"מרגלים הם אנשים אפורים"

מה הופך אדם למרגל? מה מניע אותו: כסף, אידיאולוגיה או הרפתקנות? מהו הפרופיל של מרגל? האם קורץ בדמותו הנועזת והאלגנטית של ג'יימס בונד, או שמא הוא דומה יותר לפקיד האפור אך החריף, ג'ורג' סמיילי? ועוד: איך תופסים מרגל? לעיתים נדירות יש לאדם מן השורה אפשרות לקבל תשובה אמיתית ומהימנה על השאלות הללו, שמן הסתם שאל את עצמו כמה וכמה פעמים בחייו. 

הראיון גלוי הלב עם ד"ר אברהם וולפנזון מאפשר הצצה נדירה מאוד אל מאחורי המנגנון הביטחוני הסודי, הממונה על חשיפת מרגלים שנשתלו בישראל - ועל הפעלת סוכנים כפולים. מטבע הדברים, חלק הארי של פרשות הריגול המובאות כאן - שארבע מהן מופיעות ב"צייד המרגלים", סידרה בשני פרקים שתשודר בערוץ הראשון ב־9 וב־16 באוגוסט - הן פרשות ותיקות משנות ה־50 וה־60, שנכנסו לאתוס הישראלי: זאב אבני, איש משרד החוץ ואולי המרגל החשוב ביותר של שירות הריגול הסובייטי בישראל, שהוזכר אפילו על ידי ולדימיר פוטין ברשימת "עשרת המרגלים החשובים ביותר של בריה"מ מאז ומעולם"; אהרון כהן, האידיאולוג של מפ"ם שהלך צעד אחד רחוק מדי; קורט סיטה, מרגל האטום הראשון; וישראל בר, שהיה "הדג השמן" במשרד הביטחון, יועץ לרמטכ"לים ואף לבן־גוריון, עד שנתפס. החידוש הוא בדרך שבה נתפסו המרגלים: מה הסגיר אותם, ואיך התגלו הפרטים המרשיעים.

עם זאת, מן הראוי לדעת שוולפנזון הפעיל כ־20 סוכנים כפולים במשך עשרות שנים, עד 1996 - במקביל לעבודתו כמרצה לפילוסופיה מדינית באוניברסיטת חיפה ובטכניון - בלי שאיש מהמרצים, הפרופסורים והסטודנטים יידע דבר וחצי דבר על עיסוקו החשאי. במסגרת הפעלת הסוכנים, הוא היה המנסח הבלעדי של האינפורמציה המעובדת שמסרו למפעיליהם בחו"ל; אחריות עצומה, שכן בעיסוק זה אין מקום גם לטעות הקטנה ביותר: מידע שנראה אמין יחזק את מעמד הסוכן הכפול בעיני מפעיליו, ומידע חשוד עלול להעמידו בסכנת מוות. 

 

כבוד נדיר מ"הזקן"

אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. 

"הוריי עלו מרוסיה ב־1925", סיפר וולפנזון, היום בן 82. הוא צלול וחד כתער למרות גילו. דיבורו רך וסדור, ותשובותיו מנומקות, עתירות פרטים ודוגמאות. "במקרה הם עלו באותה אונייה, ואבי שם עין על אמי כבר במהלך המסע, אלא שהיא היתה ילדה אז. אחרי כמה שנים הוא יצר איתה קשר, והם התחתנו ב־1933. שנה אחר כך אני נולדתי במושב תל חנן, סמוך לראשון לציון". 

בגיל 10 המשפחה עברה לראשון לציון, ואברהם השלים את לימודי התיכון בגימנסיה הריאלית בעיר. "הייתי תלמיד סקרן מאוד, ולכן הצטיינתי בכל המקצועות", סיפר, "מייד עם תום הלימודים, בקושי בן 17, זימנו אותי לאוניברסיטת תל אביב, וגם שם הצטיינתי בבחינות ונמצאתי ראוי למלגה ולקיצור לימודי תואר ראשון לשנתיים. הספקתי ללמוד סמסטר אחד כלכלה ומדעי המדינה, ונקראתי להתגייס לצה"ל, משום שלא היתה קיימת אז עתודה אקדמית".

לסטודנט המצטיין הוצעו שתי אלטרנטיבות: חיל האוויר ומודיעין, אולם מראש נאמר לו שלא יוכל להיות טייס מכיוון שסבל מפלטפוס. "יכולתי ללכת לקורס נווטים, אבל העדפתי את המודיעין וקיבלתי זימון להתייצב ב'מתקן 811'. לא היה לי מושג מה זה, אז לבשתי את מיטב מחלצותיי הצבאיות ונכנסתי לבניין, ששכן בפינת שדרות ירושלים ורחוב בוסטרוס (היום דוד רזיאל) ביפו. להפתעתי, כל האנשים שפגשתי בבניין היו על אזרחי ונעצו בי מבטים: הייתי היחיד במדים. בדיעבד התברר לי שזה מתקן של השב"כ". החייל הצעיר אברהם וולפנזון הוצעד אל חדרו של יוסף הרמלין - מפקד מטה 8, האגף לענייני ביטחון צה"ל (היום ביטחון שדה באגף המודיעין). הרמלין, לימים מפקד השב"כ, אמר לו בפשטות יבשה: "עשינו עליך בדיקה, וקיבלנו תוצאות חיוביות". וזו, כפי שאומרים בסרטים, היתה תחילתה של ידידות מופלאה בין וולפנזון לשב"כ, שנמשכה, בפורמטים שונים, 44 שנים. 

במהלך השנים הללו נשא לאישה (בשנת 1954) את ניצה, נינה למייסדי ראשון לציון, אהובת נעוריו שאותה הכיר עוד בגיל 12. גם היא הצטרפה לשירות הביטחון, אולם פרשה עם לידת בתם הבכורה, אורית. לניצה ולאברהם עוד בן, דרור, ובת, הדר. הוא מחזיק בתואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת תל אביב, ותואר שני ושלישי באותו תחום מהאוניברסיטה העברית בירושלים. עבודת הדוקטורט שלו מקיפה 900 עמודים בנושא הקשר שבין עיתונות לפוליטיקה בישראל. באמצע שנות ה־60 עשה גיחה קצרה לפוליטיקה ועמד לצידו של בן־גוריון עם הקמת רפ"י. הוא ערך את ביטאונה "מבט חדש" והפך לידיד קרוב ל"זקן" - ומה שיותר חשוב, לאשתו פולה, שנתנה לו אישור יחיד במינו להתקשר לבן־גוריון גם בזמן שנם את שנת הצהריים שלו - כבוד שהיה שמור למיעוט זעום. 

"פועלים כמו המשטרה החשאית של הצאר". הקרמלין במוסקבה // צילום: משה שי 

כצפוי, התפקידים הראשונים שמילא וולפנזון בשב"כ היו כרוכים בתיוק, בכרטיסיות ובטיפול בתיקים אישיים (ובהם גם תיקו האישי, שם גילה כי קיבל מחמאות מפליגות מהעיתונאי מאיר בראלי, שאמר עליו שהוא "כישרוני באופן יוצא מן הכלל"). אולם גם בתפקידים האפורים הללו הצליח להתבלט, במיוחד בכושר הניסוח שלו, והפך להיות עוזרו האישי של קלמן טוקר, ראש אגף כוח אדם בשירות (שבמקרה היה גם גיסו של איסר הראל) במשרה חלקית. בתוך זמן קצר הוא הועבר, בהתערבות ראש השירות, עמוס מנור, לתפקיד מקצועי ממש: סיכול ריגול במטה 3 - האגף לענייני ערבים. האגף טיפל בערביי ישראל ובסוכני ריגול וחבלה, שהוחדרו ארצה על ידי מדינות ערב.  

 

המרגל היה מונע מחדל 73'? 

ב־1955 היה וולפנזון מעורב בתפיסת הסוכן הכפול החשוב ביותר שהופעל על ידי ישראל בחזית המצרית: ז'אק ביטון - רפעת אל־גמאל בשמו האמיתי ו"יתד" בכינויו החשאי. "ז'אק ביטון, שלא היה יהודי, נשלח על ידי המודיעין המצרי והוסווה כעולה בתוך קבוצת עולים מצרפת, שהגיעו ארצה באונייה", סיפר אברהם וולפנזון. "בתקופה ההיא ערך השב"כ תשאולים בקרב כל העולים, שנשאלו אם מישהו בקבוצה נראה להם חשוד. אחד מחברי הקבוצה הצביע על ז'אק ביטון ואמר שהוא משתמש בביטויים שרק מוסלמים משתמשים בהם. ביטון נחקר על ידי אברהם אחיטוב, שהיה חוקר קשוח מאוד (והפך לימים לראש השירות), ומשנוכח לדעת שלא יוצא להורג גילה התלהבות רבה להפוך לסוכן כפול. הוא הופעל על ידי דוד רונן וחיים חופי, אחיו של 'חקה' (יצחק חופי, לימים ראש המוסד).

"ביטון נשלח למצרים, ובדקנו, באמצעות סוכנים אחרים שלנו, אם הוא לא יישבר גם שם. אולם התברר שהוא נאמן לנו במאה אחוזים. הוא פתח סוכנות תיירות ברח' ברנר 2 בתל אביב, בשותפות עם סא"ל במילואים בצה"ל, והחל להאכיל את המצרים במידע שכביכול קיבל משותפו. אנחנו סיפקנו לו מידע רב, שהעלה מאוד את קרנו בעיני מפעיליו המצרים. לדוגמה, אני ידעתי שיש סכסוך בין בן־גוריון לשרת, והעברתי לו, כדי שיעביר למצרים, שבן־גוריון עומד לפטר את שרת. אפילו שרת לא ידע את זה! ביטון העביר את הידיעה, ואכן כעבור שבועיים בן־גוריון פיטר את שרת. הם לא האמינו למשמע אוזניהם, וערכו עלה מאוד בעיניהם. 

"לקראת מבצע סיני השתמשנו בו כדי ליצור הטעיה קריטית אצל המצרים: נתנו לו את פרטי המבצע האמיתיים יומיים לפני פתיחתו, אבל כמו שהיה מקובל באותם ימים, החומר נשלח לאירופה בדואר אוויר, ומשם נשלח למצרים, כך שהוא הגיע יומיים אחרי פתיחת המבצע. מבצעית זה היה מאוחר מדי, אבל עבור ז'אק ביטון זה היה הישג בלתי רגיל, והוא הפך ממש לכוכב אצלם. 

"ערב ששת הימים חזרנו על תרגיל דומה. הוא שלח מברק שהכיל את הקוד הבא: 'הדודה שלי חולה, ויש חשש שתיכנס לבית חולים'. הפירוש - ישראל מתכננת מלחמה נוספת. גם המברק הזה הגיע באיחור מכוון".

רבים רואים בהטעיה של ביטון את המצרים את אחת הסיבות המרכזיות לניצחון הסוחף של ישראל ב־1967. העיתונאי יוסי מלמן כתב ב"הארץ" כי "ביטון מסר למצרים כי לפי תוכנית המלחמה שהשיג ממקורותיו, ישראל תפתח אותה במהלכים יבשתיים... המידע המטעה של ביטון הוא אחת הסיבות לכך שמצרים היתה כה שאננה לפני המלחמה, והותירה את מטוסיה גלויים לעין כל על המסלולים בשדות התעופה".

וולפנזון טוען עד היום שאם ישראל, מתוך שיכרון ההצלחה, לא היתה ממהרת להיפטר מביטון לאחר המלחמה ולשלוח אותו לחו"ל - הוא היה יכול למנוע את ההפתעה המצרית במלחמת יום הכיפורים. 

המצרים חושבים אחרת: לאחר שמת מסרטן בגרמניה ב־1982, הטלוויזיה המצרית עשתה מביטון גיבור גדול והקרינה סידרה על מעלליו כמרגל בישראל. 

"מכאן ואילך דיברו רק התותחים". כוחות צה"ל במלחמת יום הכיפורים // צילום: אבי שמחוני, "במחנה" / באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון 

ואגב מלחמת ששת הימים: לפני המלחמה, בשנים 1962-1956, שימש אברהם וולפנזון ראש מחלקת המחקר בשב"כ. "במאי 1965 הגיע ראש הממשלה לוי אשכול לביקור. 'מה אומרים בשב"כ', שאל אותי אשכול, 'הסובייטים מדרבנים את הערבים למלחמה - או מעודדים אותם לבחור בשלום?' עניתי שלפי ההתעניינות האינטנסיבית של הסובייטים במתקנים הצבאיים הישראליים, ולפי המשימות שהם נותנים למרגלים שלהם, הם מתכוננים למלחמה שתקרה בתוך שנה וחצי עד שנתיים. 'אבל אני שמעתי שרוח טשקנט מנשבת', ענה לי אשכול. (בטשקנט הפגישו הרוסים את מנהיגי הודו ופקיסטן בניסיון לפייס ביניהם; א"ל). עניתי ש'הדיפלומטיה היא רק הקצה הגלוי של הקרחון; אבל על פי החלק הנסתר, החשאי, אני יכול לקבוע בוודאות שהמודיעין הסובייטי מתכונן למלחמה בתוך שנתיים'. ציטטתי באוזניו אמירה של הדיפלומט הצרפתי המהולל טליראן: 'לדיפלומטים משלמים כדי לשקר, ממרגלים דורשים לומר את האמת', ולכן אני מאמין יותר למרגלים.

"הסיבה לביטחון שהפגנתי היתה שבאמצעות הסוכנים הכפולים שלנו נחשפו לעינינו השאלות שהסובייטים הציגו להם, והן היו קונקרטיות מאוד: האם בעוד שנתיים נמל חיפה יהיה מסוגל לקלוט תגבורות מחו"ל? האם ישראל תהיה מוכנה להדוף פלישה של מדינות ערב בעוד שנתיים? אילו ביצורים בונה ישראל על גבולותיה, והאם יהיו מוכנים בתוך התקופה הזאת? 

"אבל אשכול משך בכתפיו בספקנות ולא התייחס ברצינות להתראה שקיבל. הוכחה לכך שצדקתי קיבלתי ממש ערב המלחמה. אשכול הזמין את השגריר הסובייטי בישראל, דימטרי צ'ובאחין, להצטרף אליו לסיור בגבול סוריה כדי שייווכח במו עיניו, שאין שום ריכוזי צבא ישראליים באזור, כפי שטענו הערבים - אולם צ'ובאחין דחה את ההזמנה. הדיפלומטיה סיימה את תפקידה. מכאן ואילך דיברו התותחים". 

 

"היינו התולעת על החכה"

הפרק הפורה ביותר בחייו החשאיים של וולפנזון היה במסגרת יחידה 843, שעסקה בסיכול ריגול סובייטי בירושלים, בשנים 1958-1962. היחידה פעלה במסגרת מטה 2, שעסק ב"מעצמות גדולות ופעילותן המודיעינית בישראל". הפחד מפני הריגול הסובייטי בישראל היה אז מוחשי מאוד, ובסיכולו הושקעו מאמצים עצומים. 

למה התעניינה כל כך בריה"מ בישראל? מה אכפת להם ממדינה קטנה וחלשה, שבקושי קמה?

"הסובייטים השתמשו בישראל כבדחליל - פתיון מול הערבים. היתה להם מטרה אסטרגית: לשמר ולהרחיב את השפעתם בארצות ערב. הם השתמשו בעובדה שלמדינות ערב לא היו שגרירויות בארץ ואמרו למנהיגיהן, 'אתם רוצים להצליח במלחמה נגד ישראל ולמנוע את ההשפלה שהיתה מנת חלקכם במלחמת העצמאות ובמלחמת סיני? אנחנו נספק לכם את המודיעין'. אנחנו היינו התולעת שעל קרס החכה, הגזר שנופפו בו מול מנהיגי ערב. 

"המומחה בה"א הידיעה לענייני ריגול רוסי היה עמוס מנור. הוא אמר לי, 'מי שנותן נשק לערבים, נותן להם גם מודיעין'. לכן, אם נלחמים בריגול הסובייטי, נלחמים באופן ישיר גם במודיעין שמגיע למצרים ולסורים. זו היתה אמירה נבונה שאימצתי". 

איזה נושא בישראל עניין אותם עצמם?

"הנושא הישראלי האחד שבו הם התעניינו באמת עבור עצמם היה ארגון נתיב, שסייע להעלות יהודים ממזרח אירופה. הם חיפשו כל הזמן את שמות חברי הארגון - וכך תפסנו את אהרון כהן, אידיאולוג מפ"ם, ממקימי שער העמקים: בפנקסו היו שמות של ארבעה אנשי נתיב, והוא לא היה יכול להסביר איך הגיעו אליו, ולשם מה. היה לנו ברור שזו היתה משימה שהוטלה עליו על ידי מפעיליו הסובייטים.

"פה יש לי אנקדוטה משעשעת: כדי למצוא הוכחות נגד אהרון כהן זחלתי מתחת לגדר תיל בירושלים סביב ביתו של איש קשר סובייטי, ומצאתי את שמו של כהן בלוח הפגישות שלו - פגישה שכמובן הוכחשה על ידיו. הוא ישב תקופה מסוימת בכלא, ולאחר שהשתחרר נכח באחת ההרצאות 

שנתתי. ההרצאה כנראה מצאה חן בעיניו, שכן הזמין את אשתי ניצה ואותי להתארח אצלו באחת השבתות בשער העמקים. וכך בילינו ערב נעים יחד, בלי שיהיה לו מושג קלוש שהאיש מולו היה אחת הסיבות העיקריות לכך שבילה בבית הסוהר". 

הסובייטים היו המפעילים היחידים של מרגלים בישראל?

"לא, בהחלט לא, אבל הם היו המפעיל העיקרי. בשגרירות הסובייטית בארץ היו שני אגפים שאספו מודיעין: הקג"ב, שעסק בצד הפוליטי, וה־GRU, המודיעין הצבאי. בראשו עמד אדם בשם ולדימיר סוקולוב, שהיה איש המודיעין ומפעיל הסוכנים הבכיר ביותר. כל השאלות באו ממנו. השגרירויות של הגוש המזרחי - רומניה, פולין, הונגריה, בולגריה וכו' - כולן אספו מידע, אבל הנושאים מקורם היה אחד: הסובייטים. השאלות של סוקולוב תורגמו לכל השפות, לטובת השגרירויות האחרות, אבל הרוסים קבעו איזה מידע לאסוף. ולכן כשתפסנו את השאלות - ידענו מייד מה מעניין אותם. 

"אבל גם הם לא היו לבד. סביב הקמת הכור בדימונה, למשל, גם האמריקנים עבדו נגדנו, ואספו דגימות קרקע ודגימות כימיות סביב הכור. גם הצרפתים ריחרחו, בעקבות התערערות היחסים לאחר מלחמת ששת הימים".

מי היה המרגל החשוב ביותר שתפסתם אז?

"אין ספק שזהו זאב אבני (וולף גולדשטיין בשמו האמיתי; א"ל), שסיפורו מובא בהרחבה בסרט. הוא התחבר הן למוסד והן למשרד החוץ, ועשה לנו נזק עצום. מדובר באדם שסבל כל חייו מרגשי נחיתות עזים מול אחיו הבכור והמוצלח ממנו, וכדי להוכיח שהוא טוב יותר - התחבר עוד בשווייץ שבה גדל לסובייטים, והיה סוכן שלהם שם. כשעלה ארצה התברג במשרד החוץ והפך לנספח מסחרי בבריסל. כשחיפשו מישהו שדובר גרמנית במבטא שוויצרי, כדי ליצור קשר עם סוכנים גרמנים שעבדו במצרים עבור ישראל בלי דעת - נזכרו בו. מכאן החלה הפרשה להתגלגל והוא שב לזרועות המודיעין הסובייטי. איסר הראל חשד בו, ובסוף תפסנו אותו. 

"מהחקירה שלו למדנו המון על שיטות הפעולה של הסובייטים. למשל, שהתקשורת בינו לבין מפעיליו התנהלה על ידי חניית מכוניות בצורה מסוימת. בעקבות תפיסתו של אבני התברר לנו שיש ליקוי חמור בסינון מועמדים למשרות רגישות, והתבקשתי לייצר שאלון שיסייע לנו לעלות על חשודים עוד בשלב מוקדם. חיברתי עם יעקב ניצן שאלון כזה, בן ארבעה עמודים, והוא הוכיח את עצמו: באמצעות השאלון, שהמועמדים התבקשו למלא פעמיים, גיליתי סתירות חשודות אצל בחור בשם לוי לוי. התברר שהוא היה מרגל פולני. בהמשך החקירה קיבלנו גם אישוש מצרפת לעובדה. הוא נשפט וישב בכלא".

האם גם היום המודיעין הרוסי ממשיך להתעניין בנו?

"הם ממשיכים להתעניין, למרות היחסים הטובים. הם רוצים לדעת כל מה שקורה מאחורי הקלעים. הסיבה לאובססיה שלהם למסמכים ולמודיעין חשאי נובעת מחוסר האמון הטוטאלי שהם רוחשים לעיתונות. הם גדלו על ברכי 'פראבדה' ו'איזבסטיה', ולא מאמינים באפשרות של עיתונות חופשית. זו מחלה אצלם: אין להם שום אמון במודיעין גלוי, והם ממשיכים לפעול במסורת האוכרנה, שהיתה המשטרה החשאית של הצאר".

 

בגלל האגו

אז מה, בסופו של דבר, הופך בן אדם למרגל, ומיהו המרגל המציאותי יותר - ג'יימס בונד של איאן פלמינג או סמיילי של ג'ון לה־קארה?

"מניסיוני האישי, בכל המקרים שבהם אני הייתי מעורב - המניע העיקרי היה פסיכולוגי. בכל המקרים מדובר באנשים אפורים, שללא העיסוק בריגול לא היתה להם שום דרך להתבלט. הרוסים הבינו את זה טוב יותר מכל האחרים וידעו לטפח מאוד את החשיבות העצמית של האנשים הללו. טיפחו את האגו. איך גייסו את ישראל בר? במסיבה בשגרירות בולגריה לחש מי שלחש על אוזנו: 'חרושצ'וב מאוד אוהב את המאמרים שלך. הוא מתפלא איך בן־גוריון לא מינה אותך לרמטכ"ל'. זה הספיק. 

"זאב אבני - זו היתה הדרך שלו להשתחרר מהתסכול של התחרות הבלתי אפשרית עם אחיו. אהרון כהן רצה להציב את עצמו כאישיות מדינית חשובה מאוד מול הנהגת מפ"ם, יערי וחזן, ולשאת חן בעיני 'המולדת השנייה' - בריה"מ. 

"היו גם כאלה שראו בזה שליחות: הנאמנות של קורט סיטה היתה נתונה בראש ובראשונה לצ'כיה, לכן בגד גם בארה"ב וגם בישראל. תפסנו גם זוג עולים מרומניה, שקיבלו הוראות ברדיו בוקרשט - הם היו שונאי ישראל בהכרה, למרות היותם יהודים, ומילאו שליחות - אבל רוב המרגלים שהושתלו על ידי ארגוני ביון בחו"ל והגיעו ארצה היו יהודים טובים, שבהזדמנות הראשונה יצרו איתנו קשר. חלקם הפכו לסוכנים כפולים, וחלקם פשוט הפכו לאזרחים מהשורה". 

 

 

• • •

כך "ריגלו" יוצרי הסידרה אחר מרואיינים

יוצרי הסרט הם העיתונאי הוותיק שלמה נקדימון והבמאי אייל תבור. "הרעיון היה שלי", סיפר נקדימון, שמתעד זה עשורים פרשות עלומות בהיסטוריה של ישראל באמצעות אינספור מסמכים שאסף. "לפני כמה שנים כתבתי את סיפורו של זאב אבני, וביקשתי מאברהם, שהכרתי עוד מימיו כעורך ביטאון רפ"י, להעיר הערות. כך נולד הרעיון לעשות סרט על סיפורו".

נקדימון פנה לאייל תבור, שאיתו עשה בעבר את הסרט הדוקומנטרי "מייק אמיר - מצפון של חייל אחד", על בריטי ממוצא אוסטרלי שהוצב בארץ כקצין מודיעין, שחצה את הקווים והצטרף לכוחות הישראליים. "התפקיד שלי", אומר תבור, "היה להפוך את הרעיון של נקדימון למציאות, לסרט מרתק. לא ויקיפדיה מצולמת - משהו חדש".

אתגר תחקירי עצום. נקדימון (מימין) ותבור // צילום: גדעון מרקוביץ

האתגר התחקירי, ממשיך הבמאי, היה עצום. "גם אחרי 60 שנה שב"כניקים לא מדברים. איך מאתרים, למשל, את משפחתו של קורט סיטה, שירדה לארה"ב? איתרתי את קברו של סיטה בפרייבורג, ואת בתו של קצין נאצי, שהיה עם קורט סיטה במעבדת הניסויים הפתולוגיים בבוכנוואלד, ובמקרה גרה בשכנות. יש רגע אחד שראוי להיזכר סביב הראיון איתה: הצלם ואני דיברנו עברית, והיא אמרה לפתע: 'נורא נעים לי לשמוע את השפה הזו בבית שלי'. זה היה רגע חזק".

בסרט מופיעים ומספקים רקע ופרשנות ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, העיתונאי אורי אבנרי, שסיפר כי ישראל בר היה הראשון שהדליף ל"העולם הזה" את פרטי פרשת לבון, ואיש המוסד לשעבר רפי איתן. בהקרנת הבכורה בסינמטק היה האולם כל כך מלא וגדוש, שחלק מהאנשים נשלחו הביתה לפני שהיה אפשר להתחיל בהקרנה. בצדק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו