ונרגילות. בכל זאת, אתם מופיעים גם בבר מצוות.

אלירון: "כשהתחלנו לעבוד, לא חשבנו שבקהל היעד שלנו יהיו גם ילדים. ברגע שהבנו שגם הם שומעים ושרים את המוסיקה שלנו - הפסקנו. לכן ב'מכתוב' עידַנו את כל הדברים".

צחי: "חשוב לי להדגיש שלא עשינו את זה בגלל ביקורת, אלא בגלל שהגענו בעצמנו למסקנה שזה לא ראוי. אנחנו באופן אישי לא מתביישים בכלל, ובמועדונים ובחתונות אנחנו ממשיכים לשיר את השירים על הנרגילות. אם זה היה תלוי בי, הייתי בא גם לראיונות עם נרגילה. אבל עצרו אותנו".

מה הסיפור עם הנרגילה והאלכוהול? 

צחי: "זה הכיף שלנו".

אלירון: "יאללה, תקפוץ אלינו". 

מה הטעם האהוב עליכם בנרגילה?

(שניהם ביחד:) "אייס אבטיח".

את דרכם המקצועית המשותפת התחילו לפני שלוש שנים, כשתיקלטו יחד באירועים. לצד רמיקסים מקוריים ללהיטים של זמרים אחרים, הם הוסיפו גם קטעי שירה. "בהתחלה היינו תקליטנים, כמו כולם", נזכר צחי, "עד שהתחלנו לעשות את הרמיקסים ולכתוב קטעים מקוריים משלנו על השיר הקיים. בשלב מסוים הקהל התחיל לבקש שנוציא סינגל מקורי, אז הוצאנו". 

ב"מכתוב" אתם שרים על ערס. אתם מגדירים את עצמכם ערסים?

"לא, אבל אם יש כאלה שרואים אותנו ככה, אין לנו בעיה עם זה. מה שאתה רואה זה מה שאנחנו, ואנחנו לא מתביישים בזה. להפך, אנחנו מתגאים. אם יש למישהו בעיה - נשמח אם יעביר לנו אותה כדי שייתן לנו עוד רעיון לשיר הבא שלנו". 

המבקרים אמרו שהקליפים שלכם הם שכונה.

צחי: "שמענו את כל מה שיש להגיד עלינו, לטוב ולרע. כשהוצאנו את 'בשכונה', באו כל מיני אנשים וקראו לנו 'שכונה', בקטע מזלזל. אז מה, נתווכח איתם? וואלה, האמת היא שבאנו מהשכונה". 

אלירון: "אנחנו לא מנסים להאדיר את עצמנו. אין פה משחק. אנחנו לגמרי אותנטיים, והקהל אוהב את זה. אנשים לא אוהבים שבאים להם מלמעלה, וגם לא כשמסכנים מדי. יכולנו להגיד כאן שלא היה לנו מה לאכול ושהגענו משום דבר, אבל זה לא יהיה נכון.

"אנחנו לא הולכים להשתנות בשביל אף אחד, ואנחנו גם לא בובה של אף אחד. את כל השירים כתבתי והלחנתי לבד, למעט 'מכתוב', שכתבתי עם דולב רם. הביקורת היחידה שאנחנו מוכנים לקבל היא על טיב ההפקה. כל שאר הביקורות לא רלוונטיות. ברגע שנאכזב את הקהל שלנו כדי לרצות אחרים - אני אגיד תודה רבה ואחזור לנגן ג'אז".

ברדיו עדיין לא משמיעים אתכם הרבה.

צחי: "בשני הסינגלים הראשונים לא ציפינו להרבה, כי היה ברור שלא יכניסו שירים עם טקסטים על וודקה ונרגילה. אבל זה לא רלוונטי, כי הרדיו הוא לא הכוח שלנו. אני מעדיף להיות חביב הקהל, ולא חביב העורכים והשדרנים". 

אלירון: 'מכתוב' מושמע ברדיו, כי הוא טוב, שמח וכיפי". 

אתם שולחים סינגלים לגלגלצ, או שזה לא מעניין אתכם?

צחי: "השירים שלנו יוצאים דרך לינקטון (אתר ייעודי להפצת מוסיקה ברשת; ע"ס), ואני מאמין שהם מגיעים גם לגלגלצ. מה הם עושים עם זה - אני לא יודע".

לא כדאי לכם לשכור יחצן, כמקובל בתחום?

"המוסיקה שלנו היא יחסי הציבור הכי טובים. זה עובד, אז בשביל מה אנחנו צריכים יחצן?" 

אלירון: "אנחנו לא כופים על אף אחד להשמיע אותנו, כי אנחנו מופיעים שלוש פעמים בערב גם בלעדיהם. אז מה אכפת לי?" 

צחי: "ברגע שיכניסו אותנו לגלגלצ, אני לא אפרסם את זה בפייסבוק שלנו כי זה לא יעניין אותי. אבל כשאבקר ילד חולה בבית חולים, והוא יגיד שעשינו אותו מאושר, אני אשמח הרבה יותר ואעלה את זה".

מה לגבי מעבר לתל אביב, המרכז של תעשיית המוסיקה בארץ?

אלירון: "הבית הוא רק באשקלון". 

צחי: "אנחנו אוהבים את האנשים בתל אביב, אבל לא את השטויות שם. לא נעבור. למי יש כוח לחפש חניה? ומה, נלך להשקות ולאירועים בשביל לקבל כובע?"



הם מופיעים פעמיים־שלוש בכל ערב, למעט שישי־שבת. אלירון: "אני מקפיד על שמירת שבת. מבחינתי, הכל בזכות אלוהים, הכל שלו. שום דבר לא שלנו". צחי: "אני מאמין באלוהים, אבל לא ברמה של לשמור, אלא ברמה של בוא נהיה אנשים טובים. אני לא שומר שבת, אבל ההפוגה בסופי שבוע חשובה לי לנפש". 

את הכספים מנהלת עבורם אמם, סיגלית. צחי: "אנחנו לא מבינים בזה, קשה לנו לעקוב. בשביל זה יש אנשי מקצוע. אנחנו מקבלים 15 אלף שקל להופעה, אבל אמא מביאה לנו 200 שקל לשווארמה (צוחק)".

ובכל זאת, יש לכם דירות שקניתם בעצמכם.

צחי: "נכון, וזה בעיקר מההופעות. גם קודם היינו במצב טוב, ואם לא הייתי קונה את הבית שלי, הייתי שוכר אותו". 

אמרו עליכם שקניתם צפיות ביוטיוב.

צחי: "שטויות. כסף זה לא מה שמניע אותנו". 

אפרופו הפרשיות של משה פרץ וקובי פרץ, אתם מקפידים על תשלום מסים?

צחי: "כל עוד אנחנו מרוויחים - מה שצריך לתת למדינה, נותנים. מה שמגיע לנו, מגיע. אנחנו נזהרים וניזהר, כי אנחנו מאוד מפחדים מהכלא".

אלירון: "אנחנו לא מחפשים הרפתקאות".

הרבה זמרים מהז'אנר הים־תיכוני הסתבכו בשנים האחרונות בפלילים.

אלירון: "אני לא חושב שרק בזמר המזרחי. פשוט, זה הז'אנר הכי פופולרי, אז מן הסתם העיניים יהיו שם. היום אין מצב שאתנשק עם מישהי בלי שאגיד לה להוציא תעודת זהות".

אלירון, איך אשתך מגיבה למעריצות הצעירות שלכם? היא סומכת עליך? 

"היא ידעה לתוך מה היא נכנסת, ואני גבר מאוד נאמן. המוטו שלי בחיים הוא שאם אני מרוצה ממה שיש לי בבית, אין לי מה לחפש בחוץ. ואני מרוצה. החיזורים מחמיאים, אבל לא יותר מזה".

צחי: "הוא הבן אדם הכי נאמן שראיתי בחיים שלי". 

צחי, אתה נהנה מהמעריצות?

"זה מחמיא, עד שזה חוצה את גבול הטעם הטוב. יש מעריצות ששולחות תמונות או הודעות עם אופי מיני. באופן עקרוני, אם מתחילה איתי מישהי בגיל נורמלי והיא לא סתומה מדי, אז למה לא? חשוב לי רק שהיא תהיה בן אדם נורמלי ולא איזה סטוקרית". 

מה הגיל המינימלי, מבחינתך?

"20". 

מה קורה אם מעריצה שולחת לך תמונה בעלת אופי מיני? 

"אתה מתעלם או חוסם. אין דרך טובה להגיב לדבר כזה. וחוץ מזה, אנחנו מחליפים את מספרי הטלפון שלנו בכל כמה חודשים". 

אלירון: "מה שכן, אנחנו משתדלים להיענות לאלה שמבקשים ברכות והקדשות. בעצם, לכולם".

צחי: "למנהל שלנו יש רשימה מסודרת, ויש יום בשבוע שבו אנחנו יושבים ומצלמים את הברכות. זה יכול להגיע ל־50 ברכות באותו יום. אתה צריך לראות איזה מיומנים אנחנו. את הנשיקה בסוף אנחנו שולחים ביחד. זה הקהל שיקנה את הדיסק ויבוא לקיסריה".

אלירון: "האהבה של הגילאים האלה היא הכי טובה. הקהל ברחוב ממלא אותנו יותר מכל דבר אחר".

צחי: "אנחנו לא יכולים ללכת ברחוב, לשבת בבתי קפה כמעט אי אפשר. יש כאלה שבאים בול בביס של השווארמה, כשכל הטחינה נוזלת". 



הראיון כולו מתנהל באווירה פתוחה וקלילה, עד לרגע שאני רומז להם על צמד מוסיקלי אחר, ששולט ביד רמה בקהל הצעיר. איב אנד ליר מקפידים, במקרה או שלא, לא לנקוב בשם המפורש. "אנחנו לא משווים את עצמנו לאף אחד, וזה היופי", אומר אלירון. 

צחי: "קווי המתאר דומים, אבל לא התוכן. לי חשוב שאנשים יבינו שאנחנו מגיעים לבד. אין מאחורינו מפיקים ומנהלים ומשקיעים ששמו עלינו כסף".

ומה בכל זאת אתם חושבים על סטטיק ובן־אל?

אלירון: "שהם עושים אחלה עבודה, ואנחנו מפרגנים. לא נכנסים לפינות עם אף אחד. המוסיקה שלנו ממש שונה, הנישה שלנו מאוד שמחה". 

צחי: "'כביש החוף' מאוד קליט. הם עושים הפקה גבוהה, והקליפים שלהם יפים. אנחנו מכוונים יותר לקהל שאוהב מוסיקה מזרחית, והם הולכים טיפה לכיוון ההיפ־הופ. בגלל זה אנחנו לא מתנגשים. יש מקום לכולם. האמת היא שגם יוצא לנו לפעמים לעבוד באותם אירועים שהם מופיעים בהם".

אתם מדברים?

צחי: "יחסים קצרים של כבוד הדדי".

מיצאו את ההבדלים. סטטיק ובן־אל // צילום: משה נחומוביץ

אלמנט לא פחות חשוב אצלכם הוא המראה החיצוני. עם הבגדים המוקפדים וכל הג'ל אתם כמעט קלישאה של "מטרוסקסואלים מזרחיים". 

אלירון: "זה היה חשוב לנו תמיד, הרבה לפני שהתפרסמנו. זה משהו שגדלנו עליו".

צחי: "לי יש לי בעיה עם השיער, הוא לא מסתדר לי כמו שאני רוצה. כשהיינו בלוס אנג'לס, ניסיתי לסדר אותו שמונה פעמים ולא הצלחתי".

מי עושה לכם סטיילינג? 

צחי: "אנחנו לובשים מה שאנחנו אוהבים. בהופעות אנחנו בחליפות, ולפני כל הופעה אנחנו מתאמים אם לובשים היום חליפה מכופתרת שחורה או מכופתרת לבנה. אם זו הופעת צהריים, הלוק יהיה יותר מתאים לצהריים. אנחנו שומרים על ויזואליה מוקפדת. היום אני כבר לא יכול להרשות לעצמי לצאת עם שורט, ושיצלמו אותי ויתייגו. אני אתבאס על איך שאני נראה. אם אני אצא בלי וקס בשיער, אני ארגיש פחות צחי".

אוהבים מותגים? 

צחי: "לא בהכרח. יש לי טי־שירט של ג'וצי שעלה 4,000 שקל, ויש לי כאלה ב־40 שקל".

אלירון: "אנחנו מאוד אוהבים זהב. שים לב שיש לנו טבעת משותפת (מציג טבעת שמורכבת משלוש טבעות ועליהן הכיתוב 'איב אנד ליר')". 

צחי: "אלירון התחתן בשביל שתהיה לו עוד טבעת".

אתם אחים שעובדים יחד. מה עם מריבות?

צחי: "תמיד יש מלחמות, אבל אנחנו שומרים גם על אהבה וכבוד".

אלירון: "זה חיבור של אחים". 

צחי: "פעם יכולנו לא לדבר חודש בגלל מריבה. היום זה לא ככה. עד היום יש ויכוחים ואי הסכמות, אבל לומדים להסתדר". 

התחנה הבאה קיסריה?

צחי: "כן. כל הזמן אומרים לי, 'למה אתה אומר קיסריה?' אבל ברור שאני אגיד. כבר עכשיו אנחנו יכולים, אבל הרפרטואר שלנו קצר, וזה לא ראוי. יבוא יום שנפתח קופות. בעזרת השם ובעזרת הקהל".

erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו