ההתחלה היתה כפי שמצפים שהתחלה עם איש מצחיק תהיה. שמואל וילוז'ני ישב על כיסא בר גבוה בבית קפה ברמת אביב, ומיין ביסודיות קבלות של מוניות. כשהרים את עיניו אלי, החל לירות בדיחות ללא הכרה. איך חשב שאישה אחרת היא אני, פתח איתה בשיחה, האישה הביטה בו כאילו איבד את שפיותו, והבחור בשולחן שלידה לא הצליח להבליע פרץ צחוק של רחמים על הקומיקאי הסנילי.
אחר כך עבר וילוז'ני להריץ סידרת הלצות על פיצות מול הברמן התשוש בסוף המשמרת, וכשהתיישבנו לשולחן, שיחרר שפע של סיפורים על ימיו הרחוקים כמלצר אמביציוזי, שלומיאלי וגמלוני, שהיה שופך צירי עוף וחליטות צמחים על קשישות.
אבל כשהתחלנו את הראיון הפורמלי, וילוז'ני פתאום הרצין. "אני לא איש כזה מצחיק. צחוק זה עניין רציני. ואני אדם רציני, למרות שאני לא נתפס ככזה".
היי, היה מצחיק עד עכשיו, מה קרה?
"בבית אני לא מצחיק. אשתי איריס מצחיקה. היא גורמת לילדים לצחוק בקלות. אני עבדתי כל השנים בלדכא את הצחוק שלהם. שמחת החיים שלהם הרגיזה אותי. היכולת שלהם לצחוק 3,000 פעם ביום, בזמן שאני צוחק באמת רק פעם אחת ביום, היא מרגיזה. הרי אם אדם מבוגר צוחק פעמיים ביום, הוא אומר, 'וואו, איזה יום מצחיק היה לי. נקרעתי מצחוק'. זה לא הוגן. וממה ילדים צוחקים? מהמילה פלוץ או מלעשות פלוץ.
"כשהכרתי את איריס, היא חשבה שאני מצחיק. אני באמת לא יודע אם זה מה שגרם לה להתאהב בי. אני בכלל צריך לבקש את רשותה לדבר עליה ועל המחשבות שלה.
"לילדים שלי לקח זמן לגלות שאני בעצם אדם מצחיק, או נחשב למצחיק. הם נכנסו ליו־טיוב וראו דברים שעשיתי לאורך השנים. לא שזה הצחיק אותם, אבל הם גילו שאני מוגדר כאיש מצחיק.
"יש בעיה עם צחוק. לא יודעים להתמודד איתו. בבית הספר, כשהייתי צוחק, המורה היתה צורחת עלי, 'שמוליק! למה אתה צוחק? תפסיק מייד עם הצחוק הזה. אתה מפריע. אני אוציא אותך מהכיתה'.
"צחוק זאת הפרעה. בכי זה סיפור לגמרי אחר. יודעים איך להתמודד איתו, כי הילד רגיש. אז מנחמים ומחבקים אותו, יש כלפיו רוך ואמפתיה. נותנים לו לינוק".
כבר יותר מ־40 שנה אתה בוחר להצחיק.
"כי אני רוצה לגרום לאנשים לקתרזיס. אני רוצה לעשות להם חוקן. כשאנשים צוחקים הם משתעלים, מוציאים ליחה. אני רוצה להוציא להם נוזלים מכל החורים בגוף. כשאתה צוחק אתה מרגיש את הטחול והלבלב ויש לך דקירות בכבד, כי מגיע אליו חמצן בכמויות שהוא לא מכיר".
חשוב להתעכב לרגע על אופן ניהול השיחה עם וילוז'ני. את תחילת הראיון הוא מקיים בעמידה ליד הכיסא, וכשהוא כבר מתיישב, אחת מרגליו לא מפסיקה לקפץ ולרוץ מתחת לשולחן. מהירות הדיבור שלו עצומה, הֶדף מילולי מסחרר של מאות מילים בדקה, ולא בגלל שתי כוסות האספרסו הקצר ששתה.
אתה היפראקטיבי?
"בטח. כילד הייתי היפראקטיבי, זה ברור. למרות שלא היו אבחונים. בתקופה ההיא היו שני סוגים של ילדים - חרוץ ועצלן. אני לא נחשבתי לחרוץ. אבל הוצאתי את האנרגיה בצורות חיוביות.
"הייתי ספורטאי מעולה. שיחקתי כדורגל, הייתי שוער. הייתי אלוף כפר הנוער הדסים בשחיית פרפר וחזה מכיתה ח' עד י', כשבכלל רק בכיתה ח' התחלתי ללמוד שחייה. כשמורות נעדרו, שימשתי מורה מחליפה. סיפרתי סיפורים, מעשיות, בירברתי, המצאתי המצאות. בשעת חינוך היו נותנים לי להתבטא, להוציא הכל".
• • •
גם על בימת תיאטרון הקאמרי, בהצגה "מלון רנדוו" שבה הוא מככב בימים אלה, האיש אחוז אמוק. הוא משחק את פֶנגלֶה, קבלן פאריסאי שנשוי 20 שנים לאותה אישה (אנג'ליק, בגילומה של ענת וקסמן), שהוא מזמן רואה כנודניקית טרחנית ומעייפת. פנגלה מנצל רגע של משבר בנישואי חברו הטוב כדי לברוח בחשאי עם אשת החבר, מושא חשקיו ותאוותיו, ללילה סוער במלון רנדוו. אלא שבמלון הם פוגשים כמעט את כל מי שהם מכירים. מפה, כמיטב כתיבתו של המחזאי הצרפתי ז'ורז' פדו ("יתוש בראש"), פורחת קומדיה של טעויות.
עם ענת וקסמן ב"מלון רנדוו" בתיאטרון הקאמרי. "היא שחקנית מדהימה ופרטנרית מקסימה, אני לא מתעסק במתקפה שהיתה עליה" // צילום: ז'ראר אלון
בכל הקשור בווילוז'ני, מדובר במאה דקות שבהן הוא מתרוצץ, רוקד, מתפתל, מיילל, מנתר, מתחרפן, מצחיק, וממש כמו בחיים, גם מדבר נורא מהר.
"טוב, ברור שזה מקצוע שבו צריך להיות קצת לא שפוי. כשאני עולה לבמה אני נפרד מהמציאות וחי בעולם מקביל. הורג את האגו שלי, מכניס אותו לשקית סגורה, ומשרת את האגו של הדמות ואת הקהל. בקיצור, אני בהזיה".
ותזזיתי כמו נער, לא כמו מישהו בן 62.
"אני עולה לבמה וזה קורה. אני יורד מהבמה וזה נגמר. ממש נגמר. אני קצת מזניח את עצמי, מתוך עצלות. יש לי כמה נתונים כאילו טובים, כמו שיער על הראש. אבל שיער על הראש זה הרבה יותר נורא מקרחת".
למה?
"כי החרדה שאתה עוד מעט עומד לאבד את השיער קשה מנשוא. הגרוע עוד לפניך. בואי נסכם שאני נראה טוב לגילי וחרא לכל גיל אחר. ובבקשה תצייני פה שזאת בדיחה".
אפרופו ההצגה, אתה מאמין במונוגמיה?
"אני לא צריך להאמין במונוגמיה. אני חי באופן מונוגמי. הקמתי בית, ואני לא מקדיש לעניין שום מחשבה מעבר. אני מנסה לשרוד את המשפחה ואת הזוגיות. ברור שאלה לא דברים טבעיים. בטבע יש קודם גולם ואחר כך פרפר. אצל בני האדם אתה קודם פרפר ואז הופך לגולם. אלה הנישואים.
"אני נכנסתי לתוך הדבר הזה בגיל 40, אחרי שהייתי בצומת דרכים. חשבתי, אולי אני אחזור בתשובה, אולי אני אצא מהארון, אולי אני אכנס לארון. בגיל 40 אתה יכול לקבל פטור מכל העניין. להגיד יאללה, כבר מאוחר, אני אשאר רווק.
"בסוף הקמתי משפחה, וזה בעיקר כי פגשתי את איריס. אם הייתי פוגש אותה 20 שנה קודם, סביר להניח שהייתי מתחתן איתה. היא הגיעה, נכנסה לחיי והחליטה מה יהיה איתנו, ואני אמרתי לה, בסדר, את צודקת. אני מסכים".
עד גיל 40 לא ראית את זה קורה לך?
"לא האמנתי שאתחתן. לא רציתי את זה. ראיתי מסביב את כל החברים שלי מתגרשים, ושאלתי, בשביל מה להתחתן? למה לעבור את כל התהליך הזה בשביל להתגרש בסוף? הוריי לא היו גרושים, אבל גדלתי בכפר הנוער 'הדסים', שבו אבא שלי שימש מדריך נוער, ושם, ל־90 אחוזים מהילדים היו הורים גרושים. אני הייתי חריג.
"את חיי הרווקות ניצלתי כמו שצריך. מצד שני, גם ניצלתי מחיי הרווקות. 40 שנה הייתי טמבל במדבר, בישימון הזה. בסופו של דבר זה ישימון.
"פחדתי לאבד את החופש שלי. לא רציתי לתת דין וחשבון לאף אחד. לא רציתי לשלם מחיר בפרטיות. גם לא הרגשתי שנישואים הם חובה. כמו שוופי גולדברג אמרה, וכנראה על משהו אחר, שזה כמו תחבושת היגיינית: רוצָה - תשימי, לא רוצה - את לא חייבת".
זווית הראייה שלו השתנתה ב־1992, אחרי המסע שעשה עם אביו מוטקה, ניצול שואה, למחנות ההשמדה בפולין - מסע שסדק את חייו ותועד בסרט שיצר, "אבאל'ה בוא ללונה פארק".
"אושוויץ היה צלצול השכמה. שאני, שמואל וילוז'ני, צריך שיהיה לי בן שיגיד עלי קדיש. שתהיה שושלת. הרגשתי שאני חייב להקים בית בישראל, מתוך תפיסה הכי פטריוטית, נאיבית ובנאלית".
ב־1994 פגש את איריס, שיננית במקצועה. יחד הביאו לעולם את יונתן (20, חייל בחיל חינוך), מיכאל (18, לפני גיוס), מאיה (14) ושירה (8).
"יכולתי להסתפק בילד אחד או שניים, והמשכתי עד ארבעה", הוא אומר. "זאת פעולה שהיא מעל הדעת וההיגיון. זה לא כלכלי ולא משתלם בשום היבט שהוא".
כששואלים אותו על הילדים, הוא נחרד. "אוי לא, אני מבקש שתכתבי על הילדים כמה שפחות. חמסה, זעתר, פפריקה. אני מפחד מעין הרע ומלשון הרע, והם לא אוהבים שמדברים עליהם. רוצים להיות בזכות עצמם".
• • •
וילוז'ני נולד במושב הדתי שדה יעקב שבעמק יזרעאל, למרדכי ויפה. בן בכור, עם שתי אחיות צעירות ממנו. "כשאבא שלי עלה מפולין עם 'ילדי טהרן', בגיל 10, שאלו אותו אם המשפחה בפולין היתה דתית. הוא זכר שהיו מדליקים נרות שבת ומברכים, ואמר שכן. אז שלחו אותו לגדול אצל משפחה מאמצת דתית, מקסימה.
"אני גדלתי בשנים הראשונות של חיי עם כיפה על הראש. היא ירדה מהראש בגיל צעיר, כי לאמא שלי, ילידת תל אביב, לא היתה זיקה לדת".
משדה יעקב עברה המשפחה לתל אביב ולרמת גן. כשווילוז'ני היה בן 10, הם העתיקו את חייהם לכפר הנוער הדסים. אביו עבד בפנימייה כמדריך נוער, אמו היתה מזכירת המנהל. "הדסים היה כור היתוך מדהים. מקום יפהפה וקסום, ובניגוד לכל הילדים אני גדלתי ליד ההורים שלי, כך שנהניתי מכל העולמות".
את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד צפון, ולאחר שחרורו למד בבית הספר למשחק בית צבי. אחר כך שיחק בשורה ארוכה של תפקידים בתיאטרון, בעיקר בהבימה - בהם טרופלדינו ב"משרתם של שני אדונים", סבסטיאן ב"הלילה השנים עשר", וולר ב"הקמצן" של מולייר והורציו ב"המלט". הוא גם ביים מספר הצגות. בימים אלה הוא משחק ב"מלון רנדוו" ובקומדיה "נשוי במנוסה" בקאמרי, ומופיע עם ערב הסטנד־אפ שלו.
בקולנוע שיחק במספר סרטים, בהם "סוכריות", "בנא" ו"חתולים על סירת פדלים". בטלוויזיה שיחק בסדרות שונות, דוגמת "צימרים", "מסכים", "עד החתונה" ו"חצויה", ובשתי העונות של הסידרה "בלתי הפיך".
בין לבין כיהן במשך שתי קדנציות לא רצופות כחבר מועצת עיריית תל אביב־יפו, והתמודד בבחירות לכנסת ה־16 ברשימת "עלה ירוק".
שמו של וילוז'ני נחקק כאחד האבות המייסדים של הסטנד־אפ בישראל. בשנות השמונים קיפץ על במות לבד עם הגיגיו, בהמשך הגיש פינה בתוכנית "זהו זה", וב־1993 הקים את מועדון הקאמל קומדי קלאב, שבו התגלו גדולי הקומיקאים הישראלים, בהם אייל קיציס, נאור ציון, גיל קופטש, עדי אשכנזי, שלום אסייג, ישראל קטורזה, רמי ורד, יעקב כהן ואחרים.
בילדותו. "גדלתי בשנים הראשונות של חיי עם כיפה על הראש. היא ירדה בגיל צעיר"
"לא גיליתי אף אחד", הוא מבהיר. "הם התגלו בזכות עצמם, ואת כולם אני נורא אוהב. המועדון נתן להם במה ואפשרות. אם הייתי רושם פטנט על הסטנד־אפ בישראל, או אם הייתי היבואן הבלעדי שלו, הייתי מיליונר".
מתי גילית את הכישרון שלך לסטנד־אפ?
"בבר־מצווה. הייתי אמור לשאת נאום ושכחתי הכל, היה לי בלק אאוט. ניסו ללחוש לי את הטקסט ולא שמעתי. אז דיברתי מהלב, והצלחתי להצחיק. היו מחיאות כפיים וזה, אבל מבחינתי זה נגמר בבכי. איך נכשלתי במאני טיים.
"בהמשך, זה בדיוק מה שהדליק אותי. בתיאטרון הכל ברור ומובנה, אבל אני רציתי להציץ מתחת לחצאית ולאלתר. ריגוש מסוג אחר".
אתה זוכר את הבדיחות הראשונות שלך משנות השמונים?
"בתקופה ההיא לא דיברנו כמו שמדברים היום. דיברנו כמו שדיברו ברחוב, עם ניבולי פה וגסויות, וזה היה פורץ דרך. היום ממש לא. לדבר על מציצות וגזענות רחוק היום מלהיות מפתיע ומהפכני.
"פעם הייתי מדבר על בדיקת זרע. הסתבר שהזרע שלי הוא חסר אוריינטציה. איזו אוריינטציה צריכה להיות לזרע? הוא בתוך כוס קטנה מפלסטיק, זז במעגלים. היום אני יכול לומר שהאוריינטציה שלו היתה בסדר גמור, יש לי ארבעה ילדים.
"מי שמגיע היום לבדיקת זרע לא יושב מול חוברות פורנו, שקשה לדפדף בהן כי הדפים דבוקים אחד לשני. הוא יושב עם האייפון. והנה זה נשמע זול וגס, במיוחד כשהדברים יוצאים מפה של אבא בן 62.
"פעם הייתי מדבר על תנועות של כל מיני איברים בגוף שלי. היום האיברים האלה פחות בשימוש. התנועה העיקרית שאני עושה היא של הנהון בראש, בליווי המילים 'כן, את צודקת'".
• • •
הצגת היחיד שלו, "יהודי בחושך", היא העוגן כבד המשקל בעשייתו. ההצגה עלתה לראשונה לפני 20 שנה ב"תיאטרונטו", הוא הופיע איתה כמה שנים בהבימה, הניח לה לתקופה ארוכה ("בעיקר בגלל הבית והילדים"), ובחודש הבא יחזור איתה לקאמרי.
"זאת הצגה שמבוססת על סיפור אמיתי שהתרחש ב־15 ביולי 1485, שבע שנים לפני גירוש ספרד. העלילה, בקצרה, עוסקת באנדרס גונזלס, כומר שגילה שהוא יהודי, התוודה על כך בפני המורה שלו בכנסייה, והמורה הסגיר אותו לאינקוויזיציה. נסעתי לארכיון הלאומי של ספרד במדריד וראיתי את התיק המקורי, בן למעלה מ־500 שנה. 'יהודי מואשם בחריגה מהאמונה ולכן מוצא להורג'.
"אני לא יכול להסביר לך כמה דחוף לי לשחק את ההצגה הזאת. מפני שהיא מספרת סיפור אמיתי ונוגעת בשאלת הזהות שלנו. זאת אחת השואות הראשונות שלנו, אפרופו נסיעות תיכוניסטים לספרד ודו"ח ביטון.
"ולגבי הזהות שלנו, הרי האשכנזים באו מאיפשהו. היה גירוש ספרד והיהודים התפזרו לכל עבר. כלומר, אם אתה מגרד את האשכנזי אתה מוצא למטה ספרדי".
אז אתה מדבר על יישור קו בין כולנו. מבטל את השבטים.
"חייבים ליישר קו. אבל תזכרי, אני לא מייצג אף אחד ושום דבר.
"הסיפור מבחינתי הוא כזה: יש 12 אחים, וטלנובלה משפחתית שהולכת ומסתעפת. אחד מוכן לפגוע בשני, להרוג את השני. כולם מתנגשים, לא סיפור אידיאלי. לא משפחה מקסימה ומתוקה. אבל מה, יש להם עסק משפחתי שנקרא ארץ ישראל, שאותו הם קיבלו מאבא שלהם. והאבא הזה, יש לו כמה סיפורים מהצד, הוא עשה עוד כמה דברים. יש להם עוד בני משפחה, אבל הם חיצוניים.
"והאחים האלה מבינים שאם יהיו מאוחדים אז סבבה לאללה. כל אחד עם התכונות שלו ימצא מקום, והם יהיו חזקים ביחד. אם אח אחד יותקף מבחוץ, חייבים לעזור לו. ועם כל המריבות והחיכוכים, הם מנסים למצוא דרך לעשות סדר ומצליחים, און אנד אוף.
"הפעם האחרונה היתה לפני יותר מ־100 שנה, בעזרת מישהו שחזה איזה משהו, איזו מדינה. למרות שמבחינתו, המיקום לא היה דרמטי, הוא היה מוכן שנהיה באוגנדה. הוא פשוט הזדעזע נורא, בתור יהודי נאור אירופאי, כשנשלח לסקר משפט של איזה רב־סרן יהודי, ושמע מסביב צעקות 'מוות ליהודים'. הוא לא הבין מה הקשר ליהדות. הוא הרגיש את עצמו אוסטרי ואיש העולם.
"ואז הוא הלך למלון שלו וכתב, בעודו שומע ברקע ואגנר, את 'מדינת היהודים'. אחר כך הוא רץ בין העשירים, התרוצץ בטרפת כדי להגשים את החלום הציוני הזה".
מה זה ציוני בעיניך?
"מיכאל, הבן שלי, היה צריך להכין עבודה לבית הספר, בכיתה ד' או ה', והוא ניגש ושאל אותי אם אני ציוני. לא הבנתי את השאלה ואיך אני עונה לו. אמרתי לו, 'מה אתה מתקיל אותי, מה אכפת לך בכלל, מה אתה מתערב'.
"ברגע שהוא פנה אלי עלו לי דמויות מול העיניים, אחמדינג'אד ונסראללה וכל החבר'ה שלהם צועקים, 'לשרוף את הציונים'. ופה הילד הקטן שלי שואל אם אני ציוני.
"אז אמרתי לו, חכה, אני הולך לחפש את התשובה, והלכתי לכתוב מחזה 'קיצור תולדות הציונות'. זה הדבר הבא שאני רוצה לעשות, כי אני חייב לבן שלי תשובה. כל הציונות בשעה, גומרים הולכים. לבדוק אם אנחנו חותמים היום על מגילת העצמאות. ואני אתחיל מלבקש משלושה אנשים בקהל לשרטט את מפת ארץ ישראל".
איך אתה משרטט אותה?
"אני קשיש. חייתי בתקופה שארץ ישראל היתה רזה. המותן שלה היה 7 ק"מ. הייתי בכפר הנוער הדסים, שמעתי את היריות והפגזים שנפלו על נתניה וראיתי את המיגים בשמי הארץ.
"מאז היא שמנה. התנפחה. וזה לא בסדר ולא בריא. השמנה גוררת ניתוח מעקפים, עודף כולסטרול, שומנים רעים בדם, כל המחלות. ואחת המחלות היא של האות צ'. עקב מחלתה, האות צ' מוחלפת בז'".
תולדות הזיונות?
"כן, מה לעשות. לא כל האותיות יכולות להגיע כמו שצריך. חלקן צריכות לעבור במחסום, חלקן שומרות שבת, זה לא פשוט. וגם, 'אם תרזו, אין זו אגדה'".
אתה ציוני?
"אני יודע שבצמתים מרכזיים בחיי בחרתי לחיות בארץ. נסעתי ללונדון אחרי שהשתחררתי כדי ללמוד משחק וחזרתי. בשנות השמונים נסעתי לניו יורק, קיבלתי מילגה ללימודי משחק, אבל חזרתי כדי לשחק בתיאטרון הלאומי. מבחינתי, בכל ערב שאני משחק בעברית על הבמה, אני בוחר מחדש במעשה ציוני.
"אני השחקן הקטן עם האגו הגדול, שרק רוצה שימחאו לו כפיים. שיד ימין ויד שמאל יכו חזק אחת בשנייה, כי גם לימין וגם לשמאל מגיעות מכות. והן יכו ויכו, עד שלא יורגש הבדל בין הידיים, בין הימין לשמאל, אלא תורגש רק האחדות שעוברת בפנים, עמוק, ומעניקה תחושה טובה וביטחון".
וואו. ממש מסרים של שלום ופיוס.
"אני בעניין של אחדות, שכולם ייהנו. ואם זה לא קורה, גם בסדר. אם אני מזהה בקהל מישהו שנרדם, אז סחתיין עליו על הביטחון.
"פעם, מזמן, כשעשיתי סטנד־אפ ומישהו היה קם ויוצא, תמיד הייתי מתלבש עליו. אני זוכר שמישהו הפריע לי בקהל, אז שילמתי לו כסף כדי שיקום וייצא מהאולם. לא רציתי אותו בהופעה. הוא העיר הערות, למה אני יורד על זה ולמה אני צוחק על אחר, אז העפתי אותו החוצה.
"היום, בגילי, אני מרגיש כמו קברניט של ג'מבו. מטיס מאות אנשים, מקווה שכולם מרוצים, ואם לא, זה בסדר גמור. אם זוג יוצא באמצע ההצגה, אני אומר לעצמי, אולי הם הולכים לעשות פיפי. אולי הם נזכרו שהשאירו את הגז דולק ותכף יישרף להם כל הבית. אולי הם שכחו את הילד במכונית".
• • •
ניסית להיבחר לכנסת. איזה חוק היית מעביר לו נבחרת?
"קודם כל, הניסיון הזה לא נבע מתוך הבנה אמיתית. זאת היתה אפיזודה מבחינתי. בכל מקרה צריך להתחיל בחוק אחד: אל תפריע. תן מרחב מחיה. שאם ניכנס כולנו לחדר, נפרוס ידיים לצדדים ונסתובב לכל כיוון, לא ניגע אחד בשני.
"בעצם, החוק הראשון צריך להיות שמי שרוצה להגיש הצעת חוק, חייב להציע חוק אחר שיבוטל במקומו. כי מרוב חוקים לא רואים את היער. יש לנו עודף חוקים".
זה מה שמפריע לך במדינה?
"לי לא מפריע כלום. ומה שמפריע לי הוא בעיה שלי, ביני לבין עצמי. זה מה שהחלטתי, לאחר התייעצות ביני לבין עלי באבא וארבעים השודדים שבתוכי. אני לא מוכן לדבר על אחרים ובשם אחרים".
"אני בעניין של אחדות, שכולם ייהנו" // צילום: כפיר זיו
רגע, לאן אתה בורח? דיברנו על פוליטיקה.
"אני אמן. אני מסנגר על כל דמות ואני מסנגר על הקהל ונותן לו מנשמתי ומאהבתי, ורוצה שיהיה לו טוב".
ואולי אתה חושש, בגלל מה שקרה למי שמתח ביקורת, כמו גילה אלמגור או ענת וקסמן?
"מה קרה לענת וקסמן?"
נו, באמת. אתה לא קורא עיתונים?
"אני קורא את העיתון של אתמול, כי ככה הצרות נראות פחות נוראיות. הן בעבר.
"תשמעי, חכמים ייזהרו בלשונותיהם. מאחר שאני לא חכם, אז קל וחומר שכטיפש צריך עוד יותר להיזהר. מה ההבדל בין חכם לטיפש? שניהם אומרים אותם דברים, רק שהטיפש מתבטא בתזמון הלא נכון ובמקום הלא נכון.
"ענת שחקנית מדהימה, פרטנרית מקסימה. אני מכיר אותה מבית צבי, שיחקנו ביחד בסרט 'לא שם זין', בתיאטרון באר שבע, ועכשיו ב'מלון רנדוו'. אני לא מתעסק במתקפה שהיתה עליה".
אילו היית היום בעיריית תל אביב, מה היית עושה?
"אולי הייתי מתמקד בצמחייה. כל כך הרבה כספים משקיעים בצמחייה מתחלפת. אולי צריך לעשות גני ירק? לשתול במקום פרחים ושיחים - כרוביות, צנוניות ועגבניות. במקום אמנון ותמר שיגדלו גזרים. אני מניח שיש הסברים אקולוגיים וכלכליים לכך שלא עושים את זה.
"אני נתתי עשר שנים מחיי לטובת הציבור בתל אביב. נלחמתי ועשיתי באהבה ובכיף. יש לזה השפעה מדהימה. ביטלתי את הסינדול בעיר. כחבר מועצה, בלי שאף אחד יידע, התנדבתי כליצן רפואי בהדסה בתל אביב ובבית החולים דנה, הרבה לפני שהיתה פה ליצנות רפואית. באו ילדים מצ'רנוביל, בתחילת שנות התשעים, מקרים איומים. ואני נתתי להם כמה רגעים של הפגת כאב. גם זאת ציונות, אני חושב".
בתור שחקן, אתה מסכים להגדרה שאתה קְפוּץ־תחת שמנותק מכלל הציבור הישראלי?
"תכתבי שאני מסכים עם מירי רגב בהכל. כבודה של השרה במקומו מונח. היא השרה שלי והשרה של כולם. רק אציין שבמהלך השנה אני מציג לפחות מאה הצגות מחוץ לתל אביב. אני חי בעיר הזאת וחושב שאין עליה בכל העולם, היא כמו לב שמזרים דם לכל איבר מאיברי המדינה. אבל אני שחקן, זה הכל. ואני לא שואל אף אחד בקהל מה הוא מצביע לפני שאני מתחיל את ההצגה.
"מה שכן, אני בהחלט קְפוץ־תחת. בהחלט. ולא רק התחת שלי קָפוץ. אני משתמש בשיטת פאולה לכיווץ הסוגרים. זה טוב לפיתוח הקול, וגם מגביה אותי".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו