קצת לפני שירדן ג'רבי עלתה לקרב על מדליית הארד על הטאטאמי - מזרן הלחימה היפני של תחרויות הג'ודו - נשמעו קולות התראות הווטסאפ ברחבי ישראל. עשרות מדריכי ומורי ג'ודו ברחבי ישראל שלחו הודעות: "אנחנו מקווים שהילדים והילדות שלכם צופים עכשיו באולימפיאדה". ובכל זאת, לאור השעה המאוחרת של הקרב, סביר שאלופי המחר כבר היו עמוק בשנת הלילה שלהם, אחרי עוד יום קיץ מפרך של קייטנת ג'ודו.
גם ירדן ג'רבי נחשפה לראשונה לג'ודו, איך לא, דרך המשחקים האולימפיים. היא היתה רק בת 3, ויעל ארד זכתה בדיוק במדליית הארד ההיסטורית בברצלונה - המדליה הראשונה של ישראל אי פעם. זאת היתה הופעת הבכורה של ג'ודו הנשים במשחקים האולימפיים. אמא של ירדן, נורית, סיפרה השבוע לכל מיקרופון אפשרי על הילדה שחלמה להיות אלופת עולם בג'ודו, ושאלה בתמימות ילדית "איך קונים כרטיס לאולימפיאדה". שתי המטרות הוגשמו, ואחת עדיין עומדת לה: מדליית זהב שאולי תושג באולימפיאדת טוקיו בעוד ארבע שנים.
אם להאמין למשה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו הישראלי, ולראשי הוועד האולימפי הישראלי - טוקיו 2020 אמורה להיות האולימפיאדה הגדולה של הג'ודו. יש למה לצפות. ג'רבי תהיה אז בת 31, וגולן פולק, אורי ששון (שיתחרה הערב במשקל הכבד של הענף - מעל 100 ק"ג - והפך למועמד למדליה) ושמות כמו דילן רצ'יסטר או יהונתן אלבז - יהיו אלה שיעסיקו את עם ישראל בעוד ארבע שנים. רצ'יסטר ואלבז הם חברי נבחרת העתודה של ישראל שזכו לפני חודש במדליות באליפות אירופה עד גיל 18, שאותה מאמן אריק זאבי - עוד אחד מפנתיאון המדליות של הג'ודו, עם ארד באולימפיאדת אתונה.
כבר אין סינדרלות
300-250 שקלים בחודש - תלוי באיזו עיר אתם גרים - עולה השתתפות של ילד או ילדה בקבוצת ג'ודו בישראל. תוסיפו לכך עלות של חגורות, טקסים וחגיגות - ותקבלו חוג אחר צהריים לא זול במיוחד. בחלק מהאגודות המחירים אמנם מסובסדים, אבל כמו כל ספורט יחידני - כדי להגיע רחוק צריך להשקיע כסף, והרבה.
שתי דוגמאות לפנינו: הטניסאית שחר פאר והג'ודוקא והמדליסטית הטרייה ירדן ג'רבי. שתיהן מגיעות ממשפחות מבוססות, שלא הסתפקו בחוג במתנ"ס או באולם בית הספר המקומי, וסיפקו להן את התנאים הטובים ביותר להצלחה: המאמנים המובילים בענף, יציאה לטורנירים בינלאומיים ושקט כלכלי כדי לאפשר התרכזות רק בספורט. גם גל פרידמן הוא סיפור דומה - משפחה תומכת וים מול הבית במכמורת שאיפשרו לו לפרוח.
יעסיק את ישראל גם בטוקיו 2020. גולן פולק (בלבן) מול היריב מזמביה במשחקים בריו // צילום: אי.אף.פי
אז נכון, היו גם אורן סמדג'ה מאופקים ואריק זאבי מפרדס כץ; אבל הם סיפורי סינדרלה מתקופה אחרת. "הייתי נוסע באוטובוסים לאימונים בווינגייט וחוזר באמצע הלילה, כשאבא שלי מחכה לי בתחנת האוטובוסים כדי לקחת אותי. לא התלוננתי, ידעתי שזו הדרך", אמר סמדג'ה.
היום הספורט פחות רומנטי, וסיפורים על ילדים שהשתמשו בספורט ככלי למוביליות חברתית - הופכים לנדירים עם השנים. שני שלישים מהמשלחת האולימפית הישראלית הנוכחית שנסעה לריו - כלומר הספורטאים שנולדו וגדלו בישראל - הגיעו ממשפחות ממעמד סוציו־אקונומי בינוני עד גבוה. יוצאים מן הכלל הם בעיקר בני המהגרים, שהביאו עימם מסורת ספורט ממדינות חבר העמים. כך שעם כל הכבוד לתמיכה הממסדית, לספורטאי אולימפי דרושה כיום תמיכה מהבית, ולחלופין אימוץ מפנק של ספונסר כל הדרך למדליה האולימפית. ואכן, במשלחת הישראלית הנוכחית יש כמה ספורטאים שנתמכים באופן דיסקרטי על ידי אנשי עסקים שאינם מעוניינים בחשיפה.
לא רק ביטחון עצמי
למרות מה שנהוג לחשוב, ישראל אינה אימפריית ג'ודו (פחות מ־2,000 ספורטאים רשומים באגודות השונות). הענף עשה את צעדיו הראשונים בישראל בפריפריה, בעיקר בזכות קהילת יוצאי מרוקו וצרפת. אלה הגיעו למעברות בדרום והביאו עימם את הג'ודו, אחד מענפי הספורט הפופולריים בצרפת עד ימינו. אביו של אורן סמדג'ה, מוריס, היה הראשון שהשיג מזרנים ברמה גבוהה לחבריו בדימונה ובאופקים. איך הוא עשה את זה? שלושה מדענים צרפתים שהגיעו לדימונה כדי לעזור בבניית הכור ביקשו מקום להתאמן בו בשהות הארוכה שלהם בישראל, ותרמו מכספם מזרנים בתנאי שסמדג'ה יאמן אותם. המזרנים שימשו את הספורטאים הצעירים מישראל הרבה אחרי שהצרפתים כבר חזרו הביתה.
איגוד הג'ודו היה סרח עודף בספורט הישראלי למשך שנים רבות. כבר בשנת 1969, אז נערכה אליפות הגברים הראשונה בישראל, ובשנת 1972, אז נערכה האליפות הראשונה לנשים - העסקנים של הענף עוררו אנטגוניזם. כסף הם לא קיבלו מהמדינה אף על פי שזכו במדליות בינלאומיות, וילדים הלכו לחוגי ג'ודו בעיקר כי ההורים רצו "להעלות את הביטחון העצמי" של הילדים.
עד ברצלונה, הג'ודו הישראלי נחל אכזבות באולימפיאדות. זכורה במיוחד הופעתו של משה פונטי, היום יו"ר איגוד הג'ודו, שנסע למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984, והודח לאחר 17 שניות על המזרן. לאולימפיאדת סאול 1988 בכלל לא שלחנו נציגים לתחרות הג'ודו, ועד שנות ה־90 שום ישראלי לא זכה במדליה באליפות אירופה או אליפות העולם. אבל פונטי חזר למשחקים האולימפיים, הפעם כמאמנו של אורן סמדג'ה במשחקי ברצלונה 1992, וזכה עימו במדליית הארד.
מאמין שהאולימפיאדה הבאה תהיה האולימפיאדה של הג'ודו הישראלי. יו"ר איגוד הג'ודו משה פונטי // צילום: אלן שיבר
על אף המדליות האולימפיות שהרימו את הענף וייצרו אלופים, הסכסוכים בתוך הענף כמעט הביאו לקריסתו. משפחת קואז שלטה בענף יותר מ־15 שנה, והיה נראה שתשלוט לנצח. אדי, האח המוביל, השתתף אף הוא כג'ודוקא באולימפיאדת לוס אנג'לס, בצוותא עם אותו פונטי, שנלחם איתו על ראשות האיגוד.
לאחר שנים של ניסיונות מרד נגד הקואזים, התאחדו אריק זאבי, יעל ארד ואורן סמדג'ה עם עוד עשרות פעילים בענף, כולל שופטי ג'ודו, והעידו על מינהל לא תקין של קואז באיגוד הג'ודו, החל מהתנהלות כספית ועד החלטות מקצועיות. בשנת 2010 השופט איתן אורנשטיין מינה מפרק זמני לאיגוד, ונימק את החלטתו בכך ש"לא ניתן להמשיך ולהפעיל את האיגוד באמצעות ההנהלה הקיימת, הנהנית מתמיכת מיעוט מוגבל מחמת שאין ליתן בה ובראשיה אמון. זאת בצד ניהול כושל, תוך ניגוד ענייינים מובהק, העדפת אינטרסים אישיים והחורג מאמות מידה מקובלות".
משה פונטי חזר לאיגוד בדלת הקדמית. המינויים הראשונים שלו בתפקיד היו אורן סמדג'ה כמאמן נבחרת הגברים ושני הרשקו כמאמן נבחרת הנשים. השניים הסבירו לפונטי שאולימפיאדת לונדון שהתקיימה בשנת 2012 היא תחילת התהליך, ב־2016, בריו, יהיה אפשר לראות תוצאות, אבל רק ב־2020 יהיה אפשר לקבוע אם הם הצליחו או כשלו.
הצעד השנוי במחלוקת ומעורר האנטגוניזם שפונטי ביצע במסגרת כהונתו היה העדפת ירדן ג'רבי על פני הג'ודוקא הבכירה יותר באותה העת, אליס שלזינגר, שייצגה את ישראל בשתי אולימפיאדות ולא הצליחה לזכות במדליות. פונטי לקח את ההחלטה לבד; שלזינגר והצוות שלה דרשו שההכרעה תהיה על מזרן הג'ודו; העניינים התלהטו והצדדים עברו להכפשות בתקשורת. בסופו של דבר שלזינגר גורשה בבושת פנים והחליטה לייצג את בריטניה, כיוון שהיא מחזיקה גם בדרכון בריטי.
ג'רבי הובסה על ידי שלזינגר בארבעה קרבות בשנתיים האחרונות, אבל באולימפיאדת ריו הן לא נפגשו כי שלזינגר הודחה בשלב המוקדם. "אין לי שום דבר להגיד לירדן, לא היה לי שום דבר איתה ושום דבר נגדה, המאבק שלי היה באיגוד הג'ודו שחסם אותי", אמרה שלזינגר השבוע, כשמרחק כמה צעדים ממנה חוגגת המשלחת הישראלית בראשותו של אותו פונטי.
נשארנו עם מאמאנט?
גם אם הג'ודו הישראלי יצליח לייצר הערב מדליה נוספת ביום התחרויות האחרון בענף במשחקים האולימפיים הנוכחיים, הוא עדיין יישאר בשוליים של הספורט הישראלי. למה? ראשית, כי מספר הבנות שעוסקות בספורט בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם המערבי. דור שלם חלף בין יעל ארד לירדן ג'רבי עד שהשגנו מדליה נשית, וגם היא באותו הענף. נשים בישראל הפכו בינתיים לטייסות קרב ולמנכ"ליות בחברות הגדולות במשק; במקביל, ישראל זכתה לגלי עלייה משובחים מחבר העמים, וגם המגזר הערבי התקדם.
ייתכן שבריו נזכה לעוד מדליה נשית או שתיים - בגלישה ובאתלטיקה קלה. אבל התמונה ברורה: גיל הפרישה של נשים שעוסקות בספורט בישראל עומד על 13-12. הדימוי החברתי הסטיגמטי מרחיק נערות, שעוברות לריקוד או פורשות לגמרי מעשייה ספורטיבית. זו תופעה חברתית מעוותת שייחודית לישראל; באירופה ובארה"ב מאות אלפי נשים עוסקות בספורט לאורך כל חייהן: מגיל גן ועד הקולג', ובהמשך לקריירה מלאה. בישראל, לעומת זאת, ההצלחה הספורטיבית הנשית הגדולה ביותר בשנים האחרונות היא "מאמאנט": משחק כדור חובבני שמיועד לאימהות בעשור הרביעי בחייהן, שלא עסקו בספורט קודם לכן.
רבים בוודאי יתהו היכן אפשר לראות בישראל תחרות מקצוענית בג'ודו. ובכן, תיאלצו להסתפק במתנ"ס השכונתי. ישראל לא הצליחה לארח אף פעם טורניר ג'ודו בינלאומי גדול, אף על פי שעשרות כאלה מתרחשים ברחבי העולם בכל שנה. ובכל זאת, ב־2017 תגיע לכאן אליפות אירופה לצעירים, טורניר שולי אמנם אבל אולי סנונית שתבשר על האביב.
חוץ ממנה, שום מדליסט לא הצליח למנף את הזכייה לתפקידים ב"אזרחות". יעל ארד // צילום: יהושע יוסף
לאחר שייגמרו החגיגות של ג'רבי, היא תצטרך לחשוב מה עושים אחרי שהקריירה המקצוענית נגמרת. למעט יעל ארד, אף אחד מהמדליסטים הישראלים לא הצליח למנף את הזכייה במדליה לתפקידים ב"אזרחות". גל פרידמן, מדליסט הזהב, פתח עסק פרטי ומאמן ילדים; אריק זאבי מרצה ומאמן ילדים אך בעיקר מתפקד כפרשן בערוץ הספורט; ואילו מישה קולגנוב, זה שזכה עבורנו במדליה היחידה באולימפיאדת סידני 2000, עזב כבר מזמן את ישראל, לאחר שלא מצא בה את מקומו. הוא אף העמיד את המדליה האולימפית שלו למכירה למרבה במחיר.
היורשת של אלכס
מי שצפה בחגיגת השידורים המיוחדת לאחר הזכייה של ירדן ג'רבי במדליה, הבחין כמובן באלכס גלעדי, חבר הוועד האולימפי הבינלאומי; לצידו בחגיגות ניצבה זוכת המדליה הראשונה של ישראל, יעל ארד, שעל הנייר אמורה להחליף את גלעדי כחברת הוועד האולימפי הבינלאומי.
גלעדי כבר בן 74. בעוד שש שנים, על פי חוקת הוועד, ייאלץ לפנות את מקומו. מטרתו העיקרית היא למנות יורש או יורשת, שידאג לאינטרסים של הספורט האולימפי הישראלי בחלונות הגבוהים. ארד יושבת כבר בכמה ועדות של הוועד הבינלאומי, ואפילו חביבה על הנציג הכוויתי בוועד. היא בונה את עצמה לאט, אבל עם אותם מרפקים שאפיינו אותה על מזרן הג'ודו. היא מקושרת היטב גם בתקשורת הישראלית ובפוליטיקה הפנימית. בעוד שרות ספורט באות והולכות, תפקידה של ארד עומד להיות קריטי בשנים הקרובות, לא רק עבור הספורט האולימפי לענף הג'ודו.
האתגר הגדול ביותר של ארד הוא הכנסת נשים רבות יותר למעגל הספורט המקצועני בישראל, ומלחמה בדעות קדומות על נטיות מיניות ודימויים גופניים. זו הולכת להיות משימה לא פחות מסובכת מזכייה במדליה אולימפית נוספת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו