עדיין נושמת

בשנים האחרונות ריחף מעל הקריירה של מאיה בוסקילה סימן שאלה שהלך וגדל. אין עוררין על היכולות הקוליות שלה, שעומדות בשורה אחת עם מיטב הזמרות בארץ, אבל כל השאר היה מוטל בספק. החומרים שמהם עשויה קריירה מוצלחת לא היו יציבים. האלבום החדש שהוציאה בוסקילה, "נושמת", היה אמור לענות על סימן השאלה בסימן קריאה. כן, היא זמרת, וכן, היא פה כדי להישאר, ולא, היא לא רק אייטם רכילותי. האם האלבום עומד במשימה הזו? חלקית.

שמונה שנים עברו מאז אלבומה הקודם, זמן נצח במונחי עולם הפופ. באותה התקופה היא הוציאה 16 סינגלים. האלבום החדש "נושמת" כולל שמונה מהם. המוקדם מביניהם, "מה שהיה היה", ראה אור באביב 2011, כשגלעד שליט עוד היה בשבי. נדמה שנשבר כאן שיא. אל השמונה מצטרפים שניים חדשים, כולל שיר הנושא "נושמת" וקאבר ל"בין האצבעות" של רותי נבון.

בשמונה השנים האלה הספיקה בוסקילה להתחתן, ללדת ילד ולהתגרש, להופיע ב"אח הגדול", לזכות ב"חי בלה לה לנד", לככב במדורי הרכילות, להיכנס בגלגלצ, להחליף את הניהול האישי לפחות פעמיים ולעבוד עם רשימה ארוכה מאוד של יוצרים. נדמה שאין כוח משמעותי בפופ המקומי של השנים האחרונות שבוסקילה נמנעה מלגייס כדי להוציא דרכו החוצה את הקול האימתני שלה.

האם משהו מטלטלות החיים והקריירה שלה נכנס לאלבום החדש? למעשה כן, כי הוא מלא בשירי העצמה נשיים, שמספרים שוב ושוב את אותו הסיפור: נפרדנו, אבל אני מחזיקה מעמד, חזקה, כבר לא חושבת עליך, אני על הרגליים, איים סטיל סטאנדינג, יה יה יה. 

הסיפור השני שעולה מהאלבום הוא של הזמרת שכבר שנים רוצה להוציא אלבום, אבל מחכה שיכירו בה, בכישרונה, שישמיעו אותה, למשל בגלגלצ, שלה היא מודה על העטיפה. 

יחסית לציפיות מזמרת מבצעת, שבוחרת שירים שכתבו אחרים, זה בסדר, היא בוחרת יפה. את הקרביים היא מוציאה בשירה עצמה. פופ קם ונופל על היכולת לסחוף ולרגש, ובוסקילה מצליחה בחלק מהזמן. 

שימו לרגע בצד את כל התדמיות והרכילות, החיקויים והדאחקות ותקשיבו לאלבום הזה. יש פה זמרת אדירה. באמת. בישראל יש מסורת של חוסר פרגון לזמרות שפותחות קול גדול ומפגיזות, אבל אי אפשר שלא להעריך את הסופר־ווקאל של בוסקילה, את העוצמות, הברק, עומק החדירה של הקול והיכולת להביע רגש ולנעוץ אותו בלב ברגע הנכון. 

זה קורה, למשל, בשיר הנושא שפותח את האלבום, שנשמע בוסקילה־קלאסי מהאזנה ראשונה. זהו שיר שמסכם את האלבום כולו, ולמעשה את שמונה השנים האחרונות בחייה. מנגד, יש שירים שבהם בוסקילה מתאמצת מדי, כופה את הכוח שלה על השיר, וחבל, כי התוצאה מתפספסת.

ב"תקשיבי לי" היא נוגעת בדיוק בנקודה בפזמון שבה הלחן של ניצן קייקוב צובט בלב, והסלסולים הקטנים מקסימים. ב"לעבור את היום" היא מתחברת לאמריקניות העגלגלה של רמי קלינשטיין בבלדת רוק מבוססת פסנתר, עם פזמון שדומה מדי לשירי מימון. ב"מה שהיה היה" היא שוברת חזק למזרחיות המשוכללת של דיקלה ויעקב למאי באווירת קלאבינג מוטרפת מדי. 

"מצפן", שאותו הקדישה בעבר לבנה לני, הוא ניסיון לחבר שיר של קלינשטיין עם מעטפת דאנסית של הנרי, לא בהצלחה גדולה. ב"באמצע יום" היא אוהבת בלי גבולות ומפציצה בלי גבולות, משחזרת את ימי האלבום הראשון. 

החיבור עם דיקלה ועם ינון יהל ב"השתגעתי" מוליד להיט מועדונים אוריינטלי לגיטימי, אבל חסר לו שפיץ. "מגדל", שכתב אסף אטדגי, הוא הטקסט היפה באלבום, והשיר היה יכול להיות להיט לולא ההגשה האגרסיבית. "זיכרון ישן" הוא שיר לא רע שיצר משה פרץ, שהעיבוד וההפקה מרימים לביט אלקטרוני ואחר כך לרוק ממוחשב לא בטעם טוב. 

"ערב של קיץ", שיר אחד לפני הסוף, הוא הפעם הראשונה שבה הקול החזק שלה מגלה סימני שבירה והיא מפגינה יותר עומק, אבל בפזמון היא חוזרת לסטייל של "סיפור מכור" בתוספת גיטרות מוגזמות. הקאבר ל"בין האצבעות" גרובי ומצטרף לרפרטואר ההופעות של בוסקילה, אבל לא מוסיף כלום לשיר המקורי.

ניתן לראות ב"נושמת" אלבום בינוני של זמרת טובה, כשלמעשה נכון יותר להגדיר אותו כאוסף סינגלים ומפגן כוח של ווקאליסטית חזקה, שמצליחה להעביר מסר ורגש. אבל למרות שאפשר להתחבר לסיפור שלה, חסר כאן פוקוס, חסר דיוק, חסרה פרופורציה. חסרה יד מכוונת אחת, שתדע מתי לעצור את הסוסים הדוהרים ומתי (למשל) להעמיד את בוסקילה 24 שעות רצוף באולפן כדי שתישבר ודווקא ממקום של חולשה תביא טייק שירה בסגנון אחר, שישבור לכל המדינה את הלב. חסר כאן מנהל אמנותי ו/או מפיק מוסיקלי עוצמתי ובעל חזון, שייקח את הפוטנציאל העצום של בוסקילה כזמרת, ימצה אותו ויעשה ממנה מה שנועדה להיות, ביונסה הישראלית.

מאיה בוסקילה, "נושמת", 2016

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו