המלך לואי

כשאתם צופים בימים אלה בסיטקום, במיוחד בתוכניות שנדמה שלא ברור אם הן מנסות להצחיק או להרתיע אתכם, יש סיכוי סביר שאתם צופים במשהו שחב את קיומו ללואי סי.קיי. סי.קיי בן ה־48 היה חלוץ הז'אנר של הקומדיה היוקרתית המטונפת וחסרת הרחמים, שמונעת על ידי יוצרה ולא מתחנפת לקהל צופיה.

בשנה האחרונה, כשכבר נדמה היה שאי אפשר לברוח ממנו, סי.קיי שם בצד את כל מה שמזוהה איתו כדי לעבוד על "הוראס ופיט", טרגדיה משפחתית בעשרה חלקים שהוא מימן בעצמו ופירסם בינואר באתר הבית שלו, ללא התראה מוקדמת. הסידרה הזאת, אכזרית מבחינה רגשית ועצמאית מבחינה כלכלית, מציעה לו דרך חדשה קדימה.

החל מהשבוע הוא גם מעניק את קולו לסרט המצויר "החיים הסודיים של חיות המחמד", ואת החודשים הקרובים יקדיש למסע הופעות ברחבי העולם עם הסטנד־אפ שלו, שיביא אותו, בין השאר, גם לישראל בחודש הבא.

"חלק ממה שעוזר לי להמשיך הלאה זה שאני עדיין מנסה להבין דברים", הוא אומר לי. "אבל קומדיה זה משהו שאני בחיים לא אצליח להבין".

עיקר גאוותו בחודשים האחרונים היתה נתונה ל"הוראס ופיט", סידרת הרשת שכתב וביים בעצמו ("הדבר הכי טוב שאי פעם עשיתי"). הוא אף כיכב בה לצד סטיב בושמי, אידי פאלקו ("האחות גקי") וג'סיקה לאנג. בראיון לשדרן הווארד סטרן הודה סי.קיי שהפקת "הוראס ופיט" הסבה לו חובות כבדים, שאותם הוא מתכוון לממן ברווחי מסע הסטנד־אפ שלו.

"טרגדיה היא מגרש משחקים מדהים להימצא בו. זה חדש לגמרי מבחינתי. בטרגדיה יש תמיד תקווה ואור וציפייה, ואז המציאות לוקחת לך את זה. לנפץ את התקוות של הדמויות - זה גרם לי להרגיש שלם. אני עדיין חושב על הדמויות כעל אנשים אמיתיים". 

התייחסת ל"הוראס ופיט" כאל הדבר הכי טוב שעשית. למה אתה כל כך גאה בזה?

"הדבר הכי טוב שאי פעם עשיתי הוא 'לואי', אבל זה הדבר החדש ביותר, ומבחינה יצירתית, כשדברים מגיעים לחלון האחורי שלך, כבר לא אכפת לך מהם. אז 'הוראס ופיט' מרגיש חיוני. בחיים. זאת אנרגיה עצומה עבורי, כי זה כל כך שונה. אבל כשאני חושב על זה, שתי התוכניות האלה נמצאות בתיקו על המקום הראשון". 

הרגשת תחושת שחרור, כשעברת מהדמות של לואי ל"הוראס ופיט"?

"במובן מסוים, כן. הקטע המאתגר ב'לואי' זה שהוא אוטוביוגרפיה. זאת החלטה שקיבלתי בשלב מאוד מוקדם, בלי שיהיה לי מושג איזו השפעה תהיה לסיפור הזה על החיים שלי. אף פעם לא חשבתי שהתוכנית שלי תהיה ידועה כל כך. ב'לואי' אין לי אפילו שם משפחה אחר. זה היה די טיפשי מצידי.

"לא חשבתי שהסידרה הזאת תהפוך אותי למפורסם. חשבתי שאני אשב פה בפינה ואספר סיפורים קטנים ומשונים על החיים שלי. אחת הסיבות לכך שבחרתי ב־FX כרשת השידור של התוכנית היא ש־FX היתה רשת די זניחה. ואז, כמה שנים אחר כך, החרא שלי נמצא בכל מקום". 

איזו השפעה היתה לזה על החיים האישיים שלך?

"קשה לצאת עם אנשים שיודעים מי אתה. אני לא ממש רוצה לצאת עם מישהי שראתה אותי קודם. אבל זה בלתי אפשרי, אז זה מצב קצת מבודד. משונה". 

סי.קיי, מהאמנים הנצפים ביותר באינטרנט, מקיים יחסי אהבה־שנאה עם הרשת ועם גולשיה, שמגיבים ליצירותיו בגעש ורעש. לאחרונה הצהיר שהוא עוזב את האינטרנט לגמרי, אחרי שלדבריו, המדיום נמאס עליו. 

"אני לא מסתכל בזה בכלל", הוא אומר לי. "ברור שאני מוכר את החרא שלי אונליין. כרטיסים להופעות, 'הוראס ופיט'. אבל אני לא נכנס להסתכל באתרים". 

אבל נדמה שהאינטרנט היה טוב אליך. כשדיברת על איך זה שהכל מדהים ואנחנו כל כך אומללים, או על למה טלפונים סלולריים הם הדבר הכי גרוע - היו לזה יותר מ־10 מיליון שיתופים. 

"נכון. אבל לעניין הוויראלי יש גירסה חיובית וגירסה שלילית. הגירסה שתיארת עכשיו מרגישה כמו משהו חיובי. אבל יש את הגירסה השנייה, שבה אנשים רוצים להתרגז. למשל, סיפור על 'קומיקאי שמשמיע הערות גזעניות' גורם לאנשים להגיד 'אוווו, אני לא אוהב גזענות', ואז הם כותבים טוקבק מרושע ומעבירים את זה הלאה.

"זה מאוד חזק, הדחף לקרוא משהו שמרגיז אותך. זה הופך לקליק־בייט. וקליק־בייט הוא תופעה עסקית כל כך רווחית, שאף אחד לא יעזוב אותה במנוחה. זאת אחת הסיבות שפירסמתי את 'הוראס ופיט' כמו שפירסמתי. הרעיון היה שאם אני לא אשאב לתוך העולם הזה של הקליק־בייט, אנשים יפיצו אותו בעצמם. התרגשתי יותר לראות את זה מופץ בחשבונות טוויטר של אנשים עם 400 עוקבים מאשר אצל אנשים עם 400 אלף עוקבים".

הרעיון של קליק־בייט וכל מה שאתה תופס כהטעיה מקוונת - זה חלק ממה שאתה חושב על האייטמים באתר הרכילות "גוקר" בשנה שעברה, שהאשימו אותך בהטרדות מיניות?

"לא. לא אכפת לי מזה. זה חסר משמעות עבורי. זה לא אמיתי. מבחינתי, 'הוראס ופיט' סטה מהמסלול כי באינטרנט התפרסם שהתוכנית בוטלה ושהפסדתי כסף. חבר טוב שלי, מפיק קולנוע, כתב לי מייל שאמר, 'הי, אני ממש מצטער על 'הוראס ופיט''. דבר כזה יכול ממש לפגוע בי, למשל בפרסי האמי, אם אנשים יתייחסו לתוכנית כאל פרויקט מת. לקחתי את זה לגמרי אישית.

"יש עוד משהו אחד לומר בנושא, וזה חשוב: אם אתה חייב שהפרופיל הציבורי שלך יהיה כולו חיובי, אתה חולה בראש. אני עושה את העבודה שאני עושה, ואני לא יכול לשמור על כל מה שקורה מסביב. אז הקטע שלי הוא שאני מנסה לדבר על העבודה כשאני יכול. רק על העבודה, ולא על החיים שלי". 

אין ספק שאתה מהאנשים ששמים לב לצד העסקי. מה הרפורמה הכי חשובה שצריך לעשות בעסקי הטלוויזיה?

"היתה פעם סידרה בשם 'הסיבות של אמילי למה לא'. היא היתה מבוססת על שחקנית מאוד פופולרית, והם צילמו המון פרקים לפני ששידרו אפילו פרק אחד. זה מה שקורה בטלוויזיה כשיש מישהו מספיק פופולרי, והסוכנים שלו דוחפים את זה. הם אומרים, 'האיש הזה כל כך פופולרי, שאתם חייבים להבטיח לנו לשדר את כל הפרקים ולשפוך כמויות מטורפות של כסף, ויהי מה'.

"זה מחייב את האולפנים לכסות איכשהו את ההתחייבויות שלהם. ואיך הם עושים את זה? הם שולחים מנהלים לסט, עוברים על כל פסיק בתסריט ומוודאים שאין שם שום דבר שיפריע למישהו. הם מוודאים שהסידרה חמודה ושיש בה רגעים שיהיה אפשר לאהוב.

"אין מצב שהתהליך הזה תורם ליצירה של סידרה טובה. ואז הם שופכים על זה תקציב מטורף לפרסום ולקידום, כי כבר אילצת אותם להוציא כל כך הרבה כסף. הפרק הראשון של 'אמילי' שודר, ולמחרת זה נעלם. ההימור היה גבוה מדי.

"אפילו הכותבים הכי טובים כותבים חרא, בדרך כלל. כדי להיות כותב גדול אתה צריך לכתוב הרבה דברים מחורבנים, ולא לוותר. אתה צריך ללכת לרשת ולהגיד, כמו שאני עשיתי עם 'לואי': 'יכול להיות שזה לא טוב. בואו נפיק את זה במינימום ההוצאות האפשרי. בואו נעשה אחד ונראה איך זה הולך, ואם צריך, נוכל לעזוב את זה בלי לשלם קנס אדיר'.

"כולם צוחקים על סדרות שמופקות ברשתות, אבל קורים עכשיו כל מיני דברים מעניינים בטלוויזיה. ABC, למשל, החליטה שהיא עושה תוכניות לאנשים שחורים. זה מעולה". 

זה כאילו התרבות הפופולרית אומרת, "נמאס לנו לשמוע על הרגשות של בחורים לבנים רגילים". שזה, פחות או יותר, כל קהל הבוחרים שלך. 

"כשעברתי לניו יורק והתחלתי לעשות אודישנים במועדונים, היה בחור שניהל את ה'קומיק סטריפ'. הוא הפך לחבר שלי, ויצא שעבדתי שם מלא. אבל כשעשיתי אצלו אודישן, הוא אמר, 'אתה מצחיק, אבל אתה בחור צעיר ולבן, ויש לי מספיק כמוך'. אז אמרתי לו, 'אוקיי, לא תשמע ממני שוב'. אז בעצם הייתי צריך להילחם יותר, בגלל שאני בחור לבן. הייתי צריך להתבלט. אבל מה שקורה בסוף זה שכשאתה מזדקן, אתה לא חושב יותר על הדברים האלה. אם תנסה להבין מי אתה במונחים של הספקטרום של התרבות האמריקנית, אתה פשוט תלך לאיבוד".

אתה מבין למה האמריקנים הלבנים מרגישים שהם תחת מתקפה תרבותית?

"אוי, אלוהים, לא. גברים לבנים מסודרים בחיים. אף אחד לא מסרב לתת לנו עבודה. לא לוקחים מאיתנו כלום. רוב האנשים הם אנשים טובים, ורוב האנשים שממונים על שכירת אנשים לעבודה מצליחים להעריך אנשים שהם כמוהם. זה הניסיון שלי, בכל אופן.

"אבל כמובן שזה הניסיון שלי, כי אני גבר לבן. ובתור גבר לבן, הדברים נשארו בערך אותו הדבר מאז שאני מצליח לזכור. ונוס וסרינה וויליאמס סיפרו פעם שנתקלו בהמון גזענות באיזה סבב משחקים, ומישהו שאל את מרטינה הינגיס על זה. היא תקעה את הפרצוף הטיפש שלה ואמרה, 'אני לא ראיתי שום גזענות'. נו בטח! את פאקינג שוויצרית!

"זה לא נחמד מצידי להגיד. זאת היתה הינגיס בכלל? אני לא בטוח".

•    •    •

הבנות שלך כבר בנות 10 ו־14. דיברת איתן על הסטנד־אפ שלך? אתה חושש לגבי איך הן ירגישו כשהן ישמעו אותך מתבדח על דברים אינטימיים שקשורים אליך ולאמא שלהן?

"לילדות שלי יש אותו חוש הומור כמו שלי. זה לא שהן בנות של איזה מטיף נוצרי - הן הבנות שלי. הן יודעות מה המשמעות של להגזים רגשות באופן מטורף. הן חושבות שזה מצחיק כשאני צועק על כמה שהן מתסכלות אותי, כי הן יודעות שבמציאות, כיף לנו בבית. אז מבחינתן, כל זה מגוחך לגמרי.

"ובכל הנוגע לסקס, אלה עניינים של מבוגרים, והן עוד לא ראו את זה, למיטב ידיעתי. הן בטח לא ירצו לראות. אבל בכל אופן, הן חושבות שיש אנשים הרבה יותר מצחיקים ממני". 

רוב האנשים מתייחסים לחלק מהבדיחות שלך כאל פמיניסטיות. למשל, "הסכנה הכי גדולה לנשים היא גברים, והסכנה הכי גדולה לגברים היא מחלת לב". מצד שני, יש אנשים שמזכירים פרקים מסוימים של "לואי", כמו הפרק עם הילדה השמנה והנאום, או הפרק שבו הדמות שלך מונעת מהלא־ממש חברה שלה לעזוב את הדירה ומכריחה אותה להתנשק, כהוכחה לכך שאתה חלאה מיזוגנית.

"כל נקודת מבט, של כל אחד, היא לגיטימית. המטרה של הדברים שאני אומר על הבמה היא לא לְרצות את כולם. לא לגרום לכולם להגיד, 'זאת היתה התקפה מצוינת נגד הדבר הגרוע הזה'. אנשים שמצפים לחוויה כזאת מאמנות מפליאים אותי. הרבה יותר מעניין להציף את הנושאים האלה ואז להתווכח עליהם.

"אנחנו לא חייבים להסכים על הכל, וזה בסדר. אחרי הפרק על הבחורה השמנה, קראתי פוסט שכתבה אישה צעירה שזעמה על זה. היא כתבה, 'דיברתי על זה כל החיים, ואף אחד לא שם עלי זין. העובדה שכל הפמיניסטיות נושאות את הבחור הזה על כפיים עכשיו מחליאה אותי'.

"קראתי את זה וחשבתי, וואו, את לגמרי צודקת. אני לגמרי מבין מה את אומרת. אבל האם זה יגרום לי לא לגעת בנושאים האלה שוב? בדיוק ההפך. זה בסדר שאת מרגישה מחוללת ופגועה. אני מצטער, אבל זה בסדר". 

אז אתה אומר שיש לך אפס צנזורים פנימיים? הרי בכל זאת הפסקת להגיד "מתרומם" במופע שלך.

"כן, אני לא משתמש במילה הזאת יותר. אבל כאילו, די. כמה אתם רוצים להגן אחד על השני? אתם אומרים שיש קבוצה שלמה באוכלוסייה שאסור לקרוא לה חלשה. זה עושה עוול עצום לנשים, אם אתם אומרים שאישה לא יכולה להיות בעמדת חולשה. אין פשע גדול יותר מאדם חזק שתוקף אדם חלש ממנו, אבל אני חושב שכולם יכולים להעליב את כולם. כל הרעיון של אמריקה הוא שמותר לנו להיות רעים זה כלפי זה".

אני ממש שונא את קו המחשבה הזה, הרעיון שאנחנו פשוט צריכים לקבל רוע. 

"אבל זה בדיוק העניין: חלק ממה שקרה לתרבות האמריקנית זה כל החרא שאנחנו בוחרים להתרגז ממנו. כלכלת הזעם הקדוש. כולם מתים על החרא הזה.

"זוכר את רופא השיניים שהרג את ססיל האריה? אנשים אמרו, 'אנחנו נתפוס את הבן זונה הזה!' אין שום ענווה. אף אחד לא אומר, 'הי, אין לי מושג על מה מדובר, אני לא אתערב ולא אביע דעה'.

מתארח ב"סאטרדיי נייט לייב". "הבנות שלי חושבות שיש אנשים הרבה יותר מצחיקים ממני"

"ראיתי מישהו שיש לו 20 מיליון עוקבים בטוויטר כותב שרופא השיניים צריך לאבד את העסק שלו, את הבית שלו ואת כל החיים שלו. 20 מיליון עוקבים בטוויטר זאת השפעה עצומה. כשקראתי את הציוץ הזה רציתי לפגוש את הבן אדם הזה ולהגיד לו, 'סליחה, למה אתה מתכוון?' הבחור הזה לא שם זין. זה פשוט זעם שכולו פזיזות.

"אני לא קומיקאי של עלבונות. אני לא משפיל אנשים. אבל אתה צריך לפגוע בכל הכיוונים".

יש דברים שאתה אופטימי לגביהם? מה משמח אותך?

"מיליארדי דברים. אני מרגיש בטוח לדבר על דברים אפלים, כי הם מתקיימים בעולם מלא בחיים וביופי. כל מי שבחיים בוחר להיות בחיים. אתה יכול להוציא את עצמך מהמשחק בכל רגע. כל האוכלוסייה היא המון אנשים שבוחרים להמשיך ולנסות.

"ברור שהילדות שלי והאנשים האחרים שאני אוהב הם חלק גדול ממה שגורם לי להמשיך, ואני מנסה להיות שימושי לבני המשפחה שלי. פעם בכמה זמן אני מנסה להתקשר לחברים ולהגיד, 'הי, מה קורה בחיים שלך? יש משהו שאני יכול לעזור לך בו?' או שאני משתמש בהשפעה שלי או בעבודה שלי כדי לעזור למישהו שצריך את זה. הרבה פעמים בחיים אין פתרון למצב שלך. אנשים צריכים שיקשיבו להם. הקשבה היא בערך הדבר הראשון שבאמת מרפא כמעט הכל".

•    •    •

סי.קיי נולד בוושינגטון למשפחה ממוצא הונגרי (שם משפחתו המקורי הוא סֶקֵיי), ובגיל שנה עבר עם הוריו למקסיקו, שם דיבר ספרדית כשפה ראשונה. מצעירתו נמשך לקומדיה, וכבר באמצע שנות השמונים הופיע על במות סטנד־אפ מזדמנות. בהמשך כתב חומרים לתוכניות של דיוויד לטרמן וקונאן או'בריאן. 

ב־2006 כיכב בקומדיה פורצת הדרך "לאקי לואי", ששילבה גסויות וניבולי פה בתוך פורמט "תמים" של סיטקום לכל המשפחה. את פירות התהילה הנוכחית שלו הוא קוטף אחרי שנים ארוכות של הופעות במועדוני סטנד־אפ, שם צבר לעצמו עדת מעריצים אדוקים. הוא נחשב לקומיקאי חרוץ ומעלה לרוב שתי הופעות בערב. בימים אלה הוא יוצא לסיבוב ההופעות החדש, ולדבריו, "כבר יש לי 80 דקות קטלניות".

יש הבדל בין החומרים שלך היום לסטנד־אפ שעשית לפני עשור?

"בגדול, אני חושב שאני קומיקאי טוב יותר עכשיו, אבל בזמנו הייתי טוב יותר בלהופיע. הייתי הכי טוב בסטנד־אפ בין השנים 2006 ו־2011, כי פשוט הייתי בסיבוב הופעות כל השנה, ועשיתי ספיישל פעם בשנה. הייתי מאוד מסור ואובססיבי בקשר לסטנד־אפ. וכשאתה משופשף על הבמה, יש לך איי.קיו קומי גבוה יותר. הייתי כל כך טוב.

"זאת היכולת לעלות על כל במה במדינה ולהיות שם במאה אחוז, להיות מסוגל לנהל את ההופעה, להיות עם תזמון מושלם. חלק מזה קשור גם לכושר גופני. כשאתה בלחץ אתה נהיה טיפש. לכן התחלתי להתאמן במכוני איגרוף. כי אם אתה צופה בבחור שמתאגרף, הוא ברגע של מאמץ אדיר ועדיין צריך לקבל החלטות אינטליגנטיות. זה המצב שלך כשאתה בדקה ה־55 של ההופעה השישית שלך באותו שבוע, בעיר החמישית. אתה צריך להיות מסוגל להיות מעולה באותו רגע. אתה צריך להיות כולך בקטע של 'לא תאמינו מה אני עומד לעשות עכשיו'.

"הקהל כבר עייף, ואתה צריך שתהיה לך יותר אנרגיה מלכל אחד אחר באולם. אתה חייב להיות מסוגל לשלוט בקצב. בהופעה שלי אתמול בערב חשבתי לעצמי, בזמן שדיקלמתי את החומרים, אתה ממהר מדי. תירגע. יש לך מלא זמן והמון שטויות להגיד. 

"מאז 2011 הייתי די טוב, אבל לא טוב כמו קודם, כי עשיתי גם תוכנית טלוויזיה והופעות נוספות. אז אחרי 'הוראס ופיט' החלטתי שאני לא חוזר לצלם את 'לואי', אלא יוצא לסיבוב הופעות. אני כל הזמן עובד על חומרים במועדונים, נוסע ללוס אנג'לס ומופיע בקומדי סטור פעמיים בערב". 

אמרת שאתה קומיקאי יותר טוב היום. באיזה אופן?

"אני יודע איך להעביר מסרים עדינים ולגרום להם להיות משמעותיים. מבחינתי מדובר באבולוציה, כי התחלתי במועדונים בבוסטון, ושם היית צריך לקבל צחוקים עצומים, אחרת מישהו אשכרה היה קם ומרביץ לך. תמיד היתה תחושה שאתה צריך להיות על קצות האצבעות ולקרוע אותם מצחוק בכל שנייה נתונה.

"זה עובד להופעות של 45 דקות, אבל אתה צריך להתפתח מעבר לנקודה הזאת, כדי שיהיה שווה לצפות בך במשך שעה שלמה. אני כל הזמן מנסה להשתפר בהופעה בהילוך ראשון". 

מה יש בקומדיה שגרם לך לחשוב, זהו, זה מה שאני צריך לעשות?

"בכל פעם ששמעתי מופע סטנד־אפ או ראיתי מישהו מופיע, התחשמלתי. זה חירפן אותי. זה היה כיף. זה הרגיש ידידותי. זה גרם לכולם להיפתח. בכל פעם שראיתי מישהו מדבר, רק מופיע בתור עצמו ואומר דברים שהם קצת לא ראויים, אבל אומר אותם בלי פחד, ואז כולם צוחקים - פשוט אהבתי את זה.

"לבדיחות יש תמיד פוטנציאל להיכשל, אז זה מקום מסוכן להימצא בו, אבל כשזה עובד - זה ממש מחמם. סוג של קתרזיס. אז הייתי כולי, 'וואו, איזה דבר מקסים'. מוסיקה זה נפלא, ותמיד אהבתי קולנוע, ותמיד אהבתי טלוויזיה. אבל סטנד־אפ היה משהו ישיר, אמיתי, אנושי, שתמיד הרגיש טוב. בפעם הראשונה שהבנתי שיש דרך שאני יכול לעשות את זה, או לנסות, ידעתי מייד שאני אעשה את זה".

מי מהקומיקאים עושה לך את זה?

"סמנתה בי. סמנתה היא בלתי נמנעת. היא הדבר הבא. כולנו מדברים על אותו חרא, אבל תמיד יש מישהו שמצליח לגעת בצורה שונה, והיא האדם הזה. העניין איתה הוא שהיא נשענת קדימה, והיא דופקת עם הידיים שלה כמו מטיפה על במה. היא כועסת. וזה הקטע החדש שהיא הביאה: היא לא מדושנת".

אכפת לך אם אנשים מעדיפים סוג מסוים של חומרים שלך על פני סוג אחר?

"אני יודע שאם הייתי מדבר על דברים נוצצים ועל המשמעויות הרחבות שלהם, היו מזמינים אותי לארוחת הכתבים בבית הלבן. הייתי יכול להיות מסוג הבחורים שמופיעים במרכז קנדי. אבל זה לא כיפי. אותו דבר בצד של הקהל. יש המון אנשים שאוהבים את החלקים המגעילים בחומרים שלי, וזה גורם להם לרצות להקיא כשאני מדבר על משהו עם משמעות. אני מסכים עם שני הצדדים. אני שונא את שני הצדדים של המופע שלי בצורה שווה. אבל אני נאלץ לעשות את שניהם". 

הקטע שעשית ב"לואי", של היוצר שמתוודה בפני הקהל שלו, מאפיין עכשיו את כל הקומדיות הטלוויזיוניות. איך זה מרגיש לראות את הסגנון שהמצאת הופך לקלישאה?

"ג'ורג' קרלין אמר פעם שלאמריקנים יש את היכולת הייחודית לקחת כל רעיון שהוא, טוב או רע, ולהשמיד אותו. כל דבר שעובד חוזר על עצמו שוב ושוב, עד שהוא כל כך מדולל, שאין לו חשיבות יותר. זה נורמלי. אני לא הבעלים של הדנ"א שהיה ב'לואי' ועבר לתוכניות אחרות בסוג של הִתרבות. ברור שיש אנשים שעשו את זה לפניי. אפילו התוכנית של ג'רי סיינפלד היתה גירסה של זה.

"אז אני לא יודע אם אני מקבל את הטיעון שלך. זה התחיל הרבה לפניי. אני עשיתי גירסה משלי, וזה עבר הלאה. הרבה יותר קל לנהל קריירה ולהיכנס בכל שנה לאחד משלושת סרטי הקומדיות הגדולים ולהצטרף לאיזו סידרה גדולה. זו הדרך שהייתי יכול לבחור בה, אבל אני יותר מתרגש מהדרך האחרת".

החומרים שלך הם כולם וידוי ואוטוביוגרפיה. לא נמאס לך להיות כל הזמן בתוך הראש של עצמך?

"כן, ברור. למעשה, בשנים האחרונות חלק גדול מהמופע שלי התרחק ממני. הוא יותר כללי. זה פוגע חזק יותר, זה טוב יותר. יש המון דברים שהשתנו בשנים האחרונות במופע שלי. הייתי אומר 'פאק' ו'זין' כל הזמן. כשראיתי את הספיישל שלי ב'חסרי בושה', כל מילה שנייה שלי היתה פאק. קשה לצפות בזה.

"ולא מזמן קלטתי שעברו 14 דקות של מופע ועדיין לא אמרתי את המילה פאק. אז כן, אני חושב שהשתניתי. באופן כללי, אני מתעניין יותר בחיים של אנשים אחרים מאשר בשלי. נמאס לי מהחרא שלי". 

(תרגום: מעיין זיגדון)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו