שלושה בסירה אחת

למתבונן מהצד זה נראה כמו מחזה בלתי אפשרי. מועדון הזאפה בהרצליה מלא, והקהל ברובו הגדול חילוני. מנות בלתי כשרות בעליל כמו המבורגר עם גבינת צ'דר או פילה בקר עם פרמזן מוגשות לשולחנות. על הבמה עומדים שני קומיקאים דתיים, אחד מהם חובש כיפה שחורה, וזמר. והקהל מתפקע מצחוק. כן, גם מהסיפור ההוא על החרדי שנאלץ לחפש גוי של שבת בפראג.

"הגיוון בקהל שלנו הוא לא הגיוני, אבל מתברר שהוא אפשרי", מודים ג'קי לוי, קובי אריאלי ומשה ("הטיש הגדול") להב, שעוד מעט סופרים כבר מאה הופעות משותפות תחת הכותרת "טיש בשלושה". "בעצם מה שקורה כאן הוא ששלושה ישראלים שהם לא ממש ישראל הראשונה - בכל זאת, שני אנשי פריפריה וחרדי", אומר לוי, "הם שהופכים את ישראל הראשונה לאפשרית. מתברר שהשירים שאנחנו שרים לא זרים לדתיים, ושהסיטואציות שאנחנו מדברים עליהן לא זרות לחילונים. הרי כל חילוני נתקל ברב שמדבר שטויות, והחרדים מכירים את כוורת. לפי הצחוקים בקהל אנחנו יודעים שכולם הבינו".

רגע לפני הופעת המאה, שתתקיים ביום שלישי הקרוב בבית העם ברחובות, זהו זמן טוב מבחינתם לעשות סיכום ביניים. כבר שנים שכל אחד מהם ידוע בזכות עצמו: לוי ואריאלי הם דמויות מוכרות בתקשורת ובעולם הבידור (לוי כותב גם טור אישי במוסף הזה), ולהב מופיע עם "הטיש הגדול" שלו כבר כ־25 שנה. עכשיו, בראיון משותף, עולה הכל על השולחן: מירי רגב, יחסי דתיים־חילונים, הורות מאוחרת, מאבקי גירושים, ואפילו גלגלצ.

געגועים למג'אדלה

קשה להגדיר את המופע שלהם. למרות הבדיחות זה לא בדיוק סטנד־אפ, ולמרות השירה והמוסיקה זה לא ממש אירוע שירה בציבור. "זה מופע של שירים ישראליים, שירים מוכרים, ובעיקר רוח טובה", אומר להב.

השילוב ביניהם התחיל כמעט במקרה, כשאריאלי וג'קי התארחו ב"טיש", בנפרד. להב ראה את התגובות בשתי ההופעות והחליט לעשות את השידוך. "זה היה כמו במשחק הזיכרון", הוא אומר, "הרמת קלף אחד שהיה טוב, ואז הרמת קלף שני שהתאים, ובינגו".

היה ברור לו שהצירוף של שני אנשי התקשורת הממולחים ישפיע על אופי המופע שלו. "אני איש של מוסיקה, לא של אקטואליה", הוא מודה, "פוליטיקה מעניינת אותי, אני קורא מאמרי דעה ואני מעורב לא פחות מהם, אבל שניהם מושחזים מאוד, אז אני משאיר להם את הבמה". 

למרות זאת, ג'קי מתרעם כשהשיחה גולשת לנושאים אקטואליים. "את יעקב כהן, ליאור שליין או נירו לוי אף פעם לא ישאלו מה דעתם על השתלבות הדתיים בחברה או בתרבות או בכל הנושאים הכבדים האלה".

אריאלי לא מסכים. "בטח ששואלים. הרי אין היום ראיון שעובר בלי לומר את צמד המילים 'מירי רגב', לא משנה מי אתה ומה אתה".

אז מה באמת דעתכם על מירי רגב?

לוי: "לא מזמן הנחיתי מופע סליחות בסוסיא, עם אמנים כמו אודי דוידי ושולי רנד. מירי רגב הגיעה והתקבלה במחיאות כפיים מטורפות. היא אמרה לקהל: 'איזה כיף לקבל מחיאות כפיים ולא שריקות בוז'. כשעליתי אחריה אמרתי: 'אל תאמינו לה, היא נהנית מהשריקות'".

אריאלי: "אמרו לי שבטקס פרסי הקולנוע רק רבע מהקהל שרק בוז, ושלושה רבעים מחאו כפיים. תרשום לפניך, בהתחייבות: במהלך 2017 הברנז'ה האמנותית תגלה את היכולות של רגב להביא תקציבים לתרבות. ככל שהיא תחלק יותר צ'קים, כך הביקורת עליה תפחת".

אתם מצליחים להבין מה מושך אליה את כל האש הזאת?

אריאלי: "כשהיינו ילדים, חיפשנו כל ל"ג בעומר 'הומָן', שזה כינוי להמן הרשע בעגה היידישאית, כדי שנוכל לשים במדורה. בשנים כתיקונם זה היה יאסר ערפאת: לקחו כמה סמרטוטים, ציירו עליהם זיפים, אמרו 'זה הומן' ויאללה לאש.

"אחר כך היו שולמית אלוני ויוסי שריד ואחרים, כל אחד לפי מעלתו ודרגתו באותן שנים. אבל דת היא לא רק של חרדים, גם לתל־אביבים יש דת, וגם הקהילה בתל אביב צריכה לשים הומן במדורה. היא צריכה מישהו לחבוט בו. אז לשתי דקות זה היה רוני אלשיך, ועכשיו זאת מירי רגב. היא גם נותנת להם סחורה - מדברת כמו ברחוב, אז זכותה ליהנות מזה".

לוי: "זה כמו שפעם מינו את ביילין לשר הדתות. איך היה נראה יום עיון במועצות הדתיות אם היה בא אליהן יוסי ביילין ומתחיל להתפלפל על הנודע ביהודה שכותב בספרו וכו' וכו'... הרי היו אומרים 'מי אתה בכלל'.

"כך קרה גם כאן. יש לא מעט אנשים בארץ שמרגישים שתרבות זה תחום שהוא רק שלהם".

אריאלי: "אני מבין את הגעגועים של אנשי התרבות לשר התרבות הקודם, ראלב מג'אדלה. הרי הוא לא רק שהיה קורא צ'כוב, הוא גם היה הולך לישון איתו ממש.

"בקיצור, זה סתם שטויות. מג'אדלה הגיע מהמפלגה הנכונה וזכה להגנה המיידית כמי שבא מהמיעוטים. הם חושבים שהיא סתם פרענקית שסובלת מבורות".

עד כמה המאבק התרבותי הזה משפיע עליכם?

לוי: "אנחנו אמנים פרטיים. מעולם לא תיקצבו לנו יום חזרות, חדר חזרות, או משהו כזה. יש לנו את המכולת שלנו, לטוב ולרע. כשעשינו משהו מוצלח, התפרנסנו. כשלא, יכולנו לבוא בטענות רק לעצמנו". 

אריאלי: "כל אחד מאיתנו הוא שובר תבניות. אין לנו קהל מאופיין. ערב אחד קיבוץ, ערב אחד תל אביב, ערב אחד אפרת".

"כור היתוך? גטו!"

אם כבר מירי רגב, השסע העדתי אכן תופס מקום של כבוד במופע המשותף. כך, למשל, מספר לוי על ילדותו נטולת הגיבורים המזרחיים. "תראו לדוגמה את ירון זהבי, מנהיג חסמב"ה תכול העיניים", הוא אומר במופע. "הוא הנהיג את חבורתו ביחד עם תמר היפה, ועוד אחד שהיה מדען.

"בכלל, לכל אחד מבני החבורה היה תפקיד. רק מנשה היה תימני. כל ייחודו הסתכם בכך שהוא היה תימני, אתם מבינים? רק גיבור מזרחי אחד היה לנו: קופיקו. הוא היה שעיר והגיע מאפריקה, כמו מה בדיוק זה נראה לכם?"

אריאלי מגיב לנושא בחריפות. "אני גזען. כן, תקרא לי גזען. אני בעד הבדל בין אשכנזים וספרדים. הניסיון לטשטש את ההבדלים היה לפני חמישים שנה במה שמכונה כור ההיתוך, אינעל אביו. זה בעצם משחק מילים ישראלי יפה, שתפקידו להכפיף את כולם לתרבות של שבט אחד".

לוי: "להפוך את כולם לאשכנזים".

אריאלי: "פעם סיימתי הרצאה, וניגש אלי אדם שסיפר שעשה דוקטורט בהרווארד על אזרחות בישראל. הוא התארח אצל דודים אמריקנים והקריא להם את העבודה שלו, כדי שיתקנו וישפצו לו את האנגלית. הוא השתמש בביטוי 'כור היתוך' ותירגם אותו סימולטנית ל'תנור שמתיך', וכל פעם שהוא אמר את זה, המארחים שלו קפצו. הם ממש הזדעזעו. שאלו אותו 'מה, אתה מרוסיה? מה זאת אומרת שכולם ייכנסו לתוך תנור אחד?!'

"טיש בשלושה". "הגיוון בקהל שלנו לא הגיוני" // צילום: נועם סאלח

"גם בארה"ב יש סצנה דומה, ושם קוראים לזה 'מוזאיק', פסיפס. איך כל הבן־גוריונים לא חשבו על זה? לא תנורים - פסיפס! באים המון, כל אחד שומר על הצבע שלו, וביחד מרכיבים תמונה".

לוי: "אתם יודעים איך אומרים כור היתוך באיטלקית? גטו. בשיא הרצינות. אני למדתי במוסדות טובים עד גיל 20 ולא שמעתי שם משפחה מזרחי אחד, בשום הקשר אינטלקטואלי. לא היה 'הרב חלפון אמר' או 'פרופ' בוזגלו'. ככה אתה אומר לעצמך שכנראה אין, ואולי אלה באמת רק שמות משפחה של עבריינים או כדורגלנים".

אריאלי: "אם הטשטוש היה אותנטי ואמיתי, הוא לא היה כל כך שתלטני. כיום הוא מנסה לייצר נוסח אשכנזי לכולם. זה שלטון של החזק תוך כדי התנשאות על החלש ממנו והכפפת החלש אליו".

איך מטפלים בזה? 

אריאלי: "בדיוק כמו שעשו עם אפליית נשים: אפליה מתקנת. הדרך היחידה היא להציף את הבעיה, לדבר עליה ולכפות אפליה מתקנת. זה ייקח חמש שנים, שבע שנים, אבל בסוף זה יחדור. בסוף בתפקידים ציבוריים ייקחו יותר מגוון".

לוי: "אני לא אוהב אפליה מתקנת, אבל אני כן רוצה שוועדות מינויים למיניהן ירגישו לא נוח אם בסופו של דבר ההרכבים שביקשו למנות לא יהיו מאוזנים. לא בזכות איזה רגולטור שיפקח על זה, אלא בגלל שזה יהיה טבוע בהם".

אתם מתלוננים על קיפוח, אבל איך אתם מסבירים את הפריחה של המוסיקה המזרחית?

לוי: "יש אמנות ממוסדת, כמו תיאטרון, אופרה, מחול וקולנוע, שדורשת רשימת משתתפים גבוהה ותמיכה מוסדית. ויש יסודות בתרבות שתלויים באדם אחד, כמו שירה, בישול או מוסיקה. אלו יוזמות פרטיות. הצלחה בהן לא אומרת שום דבר על העדפה מוסדית".

להב: "אז מה אתה מציע? לפרק את התיאטראות הלאומיים?"

לוי: "התיאטרון הלאומי עומד באותו מקום כבר הרבה זמן. אתה יודע מה קורה למי שעומד הרבה זמן במים עומדים. קשה להם לחשוב על עצמם בלי המשרה הזאת".

במופע הם מסיימים את הנושא בצורה הרבה יותר הומוריסטית: "אפילו גֶרבר מזרחי אין. למה לא עושים 'בייבי־מקלובה'? לא נורא, הנקמה שלנו היא שבסוף, את הסחוג שסבתא מכינה מאפסנים בצנצנות של גרבר".

"אנחנו מרחפים מעל הסצנה"

במופע הם משמיעים את שירי הלהקות הצבאיות, מעט שירים חסידיים ואינספור שירי ארץ ישראל. את המוסיקה הפופולרית של היום קובי אריאלי אוהב פחות. "דעתי אינה נוחה מתוצאות המצעד השנתי של גלגלצ, שכלל 15 שירים במקומות הראשונים בסגנון של סטטיק ובן־אל תבורי". 

"אין לי בעיה עם אחד, שניים, שלושה, אפילו יותר, אבל שיהיה גיוון. שמקום ראשון יהיה שיר כזה, ובשני מתי כספי, נגיד. כן, משהו מישראל הישנה. אבל זה אותו ציבור שנותן שלושים אחוז רייטינג ל'אח הגדול'. זה רוב המדינה.

לדבריו של להב, "המוסיקה של סטטיק ובן־אל לא קרובה אלי, אבל יכול להיות שזה עניין של גיל. מתי כספי לא היה קרוב אצל הוריי. אין לי משהו נגדם, אני פשוט פחות מתחבר. לא נהנה מהשירים האלה".

אריאלי: "אם אני צריך להחליט בין הזניה מוחלטת של התעשייה לבין טוטאליטריות טרוריסטית מרושעת, אני באמת לא יודע איפה אני. תשמע את הרפרטואר של המופע הזה, תראה שאנחנו אנשים נורמליים. אנחנו לא במשחק הזה".

לוי: "לפני שלוש שנים נסעתי עם אשתי להודו, ובערב סביב המדורה הוציאו גיטרות. למרות שאני בן 50, השירים היו אותו דבר כמו פעם, כאילו כלום לא השתנה. היו שם בוב מארלי וקט סטיבנס, בוב דילן וסיימון וגרפונקל.

"אני זוכר שבשנת 2000 עשו את 'מצעד המילניום', ואם אני לא טועה, השיר שהגיע למקום הראשון היה 'מקרֶנה', שעבר בלי למצמץ את 'Yesterday', 'הוטל קליפורניה' ועוד. אלא שה'מקרנה' נשכח ונעלם, והשאר נשארו. זה מה שיקרה גם עכשיו".

להב: "היום כבר לא מייצרים שירים שכל המדינה יכולה לשיר, דברים כמו 'עוד לא אהבתי די', 'רוצי שמוליק', 'עטור מצחך'. הרבה זמן כבר אין שירים כאלה, למרות שהקהל רוצה את זה. ההופעות שלי מלאות, אנשים באים כדי לשמוע שירים כאלה.

"הייתי רוצה לראות יותר פואטיקה, יותר חריזה, יותר משקל. כנראה שעבר זמנה של 'הורה היאחזות', למרות שמה שמדבר לאדם זה מלודיות. נפש האדם צריכה מלודיה טובה".

לוי: "אצלנו אין בס עם סלסולים. נכון שהם (סטטיק ובן־אל; י"ש) ימלאו את קיסריה ומשה להב לא, אבל זה סבבה מבחינתי. יש תעשייה ויש תרבות, והתרבות, מטבע הדברים, פחות יכולה לעסוק בשיווק, בהמצאת להיטים לפי כוחות שוק. המופע הזה שייך לעולם התרבות. אנחנו מרחפים מעל הסצנה. הגיוון בקהל הוא בלתי אפשרי, דתיים וחילונים".

איך הייתם מגדירים את הקהל שבא לראות אתכם?

להב: "ישראל המיושבת. אנשים מכל המינים והסוגים, אפילו חרדים".

לוי: "נסענו לפני כמה חודשים להופיע בצפון, חצי מהקהל היה חרדים, ואני שברתי את הראש מה נשיר להם, מה הם מכירים בכלל. בסוף להב עלה לבמה, התחיל לעשות כוורת, ולתדהמתי כולם התחילו לשיר. הם ידעו את המילים על בוריין".

אריאלי: "הגיוון הוא באמת בלתי הגיוני, אבל זה עובד כנראה בגלל שאנחנו בעצמנו כאלה. למשל, לא תצליח לנחש למי כל אחד מאיתנו מצביע. אולי רק אותי, אבל זה כי אני צעקן ודוס. את האחרים ממש לא תצליח".

לוי: "אני פלורליסט דתי אמיתי. יש לי דעות ליברליות. אני רוצה לראות אישה כדיינית בבית הדין הרבני ועוד דברים כאלה. הדתיות שלי היא לא אורתודוקסית ממסדית. אני מערבב בתי כנסת, ואין לי בעיה להתפלל עם נשים. אני מתפלל בקהילת 'ציון' של הרבה תמר אלעד־אפלבאום, שרבנים אורתודוקסים אומרים לי לא לציטוט שהיא האדם הכי דתי בירושלים". 

אצל אריאלי שאלת השיוך הדתי מסובכת אפילו יותר. הוא עדיין נתפס כחרדי, אף שבשנים האחרונות החליף את הכיפה משחורה לסרוגה בצבע שחור. "אני ברחתי מהחרדים, נסתי על נפשי. אני לא מסתדר עם זה, לא יודע לציית, לא יודע ללכת בעדר. מעולם לא צייתתי לאיש - לא להורים, לא למורים, לא לרבנים.

"אני מלא ביקורת על החרדים, וברחתי כל כך, שהיום אני אוהב אותם אהבת נפש. אני כל כך בחוץ שאני אוהב אותם. המשפחה שלי חצי חרדית. הבת שלי לומדת בחינוך חרדי־לייט, אבל הבנים במסגרות חרדיות".

הכיפה הסרוגה השחורה היא חלק מהדרך יוצאת הדופן של אריאלי בעולם הדתי. "במוזיאון ישראל היתה תערוכה שקראו לה 'מסעות'. אנשים לוקחים חפץ וכותבים עליו משהו. ניר ברקת לקח חרב, אורי אורבך ז"ל לקח תנ"ך. אני שמתי את הכיפה הזו, הסרוגה בשחור. היא מתארת כמה שאני באמצע, אדם שאין לו מקום אחד.

"כבר שנים ארוכות אני במסע לעבר הישראליות. הבנתי שב'עגלה ריקה' יש הרבה מאוד סחורה, כמו התרבות למשל, כמו מה שאנחנו עושים במופע, כמו השירה הישראלית, שממלאת את העגלה".

להב, לוי ואריאלי. "כל אחד מאיתנו הוא שובר תבניות" // צילום: אפרת אשל

ואכן, ההומור והדת הם חלק משמעותי מהמופע. השלושה לא מגחכים על הדת, אלא צוחקים איתה. לא בפלפולי גמרא, אלא בנגיעות קלות מהמסורת, כאלו שגם הקהל, החילוני ברובו המוחלט, מוצא את עצמו צוחק מהן.

לוי: "אחד הדברים שמשותפים לשנינו ולעוד רבים שעוסקים בתחום הזה של התרבות והבידור הוא שאיפשהו בחיים שלהם הם ראו הופעה, מערכון או סרט, ופתאום גילו שהשתחררו מאיזו דרשה מטומטמת, שלפתה אותם חזק. גם בדברים שהם לגמרי חילול הקודש יש חשיבות בבנייה העצמית שלך. הומור זה כלי של חילול הקודש".

אריאלי: "אל תשאל, אני מצלם עכשיו מערכון על רב שמשלמים לו כדי להכניס פרסומות סמויות לדרשות שלו".

לוי: "אנחנו מדברים בעיקר על זוטי דברים. על הדברים האלה שגורמים לך להאמין מתוך פחד שגורר ציות עיוור. לא על הדברים הגדולים, כמו תחיית המתים, שעל זה עוד אפשר להתפלפל איך זה ייראה.

"אביגיל, בתי הקטנה, שאלה אותי 'מתי אתה מאמין שיחזרו סבא שמוליק והדינוזאורים. התמוגגתי מהמחשבה התמימה, שמבחינתה גם הדינוזאורים יחזרו. למעשה, כל מי שמאמין בתחיית המתים מאמין שרק אלה שהוא רוצה בשיבתם יחזרו, ושכל היתר ייתקעו חזק מאוד".

אריאלי: "בתי שאלה אותי מה הייתי עושה אם הקב"ה היה מבקש ממני לשחוט אותה כמו בעקידת יצחק. אמרתי לה: 'השתגעת? מה פתאום, אין מצב'".

לוי: "גם אותי הבת שלי שאלה. אמרתי שאם הוא יבקש את זה, אדע שזה לא באמת אלוהים".

להב פחות שותף בדיונים על הדת. "נולדתי בבית מסורתי ונחלשתי", הוא אומר, אבל לוי מספר שבהופעה לפני ראש השנה "הוא לא היה צריך להתאמץ יותר מדי כדי להיזכר במילים של השירים מבית הכנסת".

להב: "כשהייתי צעיר קמתי לכל תפילות הסליחות. הלכתי לבית הכנסת בגלל השירים, פחות בגלל האמונה. עד היום אני מזמזם המון שירים מבית הכנסת. יש לי בטלפון אפילו תיקייה אחת שמוקדשת לשירים האלה. זה תענוג".

נשים נשים 

הראיון המשותף מתקיים כמה ימים לאחר סערת "מרימים לכיפור", האירוע שהיה אמור להיערך בכיכר רבין ובוטל בעקבות סערה ציבורית על כך שלא כלל נשים. "אני בעד המאבק", אומר לוי, "אבל אי אפשר לדרוש שבכל ערב יהיה ייצוג. אולי יבטלו הופעה של הביטלס כי אין אישה בהרכב? הרי כל הרוקנרול ייאסר לשמיעה כי גם בו אין כמעט נשים. גם על ההרכב שלנו יכולים לומר את זה".

"אי אפשר", מתקן להב, "אני מופיע עם רבקה מיכאלי". אריאלי מצטרף: "אני מגיש תוכנית בגל"צ ונתתי הנחיה שבכל ליין־אפ תהיה אישה. אם אין, זה צורם לי באוזן".

אז אתה עדיין משדר שם למרות שהוחלט להפסיק את תוכניתכם?

"העיפו אותי מ'המילה האחרונה', אבל הם ממשיכים לקרוא לי. רק בספטמבר שידרתי בשעה שש עם עירית לינור המון פעמים. באופן כללי, מעולם לא היה לי תפקיד רשמי בתקשורת, תמיד הייתי מחליף של מישהו, ואז הוא החליף מקצוע או מת, והכניסו אותי. ככה הפכתי לאיש מוכר. החלפתי את אברי בתוכנית הבוקר, את קירשנבאום ז"ל בשש, את גורי ב'גב האומה'.

"בכלל, אני יושב על משבצת נחשקת בתקשורת: 'אומר חוכמות'. אין הרבה כאלה, למרות שלהב טוען שאדם עם כיפה שחורה לא אמור להופיע בתקשורת אלא לפנות גופות".

לוי: "לא בטוח שהיום הייתי מקים תחנה צבאית, אבל כרגע גל"צ זה השידור הציבורי היחיד שיש במדינה. היחיד שחף משיקולים מסחריים כלשהם".

אריאלי: "אני עוקב בסקרנות אחרי מה שקורה בתאגיד השידור הציבורי ושוקע בדיכאון. כבר היום מנפנפים לי בשמונה חרדים שיש שם. שמונה! תתביישו.

"הסיאוב בנוי בתוך המערכות האלה. כשאין שיקולים של רווח והפסד, זה אומר לי שאו שיהיה עוד מאותו הדבר, או שזה בכלל לא יקום, וכך ביזבזנו אי אלו מיליוני שקלים. אומרים לי שאני אומר את זה בגלל שאני לא עובד שם. נו טוב, אין איך לצאת מהמעגל הזה".

לוי: "חייבים שידור ציבורי. מי יכול היום לעשות תחקיר על חברה שקונה פרסומות באותו כלי תקשורת? מי יכול לכתוב על חברת החשמל או על שלל הדברים מתעשיית הקוליפורמים? מי ייתן צ'אנס לאמנים מתחילים שלא מיוצגים על ידי אותו אמרגן שמקושר עם אותו כלי תקשורת? חייבים שידור ציבורי".

"חתולה" שהוא זכר

הצחוקים נעלמים כשמגיעים למכנה המשותף האמיתי שמאחד אותם: משפחה. שלושתם נשואים בשנית ואבות לילדים. לוי גם מנהל מסע ציבורי על זכויותיהם של האבות הגרושים.

"בחודשים הקרובים אני הולך להיות שוב אבא", אומר לוי בגאווה. בגיל 53 אני אהיה אבא לחמישה, וזה עוד אחרי שהתחלתי את קריירת האבהות בגיל 39. הייתי בטוח שזה ייגמר בשני ילדים גג.

"זו השמחה הכי גדולה שיש. מבעז בן השנתיים אני נהנה כל כך. יש משהו בהורות מבוגרת שהוא מאוזן יותר, עם פרספקטיבה שונה. יש גם חששות שפתאום ייגמר הכוח לקום באמצע הלילה, אבל אני עדיין מתהפך עם אופנועים כמו ילד בן 18, אז הכל טוב". 

גם ללהב (51) יש ילד קטן מנישואיו החדשים. "לי יותר קשה עם ההורות המבוגרת. צריך כוחות, להכניס עגלה, להוציא, לקשור, והגיל עושה את שלו. לאח שלי כבר יש נכדים. מצד שני, יש לי כוכב גדול בבית, וזה תענוג. זה משובב את הנפש.

"תדע לך שיש לנו ברכה גדולה מעל המופע. מהרגע שהתאחדנו, התחיל אצלנו גל של חתונות ולידות. המתופף התחתן ונולדה לו בת, חודשיים אחרי זה אני התחתנתי ונולד לי בן, שבוע אחרי זה ג'קי, וגם הבת של קובי התחתנה. והכל בשנה אחת".

אריאלי: "אני אולי הכי צעיר פה, ועדיין, אני עם זה סיימתי. הגירושים שלי עברו בשקט יחסי, אין סערות כמו שהיו אצל ג'קי, אז זה פחות בוער בי. אני מניח שאם זה היה אחרת, זה היה יותר בוער.

"אני חלוק עם ג'קי בשאלה מי נפגע יותר בתהליך הגירושים. לדעתי עדיין יש יותר גברים עבריינים מנשים עברייניות".

לוי: "כששומעים חברות כנסת מהצד היותר ליברלי אומרות דברים כמו 'כשגברים רוצים משמורת משותפת הם רוצים את זה רק כדי לשלם פחות מזונות ולא באמת כדי להיות עם הילדים', לומדים שדעות חשוכות זה דבר שלא ניגמל ממנו לעולם. אם אתה אומר את המשפט הזה על מגזר מסוים, נגיד על ערבים, או על הומואים, יגידו לך שזה מגעיל. אבל על גברים גרושים מותר להגיד הכל. אמנם משהו מתחיל להשתנות, אבל בקטן".

גם הקשר המיוחד לירושלים קושר ביניהם. "הירושלמים הם עם מיוחד", מספר לוי בהופעה, "רק שם תשמע מושגים כמו 'חתולה' שהוא זכר, או ילד שמבקש 'פטל ענבים'. יותר מזה, הירושלמים באמת מאמינים שבים שוחה דג שקוראים לו פילֶה".

מאחורי הקלעים הם מדברים קצת יותר ברצינות על המצב בבירה. אריאלי: "יש תהליך שמתרחש בעיקר בחדרי המיטות, קוראים לזה דמוגרפיה. זו עיר שבה שומעים עברית וערבית וצרפתית, ויחד עם כל זה, אני לגמרי מרגיש בה בבית. זה לגמרי המקום שלי".

לוי: "נכון שמדי פעם קם איזה פסיכופת ושובר לנו את הלב, אבל החשיבות האסטרטגית של זה היא אפסית. בעבר היו ימים שב'מוצאי פיגוע' שאלתי את עצמי מה יהיה. היום אני יודע מה יהיה. יהיה עוד פיגוע, ומחירי הדיור ימשיכו לעלות.

"בכלל, זה מדהים: ירושלים היא המקום היחיד בעולם שסובל מהגירה שלילית וממצב ביטחוני מסובך, ומחירי הדירות רק עולים".

להב הוא הפסימי בחבורה לגבי המתרחש בעיר. "ירושלים שינתה את פניה, היא התחרדה", הוא אומר בכאב. "עזבתי אותה כשכבר לא נשאר לי עם מי לשבת לשתות. כל שכבת הגיל שלי, אנשים כמוני, עזבו. היום אתה יושב ושומע שם יידיש, אנגלית וגם ערבית. לי כבר לא נשאר מה לעשות שם. עברתי לרמת גן".

אריאלי: "אני מרגיש שיש פספוס אדיר בחוסר היכולת של הרשויות לעשות הפרדה בין ערביי ירושלים לגדה. שאלתי פעם את ניר ברקת אם הוא אי פעם ישב עם מישהו משם, אם יש לו חברים ערבים. הוא אמר שלא. הייתי מזועזע. ליבי אומר לי שאם ראש העיר לא ישב עם נכבדי הקהילה, לא עשו די בעניין. תבנה שלושה מגרשי ספורט בשייח' ג'ראח ותראה איך זה ירגיע את הרוחות".

לוי: "זה אולי יחזק את הצדדים המתונים, אבל הסיפור הוא הסיסמה שהמציא חוסייני על כך ש'אל־אקצא בסכנה'. בכל פעם שמישהו רוצה לנענע את המקום, הוא אומר 'אל־אקצא בסכנה', ואז מישהו קם ומוציא פיגוע.

"בוא אני אספר לך משהו על דו־קיום. בערב ראש השנה, הסוחרים בשוק מחנה יהודה ובסוּפר מעלים את המחירים של מאכלי ראש השנה ברמות מטורפות. רוביא, שזה מאכל עניים, אשכרה אוכל של חמורים, הופך פתאום לארבעים שקל לקילו.

"בשנה שעברה אמרתי לאשתי, הבה נתחכמה לו. לא נלך למחנה יהודה, לא נקפיא שבועיים מראש כדי להרוויח עשרה שקלים ונהרוס את הטריות, אלא ניסע לבית צפאפא. נסעתי, קניתי במחיר שפוי, ובא לציון גואל.

"השנה עשיתי אותו הדבר. אמרתי לאשתי, בואי שוב נחכה לרגע האחרון. היא נסעה לבית צפאפא, והפעם מצאה אותם בחמישים שקל לקילו!

"זה מלמד שאולי אין דו־קיום, אבל שהם לגמרי למדו אותנו. הפעימה הפנימית של היהודים והערבים מכוילת להיות ביחד. זה לא אומר שיש הרבה סימפטיה והרבה אהבה, אבל יש כיוון לביחד".

judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו