"הפסקנו ללכת עם כיפה ברחוב"

אזרחי מלייה מתנערים מהגדרתם כ"מובלעת" ומדגישים בכל הזדמנות כי מדובר ב"שטח ריבוני ספרדי בצפון אפריקה, שנולד עוד הרבה לפני שמרוקו קמה". הם מרבים להפליג בסיפורי ההיסטוריה המקומית ורואים עצמם נצר לגירוש ספרד, לצד שרידים מיהודי מרוקו שביקשו לעלות לארץ ישראל ונתקעו בדרך. כך או אחרת, מלייה מתהדרת בדו־קיום בין כלל תושביה. ולראיה - התגייסות משרד התיירות המקומי כבר בשנת 1995 למיתוג העיר ברוח של כור היתוך, עד כדי כך שבכל מסמך תיירותי, כמו גם על המרצפות ברחבי העיר, מוטבעת האות "מ" בשפות ספרדית, עברית, ערבית והודית. במחווה לישראל קרויים חמישה רחובות בעיר על שם ערים ישראליות, ובהם הרחוב תל אביב. מלייה מונה כ־85 אלף תושבים, והתמהיל בה מורכב מרוב מוסלמי המונה יותר מ־50 אלף איש, אחריהם הנוצרים עם כ־30 אלף, היהודים עם קרוב ל־600 נפשות וכמה עשרות בודדות של הודים. וכולם מכונסים בעיר חוף שגודלה 12.4 קמ"ר.

סלומון ודוד כהן. "המציאות עגומה וכבר קשה לטאטא את זה" 

יהודי הקהילה במלייה, כמו גם המוסלמים הסובלניים, מנסים לשדר עסקים כרגיל, אולם יש בהם גם המבקשים להתריע מפני הבעיות, וכאלו לא חסרות. כך למשל סלומון כהן (54), סוחר מכס ונשיא קרן היסוד בעיר, החי על קו מלייה־ירושלים, גבר דומיננטי מרשים ורב־השפעה בקהילה ומחוצה לה. בימים אלו רעייתו ריינה־מלכה ובתם שרון (16) לומדות עברית בישראל ולשניים שני ילדים נוספים - שמואל (26) ודוד (23), שמתלווה אליו לפגישתנו.

"בעבר היתה פה קהילה יהודית גדולה", פותח סלומון, "ב־15 השנים האחרונות העשירים יצאו מפה, רובם למדריד ולמלאגה שבספרד. העניים יותר הלכו לישראל ואחרים לדרום אמריקה, בעיקר לוונצואלה. הקהילה הולכת וקטנה בכל שנה. המצב הכלכלי פה ובספרד בכלל הלך והידרדר. משפחות שהיו מהמעמד הבינוני נפלו". לדבריו, הקהילה נדרשת להתמודד עם מציאות שבה צעיריה מתחרדים, וכתוצאה מכך חלקם עולים לישראל כדי ללמוד תורה בישיבות ולהקים בית בישראל, ואלה שלא - מקצינים בתוך הקהילה. 

סלומון ודוד מלאי גאווה על המקום שממנו הם באים. הם מרחיבים על היתרון הגדול בכך שמלייה, כחלק מספרד, היא אזור סחר ללא מע"מ. רוב היהודים, כמו גם המקומיים האחרים, עוסקים במסחר עם מרוקו, שנמצאת במרחק כמה צעדים מטיילת המרינה היפהפייה של העיר. עובדה זו משפיעה באופן ישיר על היהודים במלייה. לדברי סלומון, "ההיחלשות במסחר, שבו עוסקים רוב היהודים, הביאה להוצאות גבוהות של הקהילה כי הסיוע יוצא מקופת הקהילה. לכן בשנים האחרונות אני מציע לאנשים לעלות לישראל. המצב כיום בקהילה היהודית לא מזהיר. בבית הספר התיכון 95 אחוזים הם מוסלמים. איך תשלחי ילד שהיה עד גיל 12 עם יהודים לבית ספר כזה? המציאות עגומה וקשה כבר לטאטא את זה". 

בלב רחוב הדוכסית לה ויקטוריה לומדים כ־60 תלמידים יהודים מכיתות גן ועד גיל 12. מאחר שהעלות לחודש עבור בית הספר הפרטי עומדת על 300 יורו, כחמישית מחברי הקהילה היהודית עומדים בתשלום והיתר - מסתייעים בתרומות מחו"ל של יוצאי מלייה המבוססים. "אני מדבר על כ־40 משפחות בקהילה שחיו בכבוד וניהלו עסקים קטנים, ופשטו רגל", ממשיך סלומון, "לחלקן הקהילה מממנת את שכר הדירה, חלקן מקבלות עזרה נקודתית. בחגים נותנים לכולם - וכל זה בסתר. המדינה נותנת 400 יורו שמספיקים רק לשכירות, אבל אם יש לך חוב למדינה - לא תקבלי גם את זה. הקהילה שילמה את החובות לא פעם כדי שחברים בה יקבלו את הקיצבה מהמדינה".

גם האב וגם הבן מדגישים את החשיבות בקיומו של בית הספר ואת העובדה שחייבים להשיג תרומות מבית ומחוץ כדי שלא ייסגר. "ביום שבו בית הספר ייסגר - הקהילה היהודית במלייה לא תתקיים", קובע סלומון בנחרצות.

 

האנטישמיות התגברה

אולם מלבד נושאי חינוך ופרנסה, קיימת גם בעיה המשותפת לקהילות יהודיות רבות בעולם. סלומון מדבר בגלוי ובאומץ רב על האנטישמיות, שלא פסחה גם על יהודי מלייה. "לאחרונה יש תופעה חדשה שבה הורים חוששים לשלוח את ילדיהם לתיכון המעורב, ורואים יותר ויותר ילדים שלומדים בבית אחרי בית הספר היסודי, בגלל היחס אליהם כיהודים". 

פעילות שגרתית בגדר ההפרדה במלייה. המסתננים מנסים בכל דרך לעבור לאירופה // צילום: רויטרס

דוד מחזק: "יש אלימות קשה בבתי הספר. צועקים 'הייל היטלר' בכיתות, מכים את הילדים היהודים רק בגלל שהם יהודים. זה היה גם בתקופתי, רק שזה נהפך ליותר אלים ואגרסיבי". כשדוד מבקר בישראל הוא חובש כיפה, אבל במלייה הוא מחליף אותה בכובע קסקט. "על ציצית אין על מה לדבר", הוא אומר, "כיהודי, יש מקומות שהיום אני לא נכנס אליהם. אנשים עוצמים עיניים בקהילה. חלקם כי הם חוששים, חלקם כי יש להם עניין. למה ליהודים, עובדי עירייה למשל, או כאלה שהתברגו בממשלה, שם המשכורות והתנאים טובים, לדבר על אנטישמיות? כשאבא התחיל לעבוד בסוכנות באו אליו אנשים מהקהילה ושאלו אותו למה הוא עושה את זה. את מבינה? הם לא אהבו את זה שאבא שיכנע אנשים לעלות לישראל, והיו גם שהציקו". 

השנים האחרונות סיפקו לקהילה היהודית הקטנה במלייה כמה אירועים מכוננים שהם מעדיפים לשכוח, כמו הרצח בדקירות סכין אכזריות של בני הזוג נטליו ווקניש (29) וציפורה אזנקוט (30), שהיתה בחודש התשיעי להריונה. זה אירע לפני עשור, אך עדיין קיימת חומה של שתיקה סביב האירוע הקשה. "אמנם הרצח לא קרה על רקע אנטישמי, אלא סביב עניין של חוב עסקי של הרוצח מול הבעל. אבל השופט היה אנטישמי ושיחרר את הרוצח לחופשי. זה דבר שלעולם לא היה קורה במדינה מתוקנת. את זה חייבים לפרסם", עידכן אחד מקרובי הזוג המנוח, שביקש להישאר אנונימי. 

ויש גם את ההפגנות האנטי־ישראליות והפרו־פלשתיניות המשתלטות על הרחובות אחרי כל מבצע שצה"ל יוצא אליו. "אחרי מבצע צוק איתן יצאו לפחות 10,000 איש להפגין במרכז העיר, שרפו דגל ישראל ויצאו בקריאות 'מוות ליהודים' ובעד החרמת ישראל", אומר דוד, "זה היה בצהרי יום שישי. אני זוכר כי החלפנו את שעות התפילה של בית הכנסת, אבל גם אז לא היה אפשר להימנע מלראות את המפגינים. יהודים הפסיקו מאז ללכת עם כיפה ברחובות. בכלל, בכל מלחמה יש לנו פה בלאגן. וכשזה קורה - שום יהודי לא יוצא מהבית. זה משפיע גם על העסקים. אחרי כל מבצע או כל מלחמה או כניסה של צה"ל לשטחים - עושים עלינו היהודים חרמות, ואני מאבד עוד קליינט או שניים. ועדיין, מה שמשגע זה שאנשים עוצמים עיניים". 

מה עם כל נושא ההתבוללות? 

סלומון: "לא מזמן, באחת השבתות, ראיתי בבית הכנסת אישה מוסלמית עם רעלה. היא סיפרה שלפני כ־50 שנה נישאה למוסלמי. מגיעות אלינו לבית הכנסת לפחות עוד שתי מתבוללות שנישאו לנוצרים, ואנחנו מקבלים אותן יפה". 

במהלך השיחה דוד מעיר כי הבחין שמישהו מאזין לנו ומנמיך את הקול. השיחה בעברית, אבל מילים כמו ישראל, אנטישמיות, מוסלמים - הן אוניברסליות. "אנשים מטורפים יש בכל מקום. כדאי להיזהר", מעיר מלווה שהגיע עימם, "ולחשוב שלפני 40 שנה היו 300 מוסלמים במלייה ועכשיו הם כ־80 אלף, והנתון הלא רשמי מדווח על הרבה יותר". 

חוף הים והטיילת של מלייה. כמה צעדים - ואתם במרוקו 

עיניו החומות של סלומון נוצצות מערגה כשהוא מדבר על אביו: "אני לא אהיה כמו אבא שלי. בעוד שנתיים הקטנה שלנו תסיים את הלימודים ונעלה לישראל. אבא בכה בגלל הרצון לעלות לישראל, ולא עלה. הוא היה מסתגר בחדר מדי יום בשעה 18:00 בערב ומאזין בשקט ל'קול ישראל', כך שאף אחד מהשכנים לא ישמע. הוא נפטר מבלי שזכה להגשים חלומו לעלות לישראל". 

אם מלייה תעבור לשליטה מרוקאית, מה יעלה בגורל היהודים לדעתכם?

דוד: "המצב כיום הוא שבהסדר הקיים ספרד רק מפסידה כסף, בעוד מרוקו מבקשת תמיד את האחריות על טריטוריית מלייה. מבחינתנו, אם ניכנס למרוקו כבר לא תהיה קהילה יהודית. אם לפני 40-50 שנה במהלך ריב עם מוסלמי אמרו ליהודי 'תלך לפלשתינה', עכשיו אומרים, 'תסתלק מפלשתינה'. מבחינתם, יהודים וישראל זה אחד".

 

קרקע פורייה לדאעש

ביום שלפני הפגישה עם משפחת כהן נכנסתי עם מתורגמן מקומי, משה מרציאנו סולטן, לשכונת קניידה (אזור של קנה סוף, בתרגום חופשי), שהמקומיים הוסיפו לה כינוי - דה לה מורטה (מוות), בשל היותה אחד ממעוזי המוסלמים הקיצונים. מראות של סלאמס והרבה פחד באוויר, והכללים ברורים: לא עוצרים, לא מדברים עם אף אחד, לא מצלמים אנשים. "אחרת, ייגמר רע מאוד. הדיווח בשכונה עובר הלאה מייד", אומר סולטן. אני מוזהרת ומעודכנת שניידת משטרה שנכנסה לכאן כמה ימים קודם לכן נרגמה באבנים, ושני שוטרים נמלטו ממנה לאחר שנשקם נחטף מהם. 

בפגישה עם סלומון ודוד אני מספרת להם על כך ודוד מתגייס להסביר: "זה המקום שלחוק ולמשטרה אין כניסה אליו, אלא אם כן יש ליווי מאסיבי של 100 שוטרים לפחות. אנשים כבר למדו לברוח מגורמי האכיפה לשם. כל האנשים מדאעש שיוצאים מתוך ספרד נולדו במלייה או בסאוטה (גם היא מובלעת ספרדית במרוקו) או במרוקו. המשטרה עצרה הרבה אנשי דאעש במלייה וגם חיפשו מגויסים. זה לא סוד. הקרקע פה פורייה לדאעש כי השלטונות במרוקו מפעילים לחץ בחיפושים אחר אנשי הארגון, אז הם נדדו לפה, כי כאן קל להם יותר לפעול. נוח לגייס אנשים שחיים פה, בעיקר צעירים מובטלים, ללא עתיד, כאלה משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות שאין להם מה להפסיד. הדמוקרטיה והחופש במלייה נותנים להם בסיס רחב לפעולה. לא עושים כלום מול פעילות קיצונית מוסלמית". 

מבט על מלייה. פסטורליה לצד תחושת דריכות מתמדת של היהודים // צילום: GettyImages 

סלומון מכהן זה כ־30 שנה כגבאי של שני בתי כנסת שאוחדו ונקראים "בן הרוש תורג'מן". בעברו היה סגן נשיא הקהילה היהודית, וכעת הוא מספר על האווירה הנוכחית: "קרה כבר בעבר שקיבלנו התרעות מהמשטרה, ממידע מודיעיני שהגיע אליהם, על כך שבשבת כזו או אחרת הולך להיות בלאגן (בבית הכנסת). יש הרבה אזהרות ממוקדות כלפינו, ולא אחת הוקפצה אלינו אבטחה מאסיבית של שוטרים. מהשנה יש תגבור של מצלמות אבטחה. זה עידן חדש". 

דוד: "במבצע האחרון (צוק איתן) המוסלמים העבירו לנו בטעות הודעת ווטסאפ שבה היה כתוב בפירוש 'אל תקנו בחנויות שבהם הבעלים יהודים', וצורפה לה רשימה ארוכה של חנויות ובתי עסק יהודיים". כמה ימים לאחר מכן, בשדה התעופה, יספר לי תושב המקום: "זה רק עניין של זמן עד שמישהו מתוכנו ישלם את המחיר. גם בגרמניה הנאצית לקח ליהודים זמן להתעורר, ולחלקם היה מאוחר מדי".

"סאוטה לפני כעשור היתה כמונו - עם כ־600 יהודים", אומר סלומון, "כיום נותרו כ־30 איש שרובם עובדי עירייה המושכים עד הפנסיה. אני נותן לקהילה היהודית במלייה מקסימום 10 שנות הישרדות לפני שיהיה בלתי נסבל לחיות פה. לכן אני קורא לממשלת ישראל ולסוכנות היהודית לעזור ליהודים פה. לדעתי, יותר מ־80 אחוזים יעלו לישראל. אנחנו במצב חירום והיהודים פה בתחושת סכנה מתמדת וזה רק ילך ויחמיר. חייבים להתעורר. אני פוחד מהמלחמה הבאה. היא אמנם אצלכם, אבל אנחנו החזית. הממשל בספרד אמנם מספק לנו הגנה, אבל כמה כבר אפשר להגן כשיש מוסלמים בדרגות גבוהות בצבא ובמשטרה?"

אנדרטה לזכר הרב בן הרוש

השיחה מתגלגלת לקשיי העלייה, בפרט הכלכליים. סלומון: "במלייה, בית זה דבר משמעותי. דירה טובה על הים עולה מיליון שקלים. דירת 100 מ"ר במרכז עולה 400-450 אלף. בארץ, איפה תמצאי את זה? ונניח שמשפחה בת 3-4 ילדים תעזוב פה את כל מה שיש לה לטובת חיים חדשים, ותבנה את עצמה מהיסוד, תקבל תקצוב משפחתי של 4,000 שקלים למשך 10 חודשים, ואז מה?" על האפשרות להגר לוונצואלה הוא אומר: "זה אחד מהמקומות הקלים להתעשר בו. מכרה זהב. היו ימים שתחת כל אבן היה כסף. גם היום, משפחה ממוצעת עם ארבעה ילדים יכולה לחיות טוב עם 600 דולר לחודש, ואפילו עם עוזרת בית. ועל זה קשה לוותר".

בשבת בבוקר, בבית הכנסת, צעיר מרשים בחיצוניותו, כריזמטי אך מיוסר, דיבר בפני המתפללים על "חובתו של כל יהודי להכין את עצמו לפני יום הכיפורים כפי שספורטאי אולימפיאדת ריו הכינו עצמם". זה היה משה ווקניש, תלמיד ישיבת "בניין עולם" בירושלים, שחזר הביתה לחופשה. דיברנו על ההתחרדות במקום, על היהדות מול האיסלאם, על שוק הנדל"ן, אפילו על שידוך מוצלח שהתנפץ והביא לו לשיברון לב. רק לא על העובדה שאחיו הוא נטליו ווקניש ז"ל, שנרצח כאן לפני כעשור. 

רחוב תל אביב במלייה

הזמנה פתוחה לביקור

המתורגמן סולטן (50) הוא סוכן סחר חוץ ומתווך מסחר בינלאומי, וכן עורך סיורים תיירותיים במלייה "בשביל הנשמה". הסיורים שלו עוברים דרך אתריה היהודיים ההיסטוריים של העיר. "עכשיו אני רוצה לכבוש גם את הישראלים", הוא אומר. אנחנו יושבים בקסבה לצורך "דגימה גסטרונומית", לדבריו. בעברית צחה ומתובלת בסלנג שמסגיר את שמונה שנותיו בישראל (כולל שירות צבאי), הוא אומר: "לו זה תלוי בי ולא רק באשתי מרי ובילדה הקטנה שלנו מרים בת ה־4, אני מניח שהייתי קם עכשיו ונוסע, אפילו בלי מזוודה. אצל דודה שלי בנתניה עדיין נשארו לי בגדים. אפילו בגדי מילואים בתיק מתחת למיטה יש שם". צחקנו יחד, וזה היה הרגע שבו החלטנו שנינו שהוא ישמש לי מתורגמן וגם נהג באופן רשמי. יחד נסענו אל חיימה אזנקוט, נשיא הקהילה היהודית בעיר.

כשאני נכנסת למשרדו, השאלה הראשונה שלו קצת מפתיעה. "את יכולה להפגיש ביני לבין הרמטכ"ל איזנקוט?" הוא מחייך, "אנחנו קרובי משפחה רחוקים. שנינו נולדנו בטנג'יר שבמרוקו". הבקשה הועברה, אך מלשכת הרמטכ"ל טרם התקבלה תשובה. אזנקוט איש חם וחביב, וכששיתפתי אותו ברשמיי על כך שהקהילה היהודית במלייה היא אחת החמות והמחבקות ביותר שהכרתי, הוא אומר: "אנחנו די מפורסמים בזכות הכנסת האורחים שלנו. תפיצי. שיבואו עוד ועוד יהודים לבקר אותנו". 

אני שואלת אותו על ההתחרדות ונטישת הצעירים והוא אומר בזהירות כי "אין קשר בין התעמקות בדת, שעושה את הבן אדם לאדם טוב יותר, לבין עלייה לישראל". אבל הקהילה הולכת ונכחדת, אני מתעקשת, והוא משיב: "כיום אנחנו כ־1,000 איש. נכון, צעירים מתחרדים אבל הילודה גדלה, כך שזה מחפה על העולים לישראל. ועדיין, יש לנו שישה בתי כנסת, ארבע חנויות כשרות ובית ספר יהודי". 

מה מצב היהודים במלייה?

"על דברים כאלה רגישים אני מעדיף שמישהו אחר ידבר. היחסים בין הקהילה לרשויות העירייה, המשטרה והצבא הם מעולים ויוצאי דופן".

השכונה המוסלמית. גם כוחות הביטחון לא נכנסים אם לא חייבים 

קשה להיות מיעוט יהודי בגולה. 

"אי אפשר להתעלם מההסלמה הג'יהאדיסטית בכל העולם ואנחנו חלק מזה. מוסלמים שבאים ממרוקו עם רעיונות קיצוניים משפיעים בעיקר על הצעירים. זה בהחלט מביא למצב שיהודי חובש כיפה יכול להיתקל ברחוב בצעיר קיצוני שיקרא לעברו בבוז 'יהודי', או 'הייל היטלר', שנכון שזה לא נעים, אבל עדיין, לא מדובר בפיגוע רציני". 

סולטן מצטרף לשיחה: "שריפת הדגל הפכה לטרנד פה. בסמוך לחג עיד אל־פיטר, שבו נוהגים המוסלמים לשחוט כבשים, הטילה ממשלת ספרד איסור על ייבוא והעברת כבשים ממרוקו, כולל מלייה, מחשש להתפרצות מחלת הפה והטלפיים. אמרתי לנשיא המפלגה הערבית אצלנו שאני מקווה שלא ישרפו דגל ישראל, כי הכבש לא קשור אלינו. אבל כמו שקורה בהרבה מקרים, גם כאן איכשהו המוסלמים יצאו להפגנה ומדינת ישראל והדגל השתרבבו". 

אזנקוט מבקש להעביר מסר למקבלי ההחלטות במדינה: "יש כאן במלייה בית ספר דתי מסורתי ספרדי עם דגש על ציונות - ללא סובסידיה ממשלתית או עירונית, ואנו זקוקים לעזרה ממדינת ישראל ומגופים כמו הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית היהודית העולמית וכל גוף שמוכן להירתם למשימה החשובה של השארת שעריו של בית הספר היהודי פתוח". 

אפרופו ציונות, מה עם עלייה?

"כשאצא לגמלאות בעוד כעשור. ובינתיים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי למסור דרישת שלום לכל אנשי מלייה החיים בישראל. אחים יקרים, בתינו פתוחים לכם, אל תשכחו אותנו".

הראיון עם נשיא הקהילה עומד להסתיים ולא דיברנו ולו מילה על האחות ציפורה שנרצחה. ובכל זאת, אני לא יכולה לעזוב מבלי לשמוע את גרסתו. "אין שום קשר בין מה שקרה שם לאנטישמיות", מדגיש אזנקוט, "חד־משמעית. מדובר בוויכוח בין גיסי לבין הרוצח שהתפתח לרצח, וכדי לא להשאיר ראיות גם אחותי נרצחה. עניין האנטישמיות עלה רק כשהנושא הגיע לבג"ץ בבית המשפט הספרדי. שם התיק נפל בידי שופט אנטישמי, ששיחרר אותו על דבר פרוצדורלי. זאת בשעה שבידי רשויות המשפט במלייה, כמו גם חוקרי המשטרה שחקרו את הפרשה, היו ראיות חד־משמעיות כי הוא אכן רצח אותם".  

לפתע, משום מקום, הגיח בחור צעיר - אותו בחור מבית הכנסת - שבדיעבד התברר כי הקשיב לאורך כל הראיון וביקש לחדד, "השופט פרו־פלשתיני, שונא יהודים גדול. חשוב שכולם יידעו". בדרך החוצה אני מבינה שהדובר הוא לא אחר מאשר אחיו של הנרצח.   

 

פסטורליה מטעה

מרדכי גאחניש (50) מתהדר כי הוא היהודי הראשון באקדמיה הצבאית הספרדית שהגיע לדרגת "בריגידיר" (גנרל). הוא משמש נשיא עמותת מ"ג או בשמה המוכר "ספינת אגוז", על שם ספינת המעפילים שטבעה בכ"ג טבת תשכ"א (10 בינואר 1961), לאחר שיצאה מחוף אל־חוסיימה ממרוקו לגיברלטר בדרכה לישראל. 44 עולים, מחציתם ילדים וכן אלחוטן ישראלי ואחד מאנשי הצוות - נספו. רק שלושה מאנשי הצוות הספרדי שרדו.

מרדכי, שמכונה בקהילה היהודית במלייה כ"משוגע לדבר", מבקש להדגיש כי בצוות הנהלת העמותה יושבים יהודים לצד מוסלמים ונוצרים. "מבחינתי זה קידוש השם ובגדול. אנחנו מרגישים פה בטוח. המוסלמים לא קיצונים. תראי אותי, איך שאני מסתובב", ומצביע על הכיפה השחורה הסרוגה (הציציות שלו מוסתרות), "בשנת 1930 היו במלייה 7,300 יהודים שהגיעו ממרוקו בדרכם לישראל, חלקם נותרו פה ורובם עלו. היתר המשיכו לוונצואלה, לפנמה, לארגנטינה, לברצלונה, למדריד. היהודים חשובים פה במלייה וממוקמים בעמדות מפתח. יש פרופסורים, דוקטורים בכל התחומים, רקטור האוניברסיטה הצבאית הוא יהודי, יש מומחה להשתלות איברים ועוד".

משה מרציאנו סולטן ומרגדי גאחניש ביטן. "שריפת דגל ישראל הפכה פה לטרנד" 

למרדכי ולרעייתו חנה שמחה ולשתי בנותיהם (16, 18) אין תוכניות קרובות לעלייה. "מישהו צריך לעשות את העבודה החשובה פה", הוא מסביר ומציג תחזית עגומה: "מעציב אותי שבעוד 30 שנה כבר לא תהיה קהילה יהודית. מנחם לדעת שלצעירים שלנו העוזבים פה יהיו יותר הזדמנויות בישראל". סולטן, הנהג והמתורגמן שלי, מעיר לו: "אתה אופטימי, מרדכי".

אנחנו יושבים לארוחת בוקר מסורתית בבית קפה מקומי. בצקים מרוקאיים נוטפי דבש לצד תה ירוק חלש עם הרבה נענע וסוכר. על רקע מוסיקה ערבית ובורקות, מרדכי מדגיש כי חייבים לעורר גם את היהודים באשר הם וגם את הישראלים, כדי שיתרמו למען שימור התרבות ההיסטורית של יהודי מלייה. 

מה העמדה והגישה של הנוצרים נוכח המצב?

משה: "הנוצרים לא קולטים את המצב בכלל. החולשה האירופית היא בתפיסת הערבים ברוח הדמוקרטית ובחשיבה הדמוקרטית. הערבים תופסים גישה זו כחולשה. השיטה של ישראל - המקל והגזר - היא השיטה שהכי עובדת".

הוא מסב את תשומת ליבי לכתובית בעברית "בית מרקחת" לצד הכתובית בספרדית, בערבית ובהודית. "השלטים הפסטורליים והכתוביות ברחובות בכל השפות משדרים שיש פה דו־קיום. מוכרים לך אחווה אחת גדולה, וכשזה בא עם המילה הידועה 'מניינה' (מחר בספרדית) - מרדימים אותך. כאילו שום דבר לא בוער. ככה היא מלייה. קצב אחר מישראל, ומי בכלל זוכר שלפני כשנתיים ילד מוסלמי היכה באכזריות ילד יהודי? תמיד יתרצו שזה היה אירוע חריג". 

אבל כאחד שטעם מכל צידי המתרס, מוסיף משה: "החיים הקשים בישראל מרתיעים. פה אפשר לנשום. איזה בן מלייה יכול לשרוד בישראל בלי פרנסה ועם חיים בקצב של 110 קמ"ש, כשפה החיים 10 קמ"ש? היהודים פה מבוססים. רובם עובדים במסחר, חלקם בעלי מקצועות חופשיים. קשה לעזוב הכל בשביל כלום. כדי שיעלו - חייבים לעשות עבודת הכנה, תוכנית מסודרת. אי אפשר לעלות כמו בסרט 'קזבלנקה', 'ככה עם החזה מתוח'".

 

גדר הפרדה, נשמע מוכר?

נקודת ההשקה שמחברת בינינו הישראלים לבין המקומיים היא גדר ההפרדה - שכאן מסמנת את הגבול בין מלייה למרוקו. העיר נחשקת רק בשל היותה אדמת אירופה ומושכת אליה מהגרים ופליטים ממדינות ערב ואפריקה וגם מעזה, המבקשים להניח רגל על אדמת מלייה ובכל מחיר שיידרש. "אירופה בהחלט מבינה עכשיו את ישראל ומזדהה איתה", אומר משה כשאנחנו נוסעים לאורכה של הגדר, "כל כך מבינים - עד שהם אוכלים את עצמם. החומה מוכיחה את עצמה, כי במקום שבו היא נמצאת - יש פחות בלאגן. בעבר, ספרדים היו מגיעים לישראל וחוזרים מזועזעים רק מעצם העובדה שיש בידוק בשדה התעופה ובקניונים. עכשיו הם עצמם התחילו עם זה. היום אף אחד כבר לא בטוח מכלום. הפחד היחיד שלנו הוא שהגדר הזו תהווה גם פירצה לדאעש".

הגדר, המורכבת למעשה משלוש גדרות צמודות, מאמירה עד לגובה של שישה מטרים שבראשם חוטי תיל. היא מתפרסת על פני 12 ק"מ ולאורכה מערכת בקרה צמודה של מצלמות, מסוקים מפטרלים באוויר ואנשי משמר הגבול הספרדי בעמדות השמירה. "ההנחה היא שאם פליט מצליח לעבור את הגדר הראשונה - תופעל התרעה והוא ייתפס. אבל יש שמצליחים להסתנן", אומר אחד השומרים. ואכן, בצילום ארכיון של רשת מקומית נראים אלפי פליטים המסתערים על הגדר מהצד המרוקאי ומטלטלים אותה עד לקריסתה. למרות האבטחה, מדי שבוע נקלטים בני המזל שהצליחו לעבור ומועברים למחנה פליטים. 

נוסף על המסתננים, יש גם מי שמנסים להשתמש בדרכונים מזויפים. "השוטרים בגבול כבר מיומנים. ומי שלא דובר את השפה שלנו - מוחזר בחזרה", אומר משה המתורגמן ומסביר כי לילה קודם דווח בטלוויזיה על 120 פליטים שניסו לחצות את הגדר. "מדובר בשחורים, רובם מצפון אפריקה, המצוידים במקלות עם זיזים שבעזרתם הם נתלים על הגדר, וכך יכולים לעלות מהר יותר ובקלות".

אנחנו עוברים דרך מחנה הפליטים המאובטח. בכניסה שער גדול וממול, מתחת לצילו של עץ מדברי, התגודדו סביב מדורה קטנה חבורה של פליטים אפריקנים שזכו להניח רגל בשערי גן העדן שלהם. לא רחוק מהם, מבודד, עמד איסמעיל, פליט מסוריה בסוף שנות העשרים לחייו, שנמלט מדמשק דרך מרוקו עם שני ילדיו הקטנים. באנגלית רהוטה מתובלת בעגה הערבית, נאות בהיר העור והשדוף שעמד מולי לומר כמה מילים, "ברחנו מהגיהינום בסוריה. כבר לא היה אפשר לנשום מרוב האכזריות שם. פה אני מרגיש כמו בגן עדן. רצינו שהילדים לא יחיו כמונו ושיהיה להם עתיד. לפחות להם יהיה סיכוי לחיות כמו בני אדם ולא כמו חיות. אירופה היא הסיכוי היחיד שלנו. פה יש לנו סוף סוף תקווה וחלום לחלום". על המעבר דרך ההגדר הוא משיב בשאלה רטורית, "מסוכן, אבל עם החיים שהיו לנו מה כבר נוכל להפסיד?"

בחור מבוגר יותר מתקרב אליו ומדבר איתו בערבית. כשהוא מבין שאנחנו מהתקשורת הישראלית הוא אומר: "נגמרו החיים בסוריה. הכל הרוס שם. פה - זה כמו חגיגה. פגשנו עוד אנשים כמונו מדמשק וגם מחאלב שבורחים מהעבר ומחפשים עתיד. אני מתכוון להגיע להולנד. היית שם? שם, רע כבר לא יהיה לנו".

בחזרה העירה. לא רחוק מהאנדרטה לזכר הרב בן הרוש, בפרלמנט שבבית הקפה "קפטין", על קפה ערבי חזק שגורם לך להתגעגע לקפה עלית, עם צ'ורוס מלא בשמן שנטבל בשוקולד סמיך, דווקא המוסלמים המבוגרים משתפים בחלומות שמבריחים אותם מענייני השעה. יש להם תוכניות להפוך את מלייה מ"עיר לא מנוצלת" ל"גן עדן שגם מלך מרוקו יבוא להתפנק בה". 

עוד יום במעבר הגבול. באזור המסחר הסמוך, סינים לצד הודים לצד מקומיים. ערב רב ומגוון שעוסק במסחר בחנויות קטנות לצד בסטות. ה"בולטו" - חבילה גדולה מבד לבן שמדי בוקר נושאות אותה בעיקר הנשים על ראשן או גבן - מושכת את תשומת ליבי. "כך מועברות סחורות ממלייה למרוקו ולהפך", מסביר משה המתורגמן. "למה נשים? כי לא בודקים אותן בבידוק, אז הן יכולות לשים מתחת לבגדיהן כל מה שהן רוצות. את יכולה לראות פנים רזות וגוף של מקרר", הוא צוחק. 

 

"המקום הזה הוא פצצה מתקתקת, ספרד מקווה 'להפיל' את מיליה על מרוקו"

במפגש הלילי עם מיגל, איש צבא ספרדי שמתגורר במיליה וכן נוצרי אוהב ישראל שמעריץ את צה"ל ("צבא חזק. אני מעריץ את ההתמודדות שלכם עם בעיית המסתננים והטרור") אנו עורכים ריאיון בתוך רכב הסיור במהלך הנסיעה הלוך ושוב לאורך הגדר ובמרכז העיר.   

בישירות נוקבת הוא מדבר על הסאפים - הקיצוניים המוסלמים שמשתלטים על המדינה שהוא אוהב: ״במיליה אנשים הקצינו בישום הדת המוסלמית. יש אפילו קבוצות מנהיגים מקומיים בשכונות המוסלמיות שמוודאים שכל אחד ואחד ישמור על ההלכות, עד כדי כך שאיומים נגד צעירים נעשים עניין שגרתי. נוסיף זאת להטפה אגרסיבית ופרו פלשתינית ואנטי ציונית כאשר מבחינתם, ישראל ויהודים זה היינו אך", הוא מתאר את הלך הרוחות הנושבות בשכונות המוסלמיות במיליה. 

לדבריו, ההטפות במסגדים זולגות החוצה, אל הרחוב: "יש כתובות נאצה על גבי קירות ברחבי העיר ועל חנויות של יהודים, איומים כלפי מנהיגי הקהילה היהודית, התססה בפייסבוק", אומר מיגל אך מוסיף כי "ההסתה לא הגיע לכדי פגיעה פיזית נגד אף חבר בקהילה. כל המרכזים של הקהילה היהודית מאוד שמורים ומפוקחים על ידי השלטונות הספרדים. אבל אי אפשר להעמיד שוטר בכל קרן פינה. המוסלמים של מיליה תמיד היו מתונים שקטים ושלווים. זו השפעה מבחוץ".  

לטענתו, "תופעת ההקצנה הדתית נוגעת בעיקר לקבוצה קטנה, אך יש לה השפעה גדולה. זו רשת של חברים וקשרים בכל העולם הערבי, הקשורים לארגוני טרור אבל בצורה עקיפה לא ישירה. המוסלמים הקיצונים משתמשים באסטרטגיות וטקטיקות בכדי להביא לחברה הכללית של מיליה גם יהודים וגם נוצרים שיבינו שהכי טוב להם לצאת ממיליה". לטענתו, ההקצנה מורגשת גם בחיי היום-יום במיליה: "בחנויות שבהם הבעלים הם מוסלמים קיצוניים למשל, בתור בקופה הם תמיד יקדמו את המוסלמים מעל ה ׳כופר׳ (יהודים ונוצרים). היחס הוא אחר ואפשר להרגיש את זה". 

 

מה בתחום הנדל"ן?

"גם פה ההשתלטות קיימת. זה מתבטא באמצעות העברות בנקאיות עם סכומי כסף גבוהים שמגיעים מבנקים במדינות ערב על מנת לממן רכישת דירות ומחסנים פנויים והמגמה להשתלט על כל השוק רק עולה. כך יש להם את האופציה להשכיר לאנשים שהם רוצים. קרי, מוסלמים. למשל, לא רחוק מפה הם רכשו קפיטריה. הגיעו שני שוכרים פוטנציאלים - נוצרי ומוסלמי. השאלה הראשונה שעלתה לנוצרי אם הוא מתכוון לקנות ולמכור משקאות חריפים. ברגע שהתשובה הייתה חיובית זה היה ברור שנולד פה עוד לקוח מוסלמי". לדבריו של מיגל, הדרתו של מי שאינו מוסלמי במיליה מורגש גם בתחום הצרכני: "הם לא מכריחים אותך לצרוך את מוצריהם, אבל אם את רגילה לשתות בירה או לאכול נקניק מסוג מסוים – הם ידאגו שזה לא יימכר אצלם. בהיעדר מוצרים את מפסיקה ללכת לשם". 

מיגל מדבר על הקהילות שקטנו עם השנים ומציין כי ב-20 השנים האחרונות למעלה מ- 30 אלף נוצרים היגרו מהמדינה. אני מספרת לו על שלושה ילדים מהגרים ממרוקו שנתפסו על חם על ידי שני שוטרים,  כשהם ישנים בתוך קרטונים מתחת למבנה ישן רחוק ממרכז העיר. הם הוכו באלות באכזריות, עד שהשוטרים הבחינו בי. אגב, את אותם ילדים פגשתי למחרת במרכז העיר כשהם מציקים בקולניות למקומיים שהשיבו להם באפס סובלנות.     

"בגלל המצב משנת 1985 העזיבה פה נעשתה מסיבית. כשהנוצרים יצאו לפנסיה הם מכרו כל עסקיהם ורכושם ונטשו, כשבמקביל 5,000 מוסלמים קיבלו אזרחות כי טענו שזו זכותם" מספר מיגל. "לכן, השלטונות פה חושבים ששירות הביון של מרוקו הם האחראים במקום, כי הם אלה שאפשרו ל-5,000 אזרחיהם לקבל אזרחות. חשוב להדגיש כי שירותי הביטחון של מרוקו לא שולטים על המוסלמים במיליה וכך יש הסלמה של קיצוניים שפועלים חופשי כשהם לא תחת השלטון המרוקאי. החוסר שליטה הזה יוצר מצב של שיתופי פעולה בין שירותי הביון של מרוקו המבקשים עזרתם של הספרדים ולהיפך".

 

והתוצאות?

"טובות. עובדה שעד כה נעצרו יותר מ-30 חוליות מחבלים בין סאוטה למיליה בחבל קטלוניה. אני עצמי השתתפתי במעצרים כאלה. אפילו מצאנו מחבוא גדול של כלי נשק בסאוטה". 

 

מה עם השכונות ה 'מוקצות' ?

״בתוך השכונות הללו יש הרבה סמטאות פנימיות צרות המאוכלסות במוסלמים קיצוניים שאינם 'ידידותיים' ואינן מוכרים לשלטונות החוק. מאחר שאי אפשר לקום ולעשות טיהור אתני ואני לא מאמין שבמצב הקיים כוחות בטחון ומשטרה גדולים יכנסו לעשות סדר בתוך השכונות הללו – אני מניח שזה ימשיך להתנהל עד שיקרה משהו קיצוני וכבר יהיה קשה יותר לעשות סדר ולהתעמת מולם. צריך פה כוחות משטרה ייחודיים שבאופן מוסדר יכנסו בכל הכוח וישליטו סדר כי המצב כיום הוא שזו מדינה בפני עצמה עם חוקים משלה שלאנשי החוק של מיליה אין כניסה אליה. המקסימום זה עד לכניסה". 

 

מה עם טיפול כולל ברמה המדינית?

"לפוליטיקאים יש הרבה הכרזות על דו קיום על תרבויות ודתות ולמרות שהדברים ידועים, לא עושים מאמצים לטפל בבעיה מהשורש. החשיבה של הפוליטיקאים היא שבסופו של דבר, סאוטה ומיליה יעברו לידי המרוקאים ואז ה׳צרות׳ יהיו שלהם. הפוליטיקאים פה הם פקידי הממשל הספרדי. 

תמונת מצב עכשווית היא, שאנחנו בפני נקודה אל-חזור. אם ממשלת ספרד לא מחוקקת חוקים כדי למנוע התפתחות הקיצונית האסלמית בעיר, זה יגיע לידי מצב שהאוכלוסייה הלא מוסלמית תלך מכאן ונישאר עם ריבונות אירופאית בספרד אבל למוסלמים. עיר, שבסופו של דבר, הממשלה הספרדית תוותר עליה. היא תאמר, 'לא שווה לי' ותחזיר אותה לריבונות מרוקאית". 

 

לדבריו, האוכלוסייה המוסלמית לא רק שבחלקה כתם על החברה במיליה ומאיימת על השגרה בה, אלא גם החוליה החלשה שבתוכה, להבדיל מהקהילה היהודית, אינה נתמכת על ידי קהילתה. "האוכלוסייה המוסלמית ממומנת על ידי יתר האוכלוסיות, ביניהם היהודים והנוצרים משלמי המיסים. רמת התרבות שלהם ירודה לכן הם לא מוכנים ולא מוכשרים להשתלב ורובם מובטלים ולא כשירים. פיצוץ חברתי במיליה הוא בלתי נמנע. הם פצצה מתקתקת. גם הממשלה בעצמה יודעת את זה ובכדי למנוע את ההתפוצצות הזו היא מסבסדת אותם על ידי תכניות עבודה אבל למי שלא רוצה ולא משתף פעולה, ועושה הכול כדי להישאר בבית – זה כמו פלסטר למת. זה פשוט לא יכול לעבוד. אני חרד למקום הזה שאני אוהב, אני חרד למדינה שאני נאמן לה, וכאוהב העם היהודי ואוהב ישראל - אני חרד במיוחד ליהודים שחיים פה. הם כמו אחים בשבילי. והם חייבים להתעורר". 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו