"שבעת המופלאים" של אנטואן פוקואה הוא הרבה דברים, אבל למרבה הצער, מופלא הוא לא אחד מהם.
זהו אמנם רימייק למערבון הקלאסי מ־1960 (שכשלעצמו היה רימייק ל"שבעת הסמוראים" של אקירה קורוסאווה), אך אם לשפוט על פי התוצאה החיוורת, המיותרת ונטולת הכיף שיצאה תחת ידיו, פוקואה ("המטרה: הבית הלבן", "נקודת שוויון") לא ממש טרח לצפות במקור לפני היציאה לצילומים. במקום זאת, נראה כי מרבית השראתו נשאבה בכלל ממערבונים כמו "ג'אנגו ללא מעצורים" של קוונטין טרנטינו, "חבורת הפראים" של סם פקינפה ו"קיד וקסידי" של ג'ורג' רוי היל (מיותר לציין שכל הסרטים שהוזכרו לעיל טובים לאין שיעור מסרטו של פוקואה, ואם טרם יצא לכם לצפות בהם, מוטב שתעשו זאת בהקדם האפשרי).
את השביעייה העכשווית - שנשכרת בידי אלמנה בוכייה (היילי בנט, שנראית כמו שיבוט של ג'ניפר לורנס) כדי להציל עיירה תמימה מפני קפיטליסט רצחני דמוי דונלד טראמפ (פיטר סארסגארד) וצבא החוליגנים צמא הדם שלו - מוביל דנזל וושינגטון, ולצידו ניתן למצוא את הכוכב הלוהט כריס פראט ("שומרי הגלקסיה", "עולם היורה") ואת אית'ן הוק (שמתאחד כאן עם דנזל 15 שנה אחרי "יום אימונים מסוכן").
החברים הנוספים בחבורה המגוונת אתנית הזו הם פושע מקסיקני (מנואל גרסיה־רולפו), לוחם אינדיאני (מרטין סנסמאייר), מומחה סכינים אוריינטלי (הכוכב הדרום־קוריאני ביונג־הון לי) וגשש שמן ותימהוני (וינסנט ד'אונופריו).
בסך הכל מדובר באסופה לא מאוד מרשימה של גיבורים - על אחת כמה וכמה כאשר משווים אותה לליין־אפ המקורי (שכלל אגדות הוליוודיות כמו יול ברינר, סטיב מקווין, צ'רלס ברונסון וג'יימס קובורן) - וקשה להגיד שמישהו מהחבר'ה מצליח לחרוך את המסך, לסחוט תשואות או לספק תצוגה יוצאת דופן שתיחרת בזיכרון הקולקטיבי.
מטבע הדברים, וושינגטון ופראט זוכים במירב תשומת הלב ומקבלים את השורות הכי טובות. אבל בפועל, שניהם נדמים כמו העתקי זירוקס דהויים של ג'אנגו והסאנדנס קיד. דנזל אולי נראה טוב על סוס, אך אין לו כאן אפילו רגע אחד שניתן להגדירו כאייקוני או מקורי, והכריזמה המפורסמת שלו הרבה פחות מורגשת מבדרך כלל. פראט, מצידו, מגיש את השטיק השטותניקי הרגיל, רק שהפעם ההתחכמויות הלא נגמרות לא ממש פוגעות במטרה ולא מסייעות להקל את האווירה.
כדי להפוך את העניינים לעוד יותר מבאסים, התסריט הדליל, הצפוי וחסר התחכום או התעוזה של ניק פיזולטו ("בלש אמיתי") וריצ'רד וונק ("בלתי נשכחים 2", "המכונאי") מדדה קדימה באיטיות לא מובנת ומניח את כל הז'יטונים שלו על "הקרב הגדול בסוף". אלא שכאשר הקרב המובטח הזה סוף סוף מגיע (אחרי רצף לא נגמר של סצנות "המתנה" משמימות), מתברר שגם הסיקוונס הנ"ל - שנמשך נצח נצחים - ניחן בכל הרעות החולות של הוליווד העכשווית. האקשן מקוטע ולא ברור, הרעים אנונימיים, ואחרי כמה דקות של פיצוצים וירי רפטטיבי וחסר דם, האדישות משתלטת והציפייה לכותרות הסיום מתחילה. "שבעת המופלאים" אולי אינו סרט בלתי צפי, אבל הוא סתמי בטירוף ואפילו קצת משעמם. הפתרון? תדלגו עליו, ותראו את "שמונת השנואים" במקום.
"שבעת המופלאים" ("The Magnificent Seven"), במאי: אנטואן פוקואה. ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו