"החוצפה שלנו הבטיחה את הצלחת המבצע"

מבחינה אישית אפשר לומר שיהושע (שיקי) שני, מפקד טייסת ההרקולס 131 והטייס המוביל לאנטבה, יצא מהמבצע חבול למדי: הוא קיבל כיב קיבה (אולקוס) בשל המתח, שערו הלבין ואשתו זעמה עליו, משום שלא הכניס אותה מבעוד מועד בסוד מבצע החילוץ המפורסם ביותר בעולם. אבל מה כל זה, תשאלו, לעומת תהילת העולם שלה זכה? והאם זה הפך אותו לגיבור בעיני עצמו? אם כן, זה לא ניכר כלל. בכל שיחותינו, והיו כמה לאורך השנים, מצאתי אדם נעים וענייני, בלי שמץ של יוהרה.

40 שנה לאחר המבצע, ביקשתי לשוחח איתו שוב. היום הוא מנכ"ל לוקהיד־מרטין ישראל. מאז המבצע ועד היום הספיק לשרת כמפקד בסיס לוד של חיל האוויר וכנספח צה"ל בארה"ב בדרגת תא"ל. בהתחשב בעובדה שאת חייו החל במחנה שארית הפליטה בברגן בלזן, זו דרך מרשימה. אבל מה כבר אפשר לחדש אחרי 40 שנה ואינספור ספרים, סרטים, תוכניות טלוויזיה וראיונות? למרבה ההפתעה, לא מעט - במיוחד בכל הנוגע לתכנון האלטרנטיבות לחילוץ. לדוגמה: שימוש במטוס הרקולס אוגנדי, הטסת החטופים במטוס האיירבוס החטוף שחנה באנטבה על ידי טייסי אל על, שצורפו למטוסי חיל האוויר למטרה זו, ואפילו רכישת סירה באמצעות עשרות אלפי דולרים במזומן, שנמסרו בחיפזון לטייסי חיל האוויר בדרך להמראה. 

בצד מיתוס הגבורה שנרקם סביבו, הפך המבצע ברבות השנים גם לסוג של זירת התגוששות ומלחמת גרסאות בין משתתפיו, מתכנניו ומקבלי החלטותיו. אפילו שיקי, בדרכו העדינה, מביע סוג של מחאה שקטה על כך שחלקו של חיל האוויר במבצע קצת התגמד: "כל הכתבות שקראת לאחרונה מדברות על סיירת מטכ"ל", טען, "אבל אני יכול לומר לך שנקודת ההכרעה ליציאה למבצע היתה, כך אני מאמין בלב שלם, אצלי בטייסת. 

"ראש הממשלה, יצחק רבין, בא אלי לטייסת עם איתן הבר, לשיחה לפני ההכרעה הסופית. מה אני בסך הכל? ילד, מפקד טייסת צעיר במיוחד, ולחדר שלי בטייסת נכנס ראש ממשלת ישראל, ואומר לי, 'תסתכל לי בעיניים ותגיד לי אם זה ניתן לביצוע. שמעתי את כל הגנרלים והמומחים, אבל אני צריך שאתה תגיד לי שזה ניתן לביצוע. למה? כי סיירת מטכ"ל, שהיא הטובה בעולם במבצעים מהסוג הזה ואין אח ורע ליכולות שלה, לא כל כך חשוב להם אם זה שדה דב או אנטבה'. זה היה המסר: 'אתם חיל האוויר. אתם אחראים. ניתן לביצוע?'" אמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, תחזור הביתה, נביא לך מחר את בני הערובה'. זה היה ביום שישי, ואכן עמדתי במילה: למחרת שוחררו כל בני הערובה".

 

•••

 

הפרטים הבסיסיים, המקובלים פחות או יותר על הכל, הם כאלה: מטוס איירבוס A300B של "אייר פראנס", בטיסה 139 מתל אביב לפאריס, המריא לדרכו ביום א', 27 ביוני 1976, כשעל סיפונו 246 נוסעים ו־12 אנשי צוות. במהלך חניית ביניים באתונה עלו על המטוס ארבעה טרוריסטים - שני פלשתינים מהחזית העממית ושני גרמנים. המטוס המריא מאתונה לפאריס ב־12:30 בצהריים, ודקות אחר כך - נחטף על ידי הטרוריסטים והופנה לבנגאזי שבלוב. לאחר שבע שעות על הקרקע, שבמהלכן שוחררה אחת הנוסעות בשל חשש (מדומה) להפלה, ולארבעת החוטפים המקוריים הצטרפו מספר טרוריסטים נוספים, המריא המטוס שוב, הפעם - לאנטבה שבאוגנדה. 

תא"ל (מיל') שני, מתי נודע לך על החטיפה? 

"יש תרגולת בנתב"ג, שבחלק הצבאי שלו שכנה אז טייסת ההרקולס שעליה פיקדתי, שלפיה מייד עם הגעת הודעה על מטוס חטוף מזעיקים לשדה את סיירת מטכ"ל. הנחת העבודה היא שמי שחטף את המטוס עשוי לנסות להנחית אותו בבן־גוריון. באותו יום התרגולת הופעלה, והטייסת שלי קיבלה הודעה".

ידעתם בזמן אמת שנוסעת הורדה בבנגאזי?

"בוודאי. היא הראשונה שיצרה מודיעין. תיחקרו אותה בפאריס, ואז כבר ידענו פחות או יותר כמה מחבלים יש במטוס, במה הם חמושים וכדומה. 

"אחר כך הבנו שהמטוס טס לאנטבה. לצד שני הסגנים שלי, ועם הנווט הבכיר והמכונן הבכיר, התחלנו לתכנן נתיבים, דלק, מיפוי איומים, כיסוי מכ"ם. עשינו את זה במהלך יום שני בשבוע. חיל האוויר בכלל עוד לא היה בתמונה. למחרת, ביום שלישי, הייתי בחתונה משפחתית בחיפה, ופתאום - טלפון מבני פלד, מפקד חיל האוויר. איך הוא מצא אותי, אלוהים יודע. זה לא כמו היום, אין טלפונים סלולריים. הוא החל להמטיר עלי שאלות - בדיוק באותם הנושאים שבהם הכנו את עצמנו".

כמה מהוויכוחים הידועים בין פרס לרבין, מההתלבטות שלהם, הגיעו אליכם? 

"כלום. לא הייתי שותף לוויכוחים המדיניים. שיתפו אותי רק בשאלות בסגנון: אם לא תהיה תאורת מסלול, מה תעשה? אמרתי, 'אנחת במסלול חשוך'. לקחתי את ההרקולס לשארם כדי להדגים, ואיתי בתא הטייס ישבו הרמטכ"ל מוטה גור ומפקד חיל האוויר בני פלד; זה היה לא קל, אבל עשיתי את זה לבסוף. השאלה היתה אם אתה יכול להגיע לשם, להתגנב, לנחות, להגיע - ואני שיכנעתי את מפקד חיל האוויר שזה אפשרי. וזה היה השפיץ של ההחלטה לצאת למבצע: שחיל האוויר יכול לבצע". 

מבחינת טווח הטיסה והמשקלים, לא היו לכם ספקות? 

"קודם כל היה ברור שזה כרטיס בכיוון אחד, שאין לנו דלק לחזור. האלטרנטיבה הראשונה שתוכננה היתה להצניח את שייטת 13 עם סירות גומי ממטוסי התדלוק שלנו, לתוך אגם ויקטוריה. הם היו אמורים לשוט לשדה, מרחק של 12 ק"מ, לחסל את החוטפים, לשחרר את בני הערובה ולנהל מו"מ עם שלטונות אוגנדה על הטסתם ארצה. עשינו ניסיון. הצנחנו את הסירות בים מול בעתלית, והיו לנו רק 50 אחוזי הצלחה: שתי סירות התפוצצו במגע עם המים. 50 אחוזי הצלחה - זה לא טוב מספיק".

 

"למה לכבוש את השדה?"

בשלב הזה חלה הסלמה דרמטית באנטבה: במהלך שהזכיר את הסלקציות הנוראות במהלך השואה, במיוחד מכיוון שחלק מהחוטפים היו גרמנים, הופרדו הנוסעים היהודים והישראלים מהאחרים; 148 הנוסעים הזרים שוחררו בשני גלים על ידי החוטפים והועלו על מטוס לפאריס. לצוות המטוס ניתנה האפשרות לטוס עם המשוחררים, אולם בהחלטה אמיצה של הקברניט, מישל בקוס, הם החליטו להישאר עם הישראלים. 

"היינו צריכים היסוס של דקה, וקיבלנו אותה בזכות המרצדס". המכונית המבצעית בבטן ההרקולס // צילום: אי.פי

על חייהם של 106 בני הערובה, שהוחזקו בטרמינל הישן בשדה, הוטל אולטימטום: אם ממשלת ישראל לא תשחרר 53 מחבלים - 40 מהם מבתי כלא בישראל ועוד 13 מבתי כלא ברחבי העולם, יתחילו החוטפים להרוג אותם בזה אחר זה. האולטימטום נדחה פעמיים, והמועד האחרון נקבע לשבת, 4 ביולי.

"ואז גם התברר שאידי אמין משתף פעולה עם החוטפים", ממשיך שני, "לכן נפל כל הרעיון לשלוח את השייטת. אגב, אנשי השייטת עצמם מאוד לא אהבו את הרעיון, כי ידעו שהמים שורצי תנינים. הם ממש פחדו, ובצדק. 

"ואז הגה בני פלד רעיון חדש: ננחת שם כל הטייסת, 12 מטוסים, 14 מטוסים, ונכבוש את השדה. אחר כך נפתור את הבעיה, איכשהו: המטוסים ימריאו חזרה, תהיה הגנה מרחבית. היתה לו תוכנית סדורה לכבוש את אנטבה. הרעיון הזה החזיק מעמד כמה שעות, ואחרי כמה שעות גיבשנו יחד תוכנית שונה: לשם מה לכבוש את השדה? אנחנו יכולים לנחות, לקחת את בני הערובה ולהמריא חזרה. זה פחות מסוכן".

נכון. אבל עקב אכילס של התוכנית היה למצוא פתרון לעניין התדלוק.

"לקחנו איתנו משאבת דלק. ידענו שנמצא שם 'פיט' - מאגר דלק תת־קרקעי, שיש בכל שדה. כדי להתחבר אליו צריך מתאם ששוקל טונה. במהלך המבצע התחלנו את תהליך ההתחברות. 

"ואז עבר מעלינו בני פלד עם מטוס הפיקוד ואיתו קותי אדם, שהיה סגן הרמטכ"ל והממונה העליון על המבצע הזה. המילים האחרונות שלו היו, 'אופציית ניירובי פתוחה' - זאת אומרת, 'אם אתה לא מסתדר עם התדלוק, טוס לניירובי'. אני החלטתי בו במקום שאני טס לניירובי לתדלק. כך פתרנו את בעיית הדלק".

נחזור לתכנון. כמו שענית לבני פלד וגם לרבין, אתה, באופן אישי, היית משוכנע שזה ניתן לביצוע?

"ההערכה שלי היתה שיהיו יותר קורבנות. שנצא בשן ועין. אבל הערכתי גם שהחוצפה לקחת 180 לוחמים עם ארבעה הרקולסים ולטוס 4,000 קילומטרים, כשאף אחד בעולם לא עשה משהו מטורף כזה - החוצפה היא כל כך גדולה, שסבירות ההפתעה היא טוטאלית. וכל כך קל היה לסכל את המבצע הזה ללא גורם ההפתעה! כל מה שצריך זה לשים כמה משאיות על המסלול, וזהו, אין מבצע. או שאני רואה אותן ואני לא נוחת, או שאני לא רואה - ומתרסק עם המטוס. 

"עדיין היינו צריכים להבטיח את ההפתעה. לכן את קטע הטיסה בין מצרים לסעודיה טסנו בגובה נמוך. ממש לחכנו את המים, כדי שהמכ"מים הסעודיים והמצריים לא יראו אותנו. היינו צריכים להיות מתחת למאה רגל, שזה 30 מטרים גובה ואפילו נמוך יותר. שמרנו על דממת אלחוט טוטאלית.

יצחק רבין ושמעון פרס עם החטופים לאחר השחרור // באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

"הטיסה המתוחה הזאת נמשכה עד החוף האריתריאי. טיפסנו ל־20 אלף רגל, שברנו את דממת האלחוט והתחלנו לזבל ברדיו חופשי. להפיג את המתח. בסך הכל הטיסה נמשכה שמונה שעות וחצי, כשעומס בלתי נסבל יושב לך על הראש ועל הכתפיים. 

"הפחד שלי היה פחד מכישלון, לא פחד פיזי. אמרתי לעצמי שזה יכול להיות אסון לאומי ענק - אם אני מפשל, או אם אחד הטייסים שלי מפשל, או אם חיל האוויר מפשל. הלחץ היה נורא. נורא". 

מהיכן המראתם?

"ביום חמישי נערכה חזרה כללית בסירקין, עם הכוחות. ישבו שם שרים רבים, כמעט כל הממשלה. בשבת המראנו מבן־גוריון לשארם, כדי שנצא משם לאנטבה עם מקסימום דלק. בבן־גוריון עשינו תדריך. ישבתי עם יוני ארוכות, על הניואנסים הקטנים ביותר של המבצע, אבל אני רוצה להבהיר שבמבצע מהסוג הזה אי אפשר לכסות את כל הפרטים. 

"בסך הכל היו לנו יום וחצי של הכנה למבצע עצמו. בדרך קילפתי מקוקפיט של מטוס אל על שנחת שם טייסים והבאתי אותם לטייסת ב'ריל טיים': 'יש לנו מבצע קטן'. יצאנו לדרך. המראה בשבת של רביעיית מטוסים מושכת תשומת לב מיותרת ומסוכנת, אז המראנו בכיוונים שונים. נפגשנו בשארם, מילאנו את המטוסים והמראנו - עדיין בלי אישור סופי. אם יבטלו את המבצע, יחזירו אותנו". 

איך בחרת את הצוותים? 

"היו לחצים איומים, ולבסוף סגרתי את הדלת של המשרד. היה לי לוח מאחורי השולחן שלי, והתחלתי לכתוב שמות ולמחוק ולמחוק ולמחוק, מכל מיני שיקולים. כשזה הושלם, מישהו נכנס וצילם את הלוח עם הקשקושים שלי. עד היום הלוח נמצא בטייסת.

"בניגוד אולי לטייסת נורמלית בחיל האוויר, שבנויה בעיקר על הסדירים, אני השתמשתי בשני קברניטי מילואים, בגלל ניסיונם הרב באוויראות. לקחתי שני קפטנים מוסמכים מאל על: אמנון הליבני ואריה עוז, שהיה פעם מפקד הטייסת. בכל מקרה החלטתי על שלושה טייסים בכל מטוס: היו לנו בסך הכל 20 שעות טיסה, שזה המון. בסוף ארבעת הקברניטים של ארבעת המטוסים שהשתתפו היו הסגן שלי דביר נתן, אמנון הליבני, אריה עוז ואני". 

לא מעט אנשי צוות אוויר.

"הצוות היה גדול, מורכב וכבד. אני חייב לומר שחלק מהשיקולים שלי היו שמי שלא יטוס, יהיה עצוב כל חייו. השיקול הנוסף היה לכסות אותנו מכל מיני מקרים. נשארו כאלה שכועסים עלי עד היום שהם לא השתתפו, וכאלה שהם אסירי תודה לי עד היום, שנתתי להם הזדמנות להיות שותפים למבצע היסטורי כזה". 

 

היחיד ששמר על הסוד

נראה שהרבה אנשים ידעו על אודות המבצע המתקרב. 

"אבל ידעו ברגע האחרון. עשינו את כל המאמצים לשמור סוד. קודם כל, ניתקנו את כל מערכות התקשורת בבסיס. גם בשארם היו הקווים מנותקים. פחדנו מאוד מהדלפה, בגלל החשיבות העליונה של ההפתעה. 

"בעיה נוספת: מי מספר בבית ומי לא. שמע סיפור: בעשור למבצע עשינו אירוע בטייסת 131. הזמנו גם את קברניט המטוס הצרפתי, בקוס. הדרך שבה זה התנהל היתה, שאני כאילו נותן את התדריך למבצע אנטבה. אותם הצוותים, אותם אנשים, הכל. ואני עומד ונותן את התדריך, ולא סיפרתי לארנה אשתי שום מילה. היו לי תינוקות בבית, ילדים קטנים, ואמרתי לעצמי, למה לעשות לה את זה, לעבור ליל בלהה כזה? ואז עמדתי בתדריך ואמרתי, 'מי לא סיפר בבית שהוא יוצא למבצע אנטבה?' אף אחד לא הרים את היד. אף אחד! רק שיקי שני. ארנה רצתה לחנוק אותי. אני היחיד שלא סיפר בבית".

איך היתה האווירה בקוקפיט במהלך הטיסה? 

"האווירה היתה לחוצה בקטע של הטיסה הנמוכה. זה נמשך שלוש שעות וחצי שבהן אתה מזיע בידיים, בכל הגוף שלך. אבל אחרי שעלינו לגובה, כבר בחושך, היתה מין רגיעה. המתח שוב עלה כשהתקרבנו לימת ויקטוריה. הנוהל שקבענו היה שאני מפצל את המבנה וממשיך לבדי. דביר הוביל את השלישייה, והוא היה צריך להישאר במעגל המתנה של שבע דקות במקום, עם סופת רעמים אפריקנית איומה שהיתה שם. הקיאו שם את הנשמה. זה היה קטע איום, אבל לא היתה לי ברירה. הרגשתי את לחץ הדם שלי עולה עד כדי התפרצות מהגוף, כי פה באמת פחדתי. בעצם לא פחדתי, נלחצתי מהאחריות.

"אחרי הנחיתה, כשכבר התקרבתי לטרמינל, התחילו היריות. בקטע הזה חששתי שיפגעו לי במטוס. היה שם הרקולס אחד של אידי אמין, שהצצנו לבדוק מה מצבו. ניגש מכונאי שלנו, עשה לו מין בדיקה כזו, הסתכל, והחלטנו שבחירום ניקח אותו. היינו לוקחים אותו בלי היסוס. 

"נוסף על כך, כל אחד החזיק בכיס עשרות אלפי דולרים במזומן. לכל קברניט היתה בריצ'רץ' בסרבל חבילה כזאת, שאיש מוסד חילק לנו לפני ההמראה. אני זוכר שאני דוחף את המעטפה העבה הזו לריצ'רץ'. אינץ' עובי של מאות דולרים, מישהו אמר לי ש־50 אלף. המטרה היתה לקנות אוטו ולחצות ברכב את הגבול לקניה - מה שהיה מסוכן מאוד, כי היו עוצרים אותנו - או לקנות סירה ולשוט לניירובי. אלה היו אלטרנטיבות למקרה שייפגעו לנו המטוסים. אפשרות אחרונה היתה - ובשביל זה היו לי טייסים מאל על - לקחת את האיירבוס החטוף שחנה בשדה. היו מחשבות על הרבה אלתורים".

אגב אלתורים - המרצדס השחורה המפורסמת מילאה את תפקידה, או שזה לא עבד? 

"קשה לומר. עובדה שבאה מרצדס ובאו שני לנדרוברים מכיוון המסלול, והיו שם עשרות אוגנדים חמושים ששמרו על הטרמינל מכל צדדיו. עובדה שהם לא ירו עלינו מייד. מספיק שהם היססו. היינו צריכים היסוס של דקה, וקיבלנו בזכות המרצדס. יש ויכוח של כוחות הקרקע, שאני לא רוצה להיכנס אליו, מי ירה ראשון. אני באמת לא יודע". 

 

צללית מרגיעה של המראה

בזמן שסיירת מטכ"ל, הצנחנים וכל שאר הכוחות הסתערו על הטרמינל, אתם נשארתם כמובן במטוסים.

"אני הייתי צריך להסיע חזרה מהטרמינל הישן לטרמינל החדש. הבאתי את הסיירת עד הטרמינל הישן, וחזרתי חזרה. האחרים הצטרפו אלי. עמדנו ברחבות החניה של הטרמינל החדש והתחלנו להתחבר לדלק. בינתיים כבשו כוחותינו את הטרמינל, וביניהם היה סורין הרשקו, שחטף שם כדור משוטר אוגנדי ונותר נכה לכל חייו. הם גם כבשו שם את הבנק, ובתחקיר שאל אותם בני פלד, בבדיחות הדעת: 'אם כבר, למה לא הבאתם קצת קאש לכסות את ההוצאות של המבצע?'

"מטוס מספר 4, של הלבני, הגיע ריק והיה מיועד עבור בני הערובה. הוא התקרב לטרמינל הישן, והסיירת הובילה אותם ברגל והכניסו אותם לאט לאט למטוס. הם הלכו ברגל, וכולם נכנסו למטוס אחד, כל 105 האנשים (דורה בלוך ז"ל הועברה לבית חולים, ונרצחה על ידי שוטרים אוגנדים כנקמה על המבצע; א"ל). 

"היה ברור שהלבני לא מתדלק. הוא ממריא ונוחת בניירובי עם בני הערובה. חבל על הסיכון. אני עוד זוכר שאנחנו יושבים ברחבה, עדיין בדילמה - כן לתדלק, לא לתדלק - כשראיתי את צללית המטוס שלו ממריאה באפלה. אמרתי לעצמי, 'זהו, המבצע נגמר. טובי הלוחמים של צה"ל איתנו, נדע להסתדר'. הספירה של הלוחמים היתה בעיה לא פשוטה. היינו צריכים לספור שמונה פעמים מכל הכיוונים, לוודא שלא נשאר לנו שום לוחם בשטח. וכולם טסו לניירובי".

הקנייתים היו בסוד המבצע?

"אהוד ברק נחת שם עם הבואינג השני, ששימש אמבולנס, והוא תיאם עם הקנייתים בזמן אמת. הוא אמר להם, 'היתה פשיטה של הקומנדו הישראלי עם ההרקולסים, והם באים הנה לתדלק, בואו נשתף פעולה'. היתה עוינות רבה בין אוגנדה לקניה, ועל זה בנו. הקנייתים שתידלקו אותנו רצו כסף. אני חתמתי על החשבון. אין לי מושג אם שילמו ומי שילם. 

"בניירובי נודע לנו שיוני נתניהו, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל, הסתער על הטרמינל ונפגע מצרור שירה חייל אוגנדי מהמגדל. באנטבה ההודעה היתה שיוני נפגע ולא מעבר לזה. אבל ד"ר אפרים סנה היה שם, והוא אמר לי שליוני חדר כדור דרך הלב ושהוא לא ייצא מזה. זו היתה בשורה קשה, שהעיבה מאוד על שמחת ההצלחה של המבצע.

יוני נתניהו ז"ל // צילום: לע"מ

"ואז טסנו לארץ. שר הביטחון, שמעון פרס, שיחרר הודעה לעיתונות בארבע לפנות בוקר, כשאנחנו עוד היינו רחוקים ממדינת ישראל. נחתנו בתל נוף, ואני זוכר שרבין בא לקבל אותי. כיבינו מנועים, ואני כבר ישבתי עם הסרבל 20 שעות, באמצע הקיץ, צחנה שקשה לתאר. אמרתי לעצמי, 'רק שלא יבוא לחבק אותי, ראש ממשלה ימות פה'. הוא בכל זאת חיבק אותי. ואז הוא שאל, 'איפה יוני?". 

במבט לאחור, יש משהו שהיית עושה אחרת? 

"לא".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו