האבא והאמא של כולם

אבא שלי הציל מאות ילדים ממוות בטוח, אבל עד סוף חייו ליווה אותו סיוט אחד: כשהוא העלה את הילדים לרכבת ואחד מהם רצה לצאת לשירותים, אבא ניגש לחייל גרמני וביקש שיוריד אותו רק לצורך זה. כשהגרמני סירב הילד זעק לעבר אבי 'אבל אדון בירנבאום, הבטחת...' עד סוף חייו, בגיל 90, הוא היה מתעורר בלילות עם אותה סצנה שלא הניחה לו מאז". כך מספרת סוני שי (בירנבאום), בתם של הני ויהושע בירנבאום שהקימו לא פחות מארבעה בתי יתומים בכל מקום שאליו נשלחו והצילו את חייהם של מאות ילדים יהודים בתקופת השואה. סיפור חייהם של בני הזוג בירנבאום, שמובא היום בהרחבה בתוכנית "בית בירבנאום" בגלי צה"ל, הוא סיפור על שני אנשים שפעלו מתוך שליחות, ללא שום תמורה וכמעט ללא אמצעים. בשנה שעברה קיבלו ילדיהם של הני ויהושע את "אות המציל היהודי" מטעם "הוועד למען הכרה והוקרה ביהודים שהצילו יהודים בשואה", כאות הוקרה על פועלם למען משפחות יהודיות רבות כל כך.

"היינו אבא, אמא וחמישה ילדים מברלין, אבל מהר מאוד הפכנו ל-300", מספרת סוני (84), בתם הבכורה של הזוג בירנבאום. "הכל התחיל באוקטובר 1938, כשבאחד הלילות הגיעו שוטרים ולקחו את אבא. אני זוכרת שאמא התחננה לפניהם שישאירו אותו, אבל זה לא עזר ושלחו אותו לפולין. אמא נשארה לבד - בהריון ועם חמישה ילדים. בערב ליל הבדולח באה אלינו שכנה לא יהודייה ואמרה לאמא לברוח כי צפויות להתרחש פרעות. אמא והקטנים הלכו ואותי, שהייתי בת 11, ואת אחותי החביאו באחת המכבסות. ראיתי הכל, שמעתי את הצעקות וראיתי את הלהבות. אחותי ואני פחדנו מאוד אבל הייתי צריכה לשמש דוגמה כאחות הגדולה, ואמרתי לה שאני שומרת עליה. בבוקר חזרנו הביתה וראינו שהכל שבור. כל כלי המטבח היו זרוקים והכל היה מבולגן".

בעקבות אירועי ליל הבדולח והאווירה העוינת כלפי היהודים, החליטה אם המשפחה לשלוח את הילדים לאחיותיה בהולנד, שם היה בטוח יותר. אחרי כמה טלטלות בין בתים בהולנד התמקמו הילדים אצל משפחות בקהילה היהודית עד להגעתה של האם, שבינתיים הספיקה - במהלך נסיעתה ברכבת להולנד אחרי הבנות - ללדת את הבן השישי במשפחה. "כשאמא הרגישה שהיא הולכת ללדת היא גם עלתה על רכבת להולנד, אבל רצו להחזיר אותה. היא התחילה לצעוק והביאו רופא שהסביר לקצינים שהיא ממש חולה וצריכה טיפול. אשתו של אותו רופא היתה בת של שר בממשלת הולנד, והוא סידר שאמא שלי תישאר בהולנד ושאבא שלי יגיע לשם מפולין".

בני המשפחה שהתאחדו מצאו עצמם במחנה הפליטים בווסטרבוק. שם, לראשונה, קיבלו על עצמם בני הזוג בירנבאום את ניהולו של בית ילדים שבשיאו היו בו כ-300 ילדים. סוני מספרת על המלחמה של הוריה, שהיו אז בסך הכל בני 35, מדי יום ומדי שעה על חייהם של הקטנים: "בכל לילה הגרמנים עשו רשימות לטרנספורטים של ילדים שיישלחו למחנות ההשמדה. ההורים שלי התגנבו למשרד וראו אילו שמות כתובים שם, הם ניסו לפעול בכל מיני דרכים כדי להציל אותם: פעם אחת אמא שלי הלכה למפקד המחנה ואמרה לו שהילדים ששמותיהם כתובים שם בכלל אינם יהודים, שהם נולדו מיחסים בין חיילים גרמנים לנשים יהודיות. כך עשו רשימה של 50 ילדים כאלה והצילו אותם. בחלק מהפעמים אמא הצליחה להגניב את הילדים מחוץ למחנה".

את בית הילדים זוכרת סוני היטב: "זה היה צריף גדול והיו בו אולמות, לא חדרים. הילדים הגדולים ישנו במיטות קומתיים או במיטות בנות שלוש קומות, והיה חדר אחד עם מיטות של תינוקות. ההתנהלות היתה קשה מאוד, הרבה פעמים הגיעו ילדים בלי בגדים וההורים שלי איתרו מחסן שבו היו בגדים של אנשים שנשלחו ברכבות והביאו משם. הם דאגו לאוכל ואפילו לתעסוקה והיו מורים ורבנים שלימדו אותם. מעבר להכל הם השרו חום, אהבה ותשומת לב על ילדים, וזה היה חשוב לא פחות מהצרכים הפיזיים. אני זוכרת שבאותו זמן להורים לא היה זמן בשבילנו, האחים הביולוגיים, ואני זוכרת שקיבלנו את זה כמובן מאליו. היו חסרים לנו הטיפול והיחס שלהם אבל הבנו את זה. אמא שלי אמרה: 'לכם יש אבא ואמא ולילדים האלה אין אף אחד'".

כמו מלאכים בגיהינום

מהולנד הועברה המשפחה בחזרה לגרמניה, לגטו בברגן-בלזן. "זה היה נורא, עמדו שם חיילי אס.אס עם כלבים וצעקו 'יהודים חזירים'", משחזרת סוני. "צעדנו 6 קילומטרים עד למחנה, אחרי שלא אכלנו יום וחצי. היו אנשים שלא היה להם כוח והם נשברו בדרך". גם במחנה זה ביקשו הגרמנים מבני הזוג בירנבאום לקחת אחריות על כ-50 הילדים היתומים. "היתה הרגשה שכל אחד נלחם על חייו, לא היו שם חיתולים לתינוקות, בגדים ואוכל, לא היתה תעסוקה והמצב היה נוראי, לא היו אפילו שירותים והיו שם כינים ומחלות נוספות. הרעב היה מכאיב. אמא ניסתה להשיג אוכל לילדים... אני לא מבינה איך בכלל היו להורים שלי הראש והכוח לדאוג לעוד ילדים. אבל למרות הכל אמא שלי תמיד שמרה על אופטימיות. כל ילד שההורים שלו מתו, בא אלינו. היה אמנם קר ולא היה לנו מה לאכול, אבל היא תמיד ניסתה להשיג עוד אוכל, היא לא פחדה מכלום. פעם אחת אפילו הצלחנו לארגן סדר פסח, שרנו שירים ואכלנו מצות".

בין הילדים שהיו בחסותם של בני הזוג בירנבאום בגטו בברגן-בלזן היתה גם אסתר דבורה רייז-מוסל. "הגטו היה נוראי. המון אנשים הגיעו, ומאוכלוסייה של 6,000 במחנה נהיינו 60 אלף", היא מספרת. "מצב המזון הורע והיו המון מחלות. לא היתה היגיינה, והכל נהיה הרבה יותר קשה. אנשים נהיו חולים יותר מתמיד. ההורים שלי היו כבר שניהם חולים ולא במצב של לטפל ולהשגיח על ילדה קטנה, אז הבירנבאומים אספו אותי אל חיקם. הם היו כמו מלאכים בגיהינום. אני זוכרת במיוחד את אחד מערבי החג. זה היה ערב ליל הסדר שבבוקרו אבי נפטר. אני שכבתי במיטה בקומה השלישית, הסתכלתי למטה וראיתי את יהושע בירנבאום עם אחד משני הבנים אופים מצות. היו קצת קמח ומים ונורה קטנה שבאמצעותה בישלו".

אסתר מספרת כי האווירה בבית היתה נעימה למרות התנאים הקשים: "לימדו את הילדים שירים, אני זוכרת ששרנו 'והיא שעמדה' בעברית וגם את 'התקווה'. הני היתה דמות עליזה מאוד ובעיקר אמיצה, אישה עם מצב רוח טוב מאוד שכל הזמן דאגה לילדים והצליחה לארגן עוד אוכל; יהושע היה דמות חינוכית בצורה בלתי רגילה. רוב הילדים הגיעו אליהם באפיסת כוחות או יתומים ואומללים והוא - בעיקר בעזרת האמונה הדתית ותמיכה פסיכולוגית-נפשית - הציל אותם".

בני הזוג בירנבאום, מספרת אסתר, היו יצירתיים בדרך הטיפול בילדים: "הגיע ילד שהיה ממש גוסס מרעב, והם לקחו סוכרייה, הפכו אותה למי סוכר והצילו אותו. הם טיפלו גם בכינים. כשאני סבלתי מכינים הם גילחו לי את הראש, השאירו פוני ושמו לי מטפחת, שרפו את הבגדים והביאו לי בגדים אחרים". היא מוסיפה כי גם הילדים של בני הזוג סייעו מאוד בכל המשימות: "הם טיפלו בנו בשמחה, ואנחנו זוכרים להם את זה עד היום. כשנפגשנו בשנה שעברה, הרגשתי כאילו אני בת משפחה שלהם. יש להם תכונה מיוחדת שמקנה לאנשים שייכות. לא הרגשנו שאנחנו 'מאומצים'. ההורים נתנו לכולם אותו יחס".

ללא בקשת תודה

מסע הנדודים של משפחת בירנבאום נמשך, כשהתנאים רק החמירו והלכו ואי הוודאות גברה. כל אלו, כמובן, לא ריפו את ידיהם של בני הזוג, שהמשיכו במשימה שקיבלו על עצמם במהלך המלחמה. "באפריל 1945 שוב אמרו לנו שאנחנו צריכים לצאת מהמחנה ולעלות על הרכבת", משחזרת סוני, "לא ידענו לאן. זה היה קשה במיוחד להיות שבועיים ברכבת ללא אוכל. הפתרון היחיד היה כשהיו התקפות מהאוויר ואז הרכבת נעמדה, ואמי רצה לשדה והביאה סלק. לפעמים היא גם הביאה שלג להרוות את הצימאון ופעם אחת היא אפילו מצאה מחסן עם דבש. הרבה ילדים לא שרדו את הנסיעה. חלק הספקנו לקבור וחלק פשוט הנחנו בצד הדרך. בתום הנסיעה הגענו לכפר גרמני והתגוררנו - המשפחה עם היתומים שהיו איתנו - אצל תושבים מקומיים. אחרי כמה חודשים חזרנו להולנד מהכפר הגרמני, כשאיתנו כל הילדים. אמרו שאנחנו פליטים והכניסו את כולנו למנזר גדול. התחושה היתה שהנה שוב שמים אותנו במחנה. ב-1946 שיחררו אותנו ואני עליתי ארצה לבד, כי אמרו שאני כבר בת 18 ולא אוכל להיות חלק מעליית הנוער".

לאחר המלחמה עלו גם בני הזוג בירנבאום ארצה עם שאר המשפחה והתמקמו בנהריה. יהושע לימד בבית ספר יסודי ובמהלך השנים כל ילדיו הגשימו את חלומו והתגייסו לצבא. סוני למדה בבית ספר לאחיות והקימה משפחה המונה כיום שלושה ילדים, 18 נכדים ו-17 נינים. לדבריה, החיים עם עשרות ילדים נוספים לא השאירו בה צלקות: "ראיתי את זה כמובן מאליו. אחרי הכל לא היה שום הבדל בין הילדים הביולוגיים לשאר הילדים. גדלנו באותם חדרים, אף פעם לא ישנו עם ההורים או אכלנו עם ההורים לבד, הבגדים שלנו תמיד היו כמו של כל הילדים האחרים, לא היתה לנו שום פריבילגיה רק משום שאלו היו ההורים שלנו.

"בכלל, הם היו אנשים מיוחדים מאוד שהקריבו את עצמם כדי להציל ילדים. זה היה כל החיים שלהם, כל המטרה שלהם. הם ראו בזה משהו מובן מאליו, אף פעם לא חשבו שמגיעה להם איזו הוקרה או תודה. לשמחתי, את התוצאות רואים עכשיו. לפני שנתיים היה מפגש של כמה מאותם ילדים. למרות הטראומה מדובר באנשים שהצליחו בחיים, הקימו משפחה ובנו קריירה. והכל בזכות ההורים שלי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו