מטריית הביטחון של מדינת ישראל

טפטוף הפצמ"רים מעזה בשבוע שעבר העלה שוב לכותרות את מערכת כיפת ברזל. לפני כן היה אירוע חדירת כלי הטיס (ככל הנראה רוסי) לרמת הגולן, יירוט רקטות ונפילה בשדרות - כמעט שקשה להעלות היום על הדעת אירוע ביטחוני שבו כוחות ההגנה האווירית, בעבר - הנ"מ, אינם מעורבים. אין ספק שהם עברו בשנים האחרונות לקידמת הבמה. מגוף צנוע בחיל האוויר, בעל ביטוי מבצעי מוגבל - בעיקר בגלל מטריית ההגנה האווירית האיתנה שסיפקו מטוסי החיל, הפכו כוחות ההגנה האווירית לאחד המרכיבים הבולטים ביותר בעוצמתו הצבאית של צה"ל. 

הסיבה ברורה לחלוטין, והיא משתקפת היטב במספרים הבאים: בעשר השנים האחרונות יותר מ־10,000 טילים, פצצות מרגמה, רקטות - מכל הבא לארסנל - נורו באופן ישיר לעבר אזרחי ישראל. קשה להאמין, אך זו עובדה: כ־4,000 נורו במלחמת לבנון השנייה, כ־4,500 בצוק איתן, 1,500 בעמוד ענן, עוד כ־1,000 בעופרת יצוקה, ובין לבין כל מה שחטפה שדרות בעשר השנים האחרונות. כאמור, בסך הכל יותר מ־10,000. 

נסו לתאר לעצמכם, לדוגמה, את צוק איתן ללא כיפת ברזל. מחשבה מחרידה, משום שכיסוי הקסאמים והרקטות הגיע עד לפאתי חדרה, עד באר שבע, ועד ירושלים, כולל נתב"ג ותל אביב. 5 מיליון מתושבי המדינה (70%) חיו תחת האיום הזה במשך 51 יום. 

קו פרשת המים, שלפני כחודשיים צוין לו עשור, היה מלחמת לבנון השנייה. זו היתה הפעם הראשונה שבה היה העורף הישראלי חשוף לטילי חיזבאללה, וספג פגיעות בנפש, גם בקרב האוכלוסייה האזרחית. תפיסת הביטחון הלאומי, שהתבססה מאז ימי בן־גוריון על מעבר מהיר להתקפה והעברת המלחמה לשטח האויב, נאלצה לעבור שינוי דרמטי. ההתקפה כבר לא סיפקה את ההגנה הדרושה. נוצר צורך קריטי בהגנה אקטיבית, וההגנה הזו מאפשרת גם להוריד את הלחץ הציבורי מעל מקבלי ההחלטות. ההגנה מאפשרת אורך נשימה ורוח למקבלי ההחלטות, בדרג המדיני והצבאי, כדי להתנהל באחריות ובאיזון. 

התחזית לא מעודדת: מה שהיינו עדים לו בסיבובים הקודמים יהיה הסף הנמוך של מה שתיאלץ המדינה להתמודד איתו בסיבוב הבא. במערכת צופים שהצד השני ישתפר לקראתו. "ייפלו פה טילים ורקטות במערכה הבאה", אמר קצין בכיר במערך. "אני לא אומר את זה כדי להתנער מאחריות, אני אומר את זה דווקא מתוך אותה אחריות שיש למערך ההגנה האווירית. 

"במציאות הזאת, שבה הם יהיו אולי יותר קטלניים ויותר משמעותיים, אנחנו צריכים לוודא שנדע ליירט את מה שיש לו את פוטנציאל האיום הגדול ביותר, מאחר שאי אפשר ליירט הכל. אבל אני יכול לומר בביטחון שאין עוד מדינה ואין עוד צבא ואין עוד חיל אוויר בעולם שיש להם תפיסה של עולם ההגנה האווירית כמו שיש במדינת ישראל". 

 

אחריות ברורה

לראשונה אנחנו חושפים כאן את מערך ההגנה האווירית בשלמותו, על כל חלקיו. כינסנו לשיחה ארבעה ממפקדי הגדודים, שמרכיבים יחדיו את הכוח הלוחם של המערך. כולם סגני אלופים, וכל אחד מהם אחראי להפעלתה של מערכת אחרת, בעלת מאפיינים ותפקידים ייעודיים. 

לירן כהן הוא מפקד גדוד כיפת ברזל, בן 41, נשוי פלוס שלוש; איתן בירן, מפקד גדוד פטריוט הדרומי, בן 37, נשוי ואב לשלושה; קובי רגב, מג"ד 66, הגדוד שקולט בימים אלה את מערכת הנשק קלע דוד (בעבר: שרביט קסמים); ותמיר צימבר, מפקד גדוד חרב מגן, יחידת החץ, נשוי פלוס ארבע. הרביעייה הזאת, והגדודים שמאחוריה, הם הקו הכחול הדק, כיפת המגן האחראית המיידית (גם אם לא הבלעדית) להבטחת שלומה של האוכלוסייה האזרחית במקרה של תקיפת טילים מכל סוג שהוא, מכל טווח. 

ברשותך, נתחיל איתך, לירן. ההצלחות הגדולות של כיפת ברזל יצרו, מן הסתם, סוג של ציפייה בציבור, שההגנה שאתם מספקים היא הרמטית. האם זה לא מתכון לשאננות יתר?

"אני חושב שכל חייל, מהחייל הצעיר ביותר בגדוד ועד אלי, פועלים מתוך תחושת שליחות לאומית. מערכת כיפת ברזל היא היום מערכת שכל אזרח במדינה מכיר, ונקשר סביבה סוג של מיתוס. האחריות הזאת ברורה לכולנו, היא מכווינה אותנו גם באופן שבו אנחנו מתנהלים. 

"קל מאוד להמחיש את זה לאנשים, שיושבים במרכז היירוטים של הכיפה, ורואים שמדובר בבית שלהם ממש. זה גורם להם להבין את המשמעות של כישלון בביצוע המשימה. אכן פעלנו המון גם בצוק איתן ובעמוד ענן, עם הצלחות מרובות, אבל אנחנו תמיד מבינים שההגנה היא לא הרמטית. כיפת ברזל היא לא ערובה למאה אחוז הצלחות". 

תוכל בבקשה לתאר כיצד מתבצע היירוט? מהו מרחב ההחלטה של מפעילי הכיפה? 

"מרחב ההחלטה של מפקד מרכז יירוטים הוא מלא. לפי המדיניות שמגדירה לו מראש מהם האזורים שעליהם הוא צריך להגן, ברגע שמטרה עומדת בקריטריונים של יירוט, הוא מיירט אותה. בנקודת ההחלטה המדיניות ברורה מאוד למפעיל, מה הוא צריך לעשות, וככה הוא פועל". 

המערכת אמנם מחליטה באמצעות האלגוריתם שלה אילו טילים טסים במסלול מסוכן (לעבר מקום מיושב, למשל) ואילו ייפלו בשטח פתוח, שאליהם היא לא מתייחסת כלל, אבל על כפתור השיגור לוחץ אדם. ההחלטה לשמור אדם במעגל ההחלטה של היירוט, ולא להשאיר הכל בידי האוטומציה, הוכחה לדברי אנשי המערך כנכונה במבצע צוק איתן: מתוך מאות היירוטים שבוצעו היה רק אחד שגוי. 

במערך אומרים כי הם יודעים היום להתריע על כל פצמ"ר, על כל רקטה, על כל טיל שנורה לעבר מדינת ישראל מכל מקום שהוא, 360 מעלות סביבה. כהוכחה מציגים את סטטיסטיקת צוק איתן. במהלך המבצע נרשמו יותר מ־4,700 אירועי שיגור לעבר מדינת ישראל. רק באחוז אחד לא נרשמה הפעלת סירנה. כלומר, רק כחמישה אירועים חמקו ממערכות ההתרעה. זוהי יכולת מרשימה, בלתי נתפסת כמעט, שנבנתה כחלק מלקחי מלחמת לבנון השנייה. פיקוד העורף אחראי להפעיל את הצופרים, אבל את המידע על השיגור הוא מקבל ממערך ההגנה האווירית. 

 

מוכנים מול איראן

"איראן היא ראש הנחש חד־משמעית. ידענו את זה לפני הסכם הגרעין, אנחנו יודעים את זה אחרי הסכם הגרעין. איראן מעורבת באופן ישיר בכל מה שקורה כאן; הציר שמחבר בין חמאס לבין חיזבאללה, עובר דרך סוריה ועד איראן, הוא ציר אחד תרתי משמע. אנחנו מבינים את זה וזה חלק מהאתגרים שאנחנו מתמודדים איתם", כך אמר קצין בכיר במערך. 

תמיר, הסימון של איראן כאויב מספר אחת עקרוני במיוחד למערך החץ. האם בעקבות ההסכם שנחתם עם איראן יש לנו עכשיו עשר שנים להוריד את המתח ולנצל את הזמן כדי לשפר את עצמנו? האם האיום המיידי הזה התמתן? 

"אכן, האויב המרכזי עבור היחידה שאני מופקד עליה הוא איראן, על כלל היכולות שלה. ההסכם לא שינה כהוא זה את מידת המוכנות והכשירות של היחידה. אני חושב שדווקא להפך, כי אתה מבין את כובד האחריות המוטל עליך בהיבט הזה, שאתה המענה הדי בלעדי במנעד היכולות ההתקפיות שיש לנו מול איראן. אתה צריך לייצר רשת ביטחון שלא משנה איזה תסריט של ההסכם יתממש - המענה יישאר ויהיה מיטבי. לכן הכשירות שלנו רק עלתה מאז ההסכם, לא פחתה. 

מטוסי הקרב אינם יכולים לשמש פתרון לכל איום. כיפת ברזל // צילום: איי.פי

"נכון שמערכת החץ נבנתה כמענה לנשק ארוך טווח, אבל אנחנו מנסים למצות אותה גם מכיוונים אחרים; לדוגמה, יש לה מכ"מים חזקים מאוד שרואים רחוק מאוד, ואנחנו מנסים בכל מערכה ובכל זירה למצות אותה בצורה המיטבית. אנחנו מנסים למצות את היכולות של המערכת גם בהיבט המשאבים וגם בהיבט היכולות המבצעיות, וסך כל המערכות - שלנו וגם כל האחרות - ייתן מענה טוב יותר לכל אחת מהזירות". 

 

מערכת ייחודית     

מערכת קלע דוד היא המערכת הצעירה ביותר במערך. למעשה, היא עדיין נמצאת בתהליכי קליטה ראשוניים ולקראת סוף השנה צפויה להתקבל החלטה בעניין הפיכתה למבצעית.  

קובי, המערכת נבנתה מראש בתפיסה של שליטה מרכזית. כלומר, הסוללות יכולות להימצא במקומות שונים, אבל מרכז השליטה נמצא במקום אחד. אפשר להניח שזה נובע מאופי המשימות שלה? 

"זו מערכת נשק ארצית, שמסתכלת על כל מדינת ישראל, מאוד דומה לאופן שבו מערכת החץ עובדת; מרכז ניהול יירוטים אחד ואוסף של חיישנים כאלה ואחרים, מכ"מים וחוות משגרים שפרוסים כך שהם מאפשרים את ההגנה על כל שטח מדינת ישראל. אבל השליטה היא מרכזית, ההסתכלות היא מרכזית. כך נבנתה המערכת, בשונה ממערכות הפטריוט וכיפת ברזל, שהן מערכות יותר מקומיות וצריכות להיערך סביב מרחב ההגנה שלהן". 

ומה אתה מגדיר כמטרות שלך? 

"קלע דוד היא מערכת שנבנתה כך שהיא תדע לתת מענה למגוון רחב ביותר של איומים. נכון להיום אנחנו משלבים אותה אל מול התפיסה המשולבת, האינטגרטיבית, החדשה של מערך ההגנה האווירית. על פי תפיסה זו, מצד אחד כל מערכת מביאה את עצמה לידי ביטוי עם היתרון היחסי שלה, ומצד שני מהווה חוליה נוספת של חפיפה וגיבוי למערכות אחרות. 

"מערכת קלע דוד נכנסת בין שכבת כיפת ברזל, שהיא השכבה הנמוכה ביותר, לבין שכבת החץ, ובעצם מייצרת לנו איזשהו תווך משותף שבו פועלות שלוש המערכות, וכל אחת מביאה לידי ביטוי את היכולת שלה. האתגר הוא לנסות באמת להתאים את פתרון היירוט הנכון ביותר, עם המערכת הנכונה ביותר מול כל איום". 

המערכת הזאת היא מערכת ייחודית לישראל?  

"המערכת היא מערכת ייחודית בטכנולוגיה שהיא מיישמת. היא מפותחת על ידי רפאל כקבלן ראשי ועוד כמה תעשיות ששותפות לפרויקט. היא נבנית במימון ובליווי פרויקטלי משותף ישראלי־אמריקני, בשונה מכיפת ברזל, לדוגמה, שהיא מערכת שנבנתה כפיתוח ישראלי בלבד. לקלע דוד אין כרגע עוד שותפה בעולם בהקשרים הטכנולוגיים. בהקשרים האלה היא פורצת דרך, ולמרות שהיא עוד צריכה להוכיח את עצמה אין לה אח ורע". 

 

לשלב כוחות

שמו של טיל הפטריוט מעורר אצל רבים אסוציאציות של מלחמת המפרץ הראשונה ב־1991, עת הופעל לראשונה כמערכת מאולתרת ליירוט טילי הסקאד ששוגרו מעיראק שנשלטה אז בידי סדאם חוסיין. היום נותר טיל הפטריוט כנשק הנ"מ הייעודי המוביל, במשמעותו הקלאסית. אבל גם ככזה הוא עבר גלגולים מעניינים. "נכון שהיום פחות רלוונטי לדבר על ניסיונות תקיפה של מטוסי קרב", אמר הקצין הבכיר, "אבל זה לא שהאיום האווירי נעלם. במסגרת השינויים המהפכניים שעובר האזור שלנו, ויש פה השתנות קבועה, הארגונים שתופסים את מקום המדינות מקימים 'חיל אוויר לעניים', ואני לא אומר את זה בלגלוג; להפך. אני חושב שהוא מאתגר אותנו הרבה יותר: חיל האוויר הזה נהיה יותר קטן, יותר מהיר, עם פוטנציאל יותר גדול, מהכטב"מים הגדולים לכטמ"מים הקטנים, לטיסנים היותר קטנים, לרחפנים הכי קטנים. 

"זו תופעה שהיא חלק ממגמה של השתנות פני מערכה. לתפיסתם, ארגון לא יכול להכריע מדינה. לחיזבאללה, לחמאס ולדאעש אין כוונה או יומרה - ולא להתבלבל גם אם באיזה מצעד טילים כתוב 'נשמיד את ישראל' - אין להם תכלית כזאת, אין להם אסטרטגיה כזאת. יש להם בדיוק אסטרטגיה הפוכה: להתיש, להפר את האיזון, להוציא משיווי משקל".

איתן, בתוך הקבוצה הקטנה הזאת שיושבת כאן, לך יש בעצם תפקיד ייחודי: אתה היחיד שאמור לטפל בכלי טיס ולא בטילים וברקטות. 

"נכון להיום, כן. על פי תפיסת השילוב, מנסים לקחת כל מערכת כמה שיותר צעדים קדימה, ולהגיע בסופו של דבר למצב שכולם ילמדו גם לגבות וגם לשלב מאמצים. זה אתגר שאנחנו מאוד מודעים אליו. להשוואה, אנחנו זוכרים גם את הפטריוט ממלחמת המפרץ. כבר אז זו היתה מערכת נשק שיועדה ליירט כלי טיס מכל הסוגים. אבל אז היא היתה השחקן היחיד. בגדול זה היה זה או לא כלום, אז ההחלטה להפעילה נראתה סבירה. 

"היום זו מערכת אחת שזה הפוקוס העיקרי שלה, וצריך להתעסק איתו 24/7 ולהיות מוכנים, לא משנה אם זה בצפון או בדרום. צריך לומר שבעולם הזה של כלי טיס, האויב מאתגר אותנו. המטרות שלנו הן כלי טיס מכל גודל וסוג שהוא, מאוישים או לא מאוישים. אנחנו מבינים שהמציאות משתנה לנו מול העיניים, ולבסוף הלכו לכיוון של כלי הטיס הלא מאוישים. לא מזמן אמנם יירט המערך מטוס סוחוי סורי בצפון, זה היה כלי מאויש, אבל ברוב המוחלט של המקרים מדובר על הכלים הלא מאוישים. 

מערכת שרביט קסמים // צילום: משרד הביטחון

"זה נובע מהסיבה שגם הצד השני מנסה ללמוד את היכולות שלנו. למשל, האויב יודע מצוין מה המשמעות של כיפת ברזל, והוא מנסה למצוא את הדבר הבא בתור, שאולי דרכו יצליחו לעבור את הגדר; להתגבר על העליונות של חיל האוויר הטס, שהיא משמעותית ועוצמתית במזרח התיכון, היום כבעבר. לכן הניסיון שלהם להפעיל כלי טיס לא מאויש, קטן וזריז, שיודע להגיע לכל מקום ולהוות סכנה ממוקדת, הוא לא מפתיע. לפחות נכון להיום, נראה שמערכת הנשק שלנו יודעת להגיב עליהם". 

אבל חילות אוויר במשמעותם הקלאסית לא רואים כרגע בסביבה שלנו. נכון? 

"בגבולות הקרובים אלינו אנחנו יכולים לראות את זה קצת פחות, למרות שככל שתרחיב את המעגל תגיע למדינות שהן קצת פחות בעד קיומנו, ויש להן חילות אוויר מסורתיים יותר. 

"הנה הדוגמה מהשבועות האחרונים. ממריא לו כלי טיס מעזה, חוצה את הקווים המוגדרים, מגיע לשטח שאסור לטיסה, ובמקרה הזה מחליט השולט בחיל האוויר ליירט באמצעות מטוס קרב מתקדם. זה בסדר, אני חושב שעוצמת החיל נשענת על כך שיהיו לו יותר אפשרויות ויותר אמצעים מול כל איום בשמיים. 

"אני עונה לך על כלי טיס, אבל מחר זה יהיה מול רקטה או מול טיל או מול כל דבר שטס בשמיים. נראה לי שהמאמץ הכי קרוב שאפשר לעשות לאותה הגנה הרמטית, שאנחנו לא מגיעים אליה, הוא לייצר שילוב של מערכות וקשת גדולה יותר של אפשרויות, ולבסוף מי שצריך להחליט יהיו לו כמה שיותר אופציות מול העיניים". 

 

במקום מצוין

כאמור, מערך ההגנה האווירית עשה התקדמות גדולה. הוא לא רק שינה את שמו אלא גם שינה חשיבה ותפיסה, תוך התאמה למצבים ולאיומים הקיימים, החדשים. הוא גם השאיר את הזיכרונות ממערך הנ"מ מאחור.

יש לכם איזו אמירה בקשר לשינוי של המקום של ההגנה האווירית, או ההגנה האקטיבית בתוך חיל האוויר? שכל המערך הזה שהוא פתאום מערך גדול, מגוון, רב־אמצעים, משמעותי מאוד, ולא אותו דבר כמו שהיה הנ"מ בזמנו?

איתן: "בתוך חיל האוויר אני חושב שאנחנו במקום מצוין. הצבא מבין, המדינה מבינה, ובתוך זה גם חיל האוויר מבין את הרלוונטיות ואת הצורך במערכות מהקרקע שיידעו ליירט איומים. קודם כל, חלק מן האיומים לא ניתנים ליירוט על ידי כלי טיס משום סוג שהוא. כשמגיעה רקטה, תיירט אותה מערכת קרקעית. כשמגיעים כלי טיס מסוגים מסוימים ובכיוונים מסוימים, אין אפשרות למטוס להגיע במקום ובזמן ולהיות הכלי הרלוונטי. 

"לכן חיל האוויר היה רוצה שתהיה לו מול כל איום קשת רחבה ככל האפשר של אמצעים רלוונטיים. מול זה אנחנו נערכים וזה יכול לקרות. התרחיש המורכב ביותר יכול לקרות היום, ביום שגרתי, שמישהו מאויבינו יחליט שהוא רוצה לאתגר אותנו. תפקידנו לתת מענה בשיגרה ובחירום, במקרה הזה התפר ביניהם יכול להיות דק מאוד אצלנו במערך. לזה מתכוננים". 

תמיר: "המשימה השתנתה מהותית. הפכנו להיות מערך שצריך לספק גם רציפות תפקודית לתושבי מדינת ישראל, והדוגמה של צוק איתן וכיפת ברזל היא דוגמה מעולה לזה. אבל אנחנו גם מאפשרים לצבא ולמתקנים החיוניים של המדינה להמשיך להתקיים, זו משימה ברמה האסטרטגית; להגן על העורף כך שהצבא ימשיך לתפקד ויוכל לנצח, לתת באמת את הפלטפורמה הכי טובה להתקפה, שתממש את היכולות שלה. 

"השינוי השני, בחוויה האישית שלי לפחות, שינוי שאני חושב שכיפת ברזל גרמה לו ביתר שאת, הוא שהפכנו להיות מערך יורה. וכשאתה הופך להיות מערך יורה אתה מחויב לתת תוצאות באופן מיידי, אתה צריך להיות הרבה יותר מדויק. יש מערכת ציפיות אחרת ממך דווקא בגלל שאתה נדרש לתת תוצאה מיידית, שאתה נמדד עליה. ואני חושב שהשינוי הוא לטובה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו