לסנדרה שדה יש סטייה טלוויזיונית. קוראים לה קים קרדשיאן. היא כל כך אוהבת לצפות במעללי משפחת המלוכה של הריאליטי־טראש האמריקני, שהיא אפילו משלמת בכל חודש 2.99 דולרים כדי לקבל מדי יום עדכונים חמים מהאפליקציה KIM היישר לטלפון הנייד שלה.
"פה היא נותנת טיפים על אופנה", היא מראה לי בהתלהבות של נערה מתבגרת את מסך הנייד שלה, "כאן היא מדברת על טיפוח, ופה יש שידור אולפן, שבו היא בוחרת כמה שאלות מתוך אלפי שאלות שנשלחות אליה ממעריצים ומשיבה עליהן בשידור". כששדה עוברת לעמוד הפייסבוק של המשפחה הראשונה של עולם הריאליטי, אישוניה מתרחבים מהתרגשות. "תראה, איזה קטע! הם העלו לכאן תמונה ישנה של כלללל המשפחה, הרבה לפני כל הניתוחים והשיפוצים. תראה כמה לייקים הם קיבלו. עשרות אלפים. זה פשוט לא ייאמן".
מה שלא ייאמן זה שאת מכורה לקרדשיאנים.
"אני ועוד 60 מיליון אנשים בעולם. קים היא גיבורת האינטרנט, היא שברה את הרשת, היא מיליארדרית, ויש לי סקרנות מאוד גדולה כלפיה. שלא תהיה אי הבנה, אני לא חושבת שזאת אמנות או תרבות, אבל בעידן של היום, יש לצד גיבורי התרבות גם גיבורי רשת. ומה זאת הרשת אם לא החיים שלנו? קים היא גיבורת החיים שלנו.
"חברתי הטובה עדנה מזי"א אומרת לי שאני שטחית ומבזבזת את הזמן, אבל מבחינתי זה להיות מחוברת לדופק של היום ודרך נהדרת לנקות קצת את המוח מהיום יום. זה אסקפיזם מודרני, לא יותר מזה".
היית מאלה שעצרו את נשימתם כשהיא ביקרה בירושלים?
"לא, לא צריך להגזים", היא סוגרת את האפליקציה ומחזירה את הטלפון לתיק, לא לפני שהיא מחליקה לייק לתמונת סלפי חדשה של האלילה. "אין לי צורך לדבר איתה או לפגוש אותה, למרות שיש לי חברה שהבן שלה הוא ידיד של המשפחה, והיא גם פגשה אותם וכל הזמן אומרת לי: 'כשתגיעי לבקר בארה"ב, נלך לאיזו מסיבה שלהם'.
"אבל אין לי בזה עניין, כמו שאין לי עניין לנסוע לאיזה מלון בוטיק בצפון. טוב לי לשבת בבית שלי בתל אביב ולצפות בכל יום כמה דקות בדרמות הגדולות של משפחת קרדשיאן. בסופו של דבר, אם אתה מוציא מזה את כל הרעש וההמולה, הרכילות, הצלמים והניתוחים הפלסטיים, מדובר במשפחה אחת גדולה ודי מלוכדת, ולזה אני מאוד מאוד מתחברת".
היית מוכנה להיות חשופה כמוה בתוכנית טלוויזיה? נגיד, לעשות "מחוברים"?
"ברור שלא. אבל לא בגללי, אלא בגלל מוני. במשפחת מושונוב, למרות המקצוע הציבורי, מאוד דיסקרטיים ומאופקים, ומקפידים לשמור על זה ככה. מוני מאוד בררן אפילו בחברים שיש לו בפייסבוק. הוא מאשר חברוּת רק למי שהוא מכיר או שנראה לו. אני מאשרת את כל מי שפונה אלי.
"ניסו לעניין אותי בעבר להשתתף בכל מיני תוכניות ריאליטי, ופעם גם עשיתי את 'נרגנות' ב־yes, קיטרתי שם על החיים. אבל מעבר לזה תמיד היה לי קל לסרב ולהגיד 'אני לא יכולה, כי בעלי לא אוהב את זה'".
• • •
רגע לפני גיל 67, שדה לא נראית בת 67. למעשה היא לא נראית בשום גיל, ואולי בגלל זה אין לה שום בעיה לומר בקול רם, שוב ושוב, שגיל 70 מחכה לה ממש מעבר לפינה. היא מסתובבת ברחובות תל אביב בגוף חטוב ("זה בזכות סידרת שיעורי פילאטיס שבועיים בסטודיו של דליה מנטבר") ובפנים נטולות סימני גיל ("זה בזכות תחזוקה שוטפת אצל רונית רפאל").
אבל מעל כל אלה, רגע לפני גיל 67, בעיקר עושה רושם ששדה מגלה את עצמה ומתחילה להכיר בערך עצמה. היא כבר לא רק אשתו של מוני, האמא של השחקן מיכאל מושונוב (30) ושל זמרת האופרה אלמה (34, שלמדה בניו יורק וחיה ומופיעה בברלין), אחותו של זמר האופרה גבי שדה, גיסתה של המעצבת דורית שדה, ודודה של הזמרת מיקה שדה. כי עכשיו, אולי לראשונה בקריירה שלה, היא מקבלת סוף סוף את החיבוק הגדול מהקהל, בזכות "סברי מרנן", הסידרה שהמבקרים כל כך אוהבים לשנוא.
"כבר שנים אני מכירה את החיבוק שמוני מקבל מהקהל. את האנשים שעוצרים ברחוב להגיד מילה או צועקים משהו מהרכב. תמיד הסתכלתי על זה מהצד וחייכתי. שמחתי בשבילו. כי אותי, למרות כל מה שעשיתי, הכירו מהתיאטרון וכמובן גם דרך החיבור למוני או למיכאל. תמיד קיבלתי את זה באהבה גדולה ובהשלמה.
"ופתאום, כשחשבתי שכבר אין שום סיכוי שזה יקרה לי, אני טועמת מזה, בזכות 'סברי מרנן'. המבקרים לא אוהבים את הסידרה הזאת, אבל הקהל כן. זה העניק לי מתנה שלא חשבתי שאזכה לה בימי חיי".
ואיך את מרגישה עם זה?
"זה נעים ומקסים, אבל אני לא ממהרת להתמכר לזה. אני לא מוני, שעושה טלוויזיה וקולנוע כבר שנים ומסתובב בעולם שלנו עם כישרון כל כך גדול ואבסולוטי. אני שחקנית תיאטרון, שעשתה גיחה לטלוויזיה, לסידרה שהצליחה להתחבב על הקהל, וזהו".
אני שומע פה ביטול עצמי?
"לא, ממש לא. אתה שומע פה מודעות עצמית גבוהה".
אולי גבוהה מדי?
"תראה, רגע לפני גיל 70 אני לא מעריכה שאשנה משהו בדרך שבה אני תופסת את עצמי. באתי מבית של הורים מאוד ביקורתיים, שלא היו מספיק מרוצים ממני רוב השנים. שמעתי מאמא שלי שאני לא מספיק מוכשרת ולא מספיק יפה, וזה עשה את שלו.
"בעוונותיי, גם אני נהגתי כך לא פעם עם ילדיי, כי חשבתי שהכל צריך להיות גבוה, ושהאמנות היא מעל הכל. באתי ממשפחה של זמרי אופרה, שראו באמנות ערך עליון והאמינו שחשוב לומר ביקורת בקול רם מאוד. זה עשה את שלו לאורך השנים, ואולי גם עיכב אותי. אבל זה גם תרם לי".
כשאת רואה את עצמך על המסך בתור ריקי ב"סברי מרנן", מה את חושבת על עצמך?
"שאני דודה נחמדה שאומרת את הטקסטים שלה בהיגיון רב. אני לא חושבת שאני איזו וירטואוזית, כמו שחקנים אחרים שם. לפני כמה ימים היתה ביקורת קטלנית ב'הארץ' על הסידרה, והזכירו שם רשימה של שחקנים מוכשרים שלוקחים חלק בסידרה. אותי לא הזכירו.
"הסתכלתי על זה, ועם האופי המזוכיסטי שלי אמרתי מייד, 'נכון, הוא צודק. הם שחקנים מוכשרים ואני לא'. ואז אמרתי, 'טוב, אני בכלל שחקנית תיאטרון שהגיחה לרגע לטלוויזיה'.
עם מוני מושונוב. "אני הזקנה האמיתית בבית" // צילום: מאיר פרטוש
"תבין, גדלתי בבית שבו פילוסופיית החיים היתה 'תלמד איך להיות יותר'. זאת גם אחת הסיבות שבגללן לא עשיתי טלוויזיה במשך שנים. אני זוכרת שכשהציעו למוני את 'זהו זה', חשבתי לעצמי, מה זה הדבר הזה, טלוויזיה? ראיתי את התיאטרון כאמנות העליונה. כמובן טעיתי".
ולא הגיע הרגע להיפטר מאמונות מגבילות על עצמך?
"תאמין לי שאני מנסה, וגם קצת משתפרת בזה, אבל זה כבר צרוב במבנה הנפשי שלי. מבנה של מבקרת מדינה קטנה.
"פעם מיכאל עשה באיזו ארוחת ערב משפחתית חיקוי שלי יוצאת מההצגה 'השחף' של צ'כוב, שבה הוא השתתף. הוא שם על הראש איזו חולצה וחיקה אותי יוצאת בחשאיות בסוף ההצגה, בגלל שלא הייתי מרוצה".
באמת יצאת בחשאי כי לא היית מרוצה?
"הוא קצת הגזים, אבל כן. הוא שיחק את קוסטיה, ולא כל כך אהבתי את התוצאה. אז בסוף ההצגה מיהרתי לשים על עצמי איזה צעיף ולצאת מהאולם. לא נכנסתי מאחורי הקלעים להגיד לשחקנים כמה נהדר זה היה. הרגשתי שאני לא יכולה לזייף רגשות, ושעדיף שלא אגיד כלום".
מיכאל נעלב מזה?
"לא. יש לו תכונה נדירה לקבל דברים, ובפרט את אמא שלו. הוא לא כעס עלי ולא נעלב, ויש לו יכולת באמת נדירה לקבל את הזולת.
"גם עם אלמה היתה לי התנגשות, כשהיא היתה בת 12. היא הופיעה אז בהצגה בבית הספר, ואני באתי עם אמא שלי לצפות בהצגה. אחר כך אמרנו לה: 'זה נורא ואיום! אין פה דיקציה! זאת לא הצגה לבמה, זה לא עומד בשום קריטריונים של אמנות, צריכים להוריד את זה מהבמה!'
"המשפט הזה עלה לי ביוקר. אלמה העמידה אותי במקומי, הודיעה לי שלא מתנהגים ככה, והיה לנו אפילו ויכוח ברמה חינוכית איך לתמוך בעשיית תיאטרון אצל ילדים, איך לא לשפוט אותם כאילו שאני מיכאל הנדלזלץ ואיך לתת ספייס להתפתחות. היות שזה היה גיל ההתבגרות, זה גם יצר אצלנו איזה מתח או משבר, שאולי מעמיד אותי עד היום בהיכון איך לטפל בנושאים כאלה.
"אני תלמידה של נולה צ'לטון, אחת מהמורות האגדיות למשחק בארץ, שתמיד אמרה לנו באוניברסיטת תל־אביב ש'עם מה שטוב לא מתעסקים'. בבית של הוריי האמינו שביקורת צריכים לשמוע מהקרובים ביותר, ועם השנים למדתי שזה לא תמיד הכי מדויק, ושלא כל ביקורת עוזרת ומצמיחה, גם אם היא נאמרת מתוך אהבה.
"אמא שלי ואני האמנו במשך שנים שאנחנו הנציגות של אלת התיאטרון על פני האדמה. התעלמנו מהעובדה שאמנות זה לא בית משפט, שבו יש אמת מוחלטת. וגם שם, אגב, האמת לא תמיד מוחלטת.
"העברתי את כל הדברים האלה הלאה לילדים שלי, אבל הייתי מספיק מודעת לעצור מתי שצריך. טיפלתי בעצמי לאורך השנים, חיצונית ופנימית, ואני חושבת שהגעתי היום למקום נכון. האם אני פטורה מכל השריטות שהיו לי? לא. אבל אני חיה בשלום הרבה יותר גדול עם עצמי".
את פחות ביקורתית כלפי הילדים?
"כן, בוודאי. אבל בכל מה שקשור אלי אני עדיין קשה עם עצמי. זה כנראה גם לא ישתנה. מוני, לעומתי, יכול לחזור הביתה אחרי ערב לא מוצלח בתיאטרון, לדבר על זה בסלון, לפרוק את זה, לקוות שמחר יהיה טוב יותר, ולהמשיך הלאה. אני קצת יותר מתפלשת במיץ של הסאדו־מאזו הנפשי, ועושה הכל כדי לא להתמכר לזה".
• • •
ב־1964, כשסנדרה שדה היתה בת 15, החליטו הוריה לעזוב את בוקרשט ולעלות לישראל איתה ועם אחיה, גבי. המשפחה התמקמה במעברת בת ים, ולאחר שנתיים נדדה לשכונת ג'בליה שביפו. ב־1969 נרשמה שדה ללימודי משחק באוניברסיטת תל־אביב, ועם סיום הלימודים נקלטה להצגה "ליל העשרים" המוערכת של יהושע סובול, בימי הזוהר וההשפעה של תיאטרון חיפה.
משם עברה להבימה, ובמשך שנים היתה שחקנית הבית של התיאטרון הלאומי, שמציץ אליהם מבעד למרפסת ביתם. היא עברה אחר כך לקאמרי, שבו שיחקה במשך 17 שנים, "אבל הלב שלי בהבימה. הספקתי לעבוד עם עזיקרי וקלצ'קין וכל מיני עמודי תווך. עד היום אני נהנית להופיע שם בהצגות, וגם כשאומרים לי 'הנה הצ'ק שלך, אבל תפקידי אותו רק בעוד שבועיים' - אני שמחה בחלקי. יש לי אהבה לתיאטרון הזה".
את מוני הכירה בתקופת הלימודים המשותפים אצל נולה צ'לטון בעין הוד, והופיעה איתו בהצגות דוגמת "הכיסאות", "מותו של סוכן" ו"זרים". בשנים האחרונות הם נודדים בין התיאטראות, בהתאם לאתגרים המקצועיים.
בימים אלו תוכלו למצוא את שדה לצד נתן דטנר, דב רייזר ונתי רביץ בהצגה "פליישר" בהבימה, ובקרוב תופיע שוב עם בעלה בקאמרי, בהצגה החדשה "החדר האחורי" של עדנה מזי"א.
"זה כיף אדיר לעבוד עם מוני. בתהליך העבודה אני תמיד מסתכלת עליו מלמטה למעלה, כמו שהיה עוד בתקופת לימודי המשחק שלנו. אני חושבת שהערצתי אותו מהרגע הראשון שראיתי אותו עומד על במה. הוא שחקן גדול, מתנה עבור מי שעובד איתו.
"מצד שני, לעבוד ביחד זאת התגייסות נפשית נוספת בתוך תהליך העבודה, וכמו עם בדיקת דופק, צריך להיזהר לא ללחוץ יותר מדי, להיזהר עם מה שאומרים ואיך שמתנהגים. היו כבר כמה הפקות משותפות שאיימו לפרק את הבית שלנו.
"חלום הבלהות הכי גדול היה ב'מותו של סוכן' בהבימה, לפני כמה שנים. מוני שיחק את התפקיד הראשי, אני הייתי אשתו, ואת הבנים שלנו שיחקו האחים איתי ועומר ברנע. אני שחקנית שנוטה להתאהב בפרטנרים שלה. לא התאהבות רומנטית או מינית, אלא מין התאהבות כזאת שמתערבבת בין המציאות לבין הדמויות. האמנתי שאם אוהַב את איתי, זה ייטיב עם התפקיד שלי, כי בהצגה אני מאוד אוהבת את הילדים.
"אז כל האנרגיות בחדר החזרות התערבבו, ונהייתה איזו מערכת יחסים מעוותת של יחסי אהבה־שנאה בין כולם. בלאגן אחד גדול של אנרגיות ורגשות, שיצאו מחדר החזרות ונכנסו הביתה.
"גם כשמוני ואני עשינו את 'הכיסאות' בהבימה, זו היתה הפקה שגבתה מאיתנו הרבה מתחים ולחצים. אבל שרדנו את זה".
אז יש חששות לקראת ההצגה המשותפת החדשה?
"ממש לא. זאת זכות עצומה".
מה המתכון שלכם לזוגיות של כמעט 30 שנות נישואים?
"אני חושבת ששנינו אנשי משפחה, שחולקים את אותם ערכים. שנינו חיים את הדרמה בתיאטרון ובחיים המקצועיים שלנו ורוצים בבית רק שקט, שלווה, שיגרה ושעמום.
עם נתן דטנר, בהצגה "פליישר" בתיאטרון הבימה // צילום: ז'ראר אלון
"הנה, רק אתמול הוא העלה איזו בעיה לדיון, אני חשבתי אחרת ממנו, והוא לא אהב את זה. אמרתי לו: 'אתה רוצה שאשתוק ולא אומר את דעתי?' והוא ענה 'כן'. אז שתקתי. לא מתוך ביטול עצמי, אלא מתוך הבנה שזה לא כזה חשוב וקריטי.
"כשחיים כל כך הרבה שנים, שום דבר לא בטוח. אין מריבה שאני לא אומרת לעצמי, 'או, הנה... זהו... זה נגמר. זה עכשיו נשבר'. אבל זה עובר, בסופו של דבר, כי אני נזכרת מאיזה מקום אנחנו מגיעים, וכמה אנחנו משפחתיים.
"אגב, זה לא מקרי שגם אני וגם אחי נשואים כל כך הרבה שנים לאותם האנשים. חייתי בבית שבו ההורים שלנו התחתנו והתגרשו שלוש פעמים לאורך חייהם. ברומניה, בתקופה ההיא, היית רק צריך ללכת לעירייה ולרשום או למחוק את הנישואים שלך, והם בכל משבר היו רצים לשנות סטטוס. גם אחי וגם אני חלמנו על זוגיות יציבה, והגשמנו את זה מהר".
• • •
אילו עוד חלומות היו לך כילדה?
"הכי חלמתי להיות גדולה ולעשות ניתוחים פלסטיים".
באמת?
"אמיתי לחלוטין. כשהייתי קטנה, סבתא שלי ואמא שלי חשבו שאני מכוערת, וגם לא טרחו להסתיר את זה ממני. שמעתי בבית שאני לא מספיק טובה ולא מספיק מצליחה ומכוערת, וזה חילחל. אין כל ספק.
"התחילו אז, בשנות החמישים הרחוקות, כל מיני דיבורים על שחקניות מפורסמות בעולם, שעושות ניתוחים פלסטיים, ואותי זה פשוט הקסים. חשבתי לעצמי שאלה חיי השפע המושלמים. חשבתי שאישה שמגשימה את החלומות הנשיים הבלתי אפשריים זה לוקסוס אמיתי.
"אני מאוד פתוחה בעניין הניתוחים והטיפולים, אבל חשוב לי להסביר שמה שעומד מאחורי זה, בין השאר, זאת גם איזו בריחה מהמציאות, כפי שראיתי זאת כילדה קטנה. גדלתי לזוג הורים שאמנם לא היו בשואה, אבל התחככו בה, ובאופן טבעי, הדבר הזה נכח בבית, כמו אצל הרבה אנשים שבאו מאירופה בימים ההם. הוליווד, ניתוחים פלסטיים ויופי תמיד נראו לי כמו סוג של קסם ובריחה מהמציאות.
"אז הגשמתי את החלום שלי בתאווה גדולה, וכבר בגיל 45, שזה גיל צעיר יחסית, עשיתי פייס־ליפט. בהמשך, כשהתעייפתי מזריקות הבוטוקס, הרמתי את המצח. היום כבר יש מדע שלם וחומרי מילוי ופטנטים שאני עושה אצל רונית רפאל, שמחזיקה אותי גם בתור פרזנטורית שלה, ואני מקווה שלא יימאס לה ממני לעולם.
"לשמחתי, אמא שלי הספיקה לראות את כל הניסים שעברו עלי, והיא מאוד התרגשה והיתה מהופנטת מכל מה שעבר עלי".
ומה מוני חושב על אשתו המשתפצת?
"אני חושבת שהוא מזועזע עד עכשיו מהעובדה שבחרתי לאשפז את עצמי לא פעם, רק בשביל להיות קצת יותר יפה. אבל זאת אני. מעולם לא חלמתי על שיט באוניית פאר או על לטוס ליעדים אקזוטיים. הספיק לי להסתכל על תמונות, ועכשיו מספיק לי להסתכל באינטרנט. היתה לי רק תאווה אחת - להגיע לגיל שצריך לשפץ דברים ולעשות את זה".
יש לי חברה שעשתה בוטוקס בגיל 40 ולחשה לי את זה בסוד.
"אני יכולה להבין את זה, אבל אני שחקנית, והכי כיף לי להגיד את מה שאסור להגיד. הרי מה זה שחקן? אדם שמוכר את הגוף שלו, הרגשות שלו והפצעים שלו. הוא עומד בכל ערב על הבמה ומתערטל מחדש, נפשית, ולפעמים גם פיזית.
"אני זוכרת שלפני עשרות שנים ראיתי את ניסים עזיקרי, אחד השחקנים האגדיים שהיו לנו, בתפקיד גאוני בתיאטרון. הייתי אז תלמידת תיכון, ולימים ראיתי אותו כמבוגר, והרגשתי שנעצו לי סכין בלב. פתאום השחקן האגדי היה כלוא בתוך גוף חלש.
"הגיל הוא דבר אכזרי, במיוחד לשחקנים ולשחקניות. שחקן שקצת צולע מסיט את כל תשומת הלב של הקהל מהטקסט אל המראה שלו. אני החלטתי שאני רואה שהאזור הזה יהיה ניטרלי. אין לי בעיה לדבר על הגיל שלי, וזה ממש לא סוד, אבל עדיין, כשאתה מסתכל עלי, אתה שוכח את הגיל שלי".
ומנגד יש את דבורה קידר, שחגגה לא מזמן 90, וכולה נאמנה למראה של עצמה.
"נו, ואתה חושב שהיא לא שואלת שאלות של סקרנות על מסע שיפוצים? אני מאמינה שאם אדם לא מרוצה ממה שהוא רואה במראה - שישפץ כאוות נפשו".
מה מוני חושב על זה ששיערו הלבין ופניו לא מסתירות את הגיל, ואת לעומת זאת זוהרת ונוצצת?
"שלא תתבלבל, אני הזקנה האמיתית בבית. לאופי אין מסיכה, והחזות הצעירה לא מסתירה את הנפש או את הבעיות שלי. כל הטיפולים פשוט עוזרים לי כשאני עוברת ליד הראי.
סנדרה שדה. "אני עדיין בהלם מכל תפקיד חדש שמציעים לי" // צילום: אריק סולטן
"כל חיי הייתי עסוקה בלהיות נחמדה מדי ולספק את כל העולם, ונחמד לי, לשם שינוי, שאני יכולה לספק גם את עצמי. בגלל זה אני קצת אוהבת את האמא הזאת של הפוליאקובים, שאומרת 'כוס אוחתק' בטלוויזיה. היא חיה את עצמה בלי לחשבן לאחרים". פעם אמרת שבחיים של שחקן יש הרבה עליבות. למה התכוונת?
"להכל. הגוף והפנים שלך חשופים כל הזמן. זה הדבר הראשון שאנשים רואים, עוד לפני שפתחת את הפה. ולא משנה בן כמה אתה, אתה תמיד תהיה מוכן להשליך את עצמך על הרצפה בחדר החזרות כדי להיות הכי טוב שיש.
"ועוד לא אמרתי מילה על המצב הכלכלי של השחקנים. כמה שאני ומוני עבדנו קשה כל החיים, ובעיקר מוני - שנהנה ממעמד של כוכב, הרוויח יפה בהפקות הפרטיות שלו עם בראבא ובזכות זה קנינו בית באזור מרכזי ליד הבימה - אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעבוד. לשנינו יש משכורות יפות, אנחנו מרוצים ולא מקטרים, אבל לא מעבר לזה.
"אולי הדבר הכי עצוב הוא ההבנה שלעולם לא יהיה מצב שבו נגיד, 'טוב, עכשיו אנחנו מתיישבים לכתוב ספר', או 'בוא נטייל מסביב לעולם במשך שנתיים'. אין לנו את היכולת הזאת כשחקנים.
"אני זוכרת שבצעירותי הופעתי ב'ליל העשרים' ונסעתי לאיזה קיבוץ להעביר הרצאה על ההצגה. התקשרתי אחרי כמה ימים לשאול בדחילו ורחימו באיזה אופן אני מקבלת את התשלום, וקיבלתי נזיפה איך זה שאני, שמופיעה בהצגה אידיאליסטית, מעזה לבקש כסף. זה גרם לי להתבייש. אבל אני לא צריכה גם לאכול? שחקנים צריכים להיות רק אנשים רוחניים?
"זה לא פשוט, בגיל מתקדם, לנסוע בכל ערב ברכב לצפון ולדרום, ולחזור הביתה ב־2 בלילה. אני זוכרת שהייתי חוזרת מהצגות עם חזקי הגדול (אבנר חזקיהו ז"ל; י"א) בשעת לילה מאוחרת. היו מורידים אותנו ליד הבימה, והייתי צועדת הביתה. אלה חיים קשים, שיש בהם הרבה עליבות וזוהר מדומה. וכשאתה עושה פלופ, זאת מכה קשה שמשפיעה על הנפש, והכל פומבי וציבורי.
"קשה להזדקן בתור שחקן, הרבה פעמים פשוט משליכים אותך או שוכחים. מצד שני, וחשוב לומר גם את זה, יש הרבה סיפוק בעבודה. ויש גם שחקנים כמו יוסי גרבר, ששיחק עד היום האחרון למרות הבעיות הבריאותיות שהיו לו, וכמובן ליא קניג ודבורה קידר הנהדרות, שממשיכות לעבוד ולעבוד".
בואי נדבר רגע על מירי רגב.
"ידעתי שזה יגיע".
אז מה את חושבת על כל הסערה סביבה, שלא שוככת ליום?
"אני חושבת שבחלק מהמקרים מירי רגב מעלה שאלות חשובות ומעניינות לדיון. היא בעצם אומרת, במילים שלי, למה לתת מענקים ותקציבים לאופרה ולא להפקות של מזמורים ספרדיים עתיקים? מי קבע שזאת ה־תרבות הנכונה?
"בחלק מהמקרים היא אולי צודקת, או לפחות מעלה שאלות נכונות לדיון. אולי יש מקומות שצריך לעשות חישוב מסלול מחדש בקשר לחלוקת התקציבים בתוך משרד התרבות.
"עד כאן הכל טוב ויפה. העניין הוא שהמשרד שהיא עומדת בראשו הוא לא עוד משרד ממשלתי. זה לא משרד התחבורה או איזה משרד שההכרעות בו הן טכניות. זה משרד עם מימד רוחני, ולכן הוא גם דורש טיפול עדין במיוחד. היא עושה טיפול שורש עמוק בדברים היסטוריים, שמצריכים עדינות ורגישות.
"היא טוענת שהיא עשתה עוול להוריה בכך שהיא דרסה את השורשים שלה כדי להיות ישראלית. אבל אני רוצה להזכיר לה שזאת היתה מהות החלום הציוני. כולנו דרסנו את השורשים שלנו, גם אני, כדי להיטמע פה ולהפוך לישראלים. מירי רגב הגיעה לאן שהגיעה דווקא בזכות העובדה שהיא הפכה לישראלית והצליחה לשים בצד את הזהות ששייכת לעבר.
"אין לי שום דבר נגדה באופן אישי, ואני באמת מאחלת לה מכל הלב שהיא תצליח בתפקידה, כי התרבות והאמנות בישראל זקוקות לסיוע רב, לתמיכה ולהבנה ובעיקר לרגישות. אני מאחלת לה שתמצא את הרגישות הנכונה לטפל בדברים".
• • •
לפני קצת יותר משנה סימנה שדה עוד וי על חלום ותיק, כשהפכה לסבתא של דניאל, בנם של אלמה ושל עמיחי, הכנר הראשי של הפילהרמונית בברלין.
"כמה חיכיתי לרגע הזה להפוך לסבתא! ועכשיו יש לי את דניאל, וזה אושר עצום. פתאום אני קולטת איך בזבזתי את הזמן כשנכנסתי להריון רק בגיל 30 פלוס, ובגלל זה נהייתי סבתא בגיל מאוחר. עכשיו נפתח לי התיאבון, ואני רוצה עוד נכדים, ובעיקר עוד זמן להיות איתם.
"פתאום אני מתחילה לחשב את הזמן ותוהה בת כמה אני אהיה כשהוא יתחתן? ואם אני אספיק לראות אותו באירועים משמעותיים בחייו".
מפריע לך שהם חיים רחוק מישראל?
"זה לא פשוט, אבל התרגלנו גם לזה. אנחנו מתקשרים דרך הסקייפ והפייס־טיים, ומוני ואני משתדלים לקפוץ מדי פעם לכמה ימים, כשאנחנו לא כבולים ללוח הצגות. אנחנו קצת משפחה של כלייזמרים, נודדים.
"אלמה למדה בניו יורק ועברה לברלין, מיכאל היה בניו יורק ועכשיו נוסע לחודשיים לצלם סרט באיטליה, שאני לא בטוחה שאני יכולה לדבר עליו, כי זה שלו. אנחנו שומרים על קשר למרות המרחק הפיזי".
מה החלום המקצועי שלך?
"עוד לא הבנת שאני מאוד צנועה בציפיות שלי? בגילי אני עדיין בהלם מכל תפקיד חדש שמציעים לי, ואני אסירת תודה שנותנים לי במה. אני לא מאלה שמסוגלים לדפוק על השולחן ולדרוש. אני עבד נאמן של אלת התיאטרון, יושבת בפינה וממתינה שהוד רוממותה תזרוק לה עצם. מרגישה קצת כמו סטטיסטית, שפה ושם נותנים לה צ'אנס.
"זה לא שאני מבטלת את עצמי, אבל אני לא סטארית, ומעולם לא הייתי. אני פועלת שחורה, שמאושרת ממה שיש לה ביד. ומה שיש לי היום זה המון".
yuvalab@israelhyom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו