ראש משלחת ישראל לאירוויזיון, יואב גינאי, נפתח בשאלת מומחה: בעוד שבוע, בשבדיה, נזכה סוף סוף אחרי 17 שנים?
"קודם כל, זכינו באירוויזיון שלוש פעמים, שזה יפה ביותר למדינה מבודדת כמונו, בלי גושי הצבעה. תסתכל על מעצמות אירוויזיון כמו צרפת, ספרד ואנגליה, שלא מצליחות לזכות יותר מ־17 שנים. אני מאמין שעוד נביא את הגביע לארץ. יש לנו כוחות נהדרים, שיפצחו בסוף את הקוד, שוב".
חובי סטאר? נדמה לי שהוא בתחתית טבלת ההימורים.
"מניסיוני, מה שקובע בסופו של דבר הן שלוש הדקות הקריטיות על הבמה, שבהן, או שהקסם עובד, או שלא".
למה היה צריך לשנות את העיבוד לעומת השיר המקורי שזכה ב"הכוכב הבא"?
"מפיקי השיר עשו את מיטב המאמצים להביא את השיר לגירסה הבימתית הטובה ביותר. אני דווקא מעדיף את העיבוד החדש".
למה לא לשלוח לאירוויזיון זמרים מזרחיים? היוונים, למשל, מקפיצים עם שירים שמחים.
"שלחנו כבר את ליאור נרקיס ואת שרית חדד, וגם 'גולדן בוי' שיחק על מוטיבים קופצניים ומזרחיים. שיר טוב הוא שיר טוב, נקודה. והכל אפשרי כל עוד השיר מעולה, האמן ממגנט וההופעה הורסת. זאת תחרות קשה, ואני רואה את החשיבות שלה בעצם ההשתתפות שלנו. ישראל נחשפת שם, לשם שינוי, בהקשר מוסיקלי ותרבותי, מה שלא קורה הרבה, לצערי".
אתה מסתובב שנים מאחורי הקלעים של התחרות, אתה רואה את גושי ההצבעה של העשור האחרון ומכיר את הטענות על זה ש"כולם אנטישמיים". אז יש לנו סיכוי כלשהו לנצח?
"קשה מאוד למדינה שלא שייכת לגוש לנצח בתחרות הזאת. ובכל זאת, יש מדי פעם הבלחות של ניצחון שגובר על כל אלה. דוגמה מצוינת היא אוסטריה, שלא זכתה עשרות שנים וזכתה עם קונצ'יטה".
מה חשבת על תקרית הדרכון וההומופוביה כלפי חובי סטאר ברוסיה?
"זה לא סוד שרוסיה מצטיינת ביחסה למיעוטים ולנשים ומטפחת תרבות הומופובית רבת שנים. היחס המחפיר לחובי סטאר במשטרת הגבולות במוסקבה לא הפתיע אותי. אבל אני אופטימי מטבעי, ומאמין שגם רוסיה תבין בסוף שהתקינות הפוליטית בעולם השתנתה, ושכדאי לה גם".
• • •
תסמכו על גינאי שהוא מבין גדול בדוז פואה. אחרי הכל, את אוויר הפסגות האירופי הוא שאף במלוא ריאותיו כבר ב־1998, כש"דיווה", שאת מילותיו כתב וצביקה פיק הלחין, הפך לסנסציה אירוויזיונית עתירת נוצות ודיוני מגדר.
"ל'דיווה' היתה השפעה עצומה, הרבה מעבר לסתם שיר", הוא אומר. "דנה אינטרנשיונל עוררה תדהמה בעולם. כל העיתונאים שהגיעו לתחרות לא האמינו שישראל, שמזוהה עם טרור ומלחמות דת, שולחת זמרת עם סיפור אישי כל כך לא מקובל. זה היה קו פרשת המים בכל מה שקשור לקהילה הלהט"בית בארץ ובעולם. האירוויזיון היה תחרות פופ יחסית מכופתרת וקלאסית, ופתאום הגיע משהו נועז, שהפך את התחרות על פיה. פרצנו שם תקרת זכוכית שמרנית ועבה במיוחד.
"בעיניי, דנה היא מהפכנית אמיצה. כמות היריקות, הנאצות, האיומים והקללות שהיא ספגה בקריירה שלה היתה מרסקת מזמן את האנשים החזקים ביותר. רק ההיסטוריה תוכל להעריך באמת את עוצמת התרומה שלה כאמנית למהפכה בלגיטימיות של כל מגדר, גם בארץ וגם בעולם.
"עבדתי איתה כשהיתה ממש בתחילת דרכה, כשאנשים לא ידעו איך להתייחס אליה ולא מיהרו לכתוב לה שירים. ידוע לי על לפחות שני מוסיקאים שהצהירו בזלזול שהם לא יכתבו ל'דבר הזה', כאילו כתיבה לזמרת כזאת מבזה אותם. זאת פשוט הומופוביה קיצונית, והגישה שלהם הרתיחה אותי.
"אבל מה שבאמת הדהים אותי, ועדיין מדהים, זה מה שקרה עם 'דיווה'. אני זוכר שהסתובבתי בעולם ושמעתי אותו בכל מקום באירופה, ברוסיה ואפילו ביפן. השיא היה כשראיתי כרזות של דנה כפרזנטורית של ארגון אמנסטי לזכויות אדם. 'דיווה' יצר משהו הרבה יותר גדול מהשיר עצמו, וזאת זכות גדולה להיות כותב של השיר הזה".
חוגג את ההצלחה של "דיווה" עם דנה אינטרנשיונל וצביקה פיק. המילים נכתבו על חפיסת סיגריות // צילום: קוקו
השמועה מספרת שכתבת אותו על קופסת סיגריות.
"זה נכון. בקיץ 1997 יצאתי ממועדון בניו יורק שבו הופיע די.ג'יי עם זמרת ששרה אופרת דאנס. הוא כל הזמן קרא לה 'הדיווה שלי'. כשנסעתי במונית, בדרך חזרה למלון, חשבתי לעצמי ש'דיווה' יכול להיות טייטל מעניין לשיר. באותה תקופה עישנתי, אז שלפתי מתוך קופסת הסיגריות את נייר הכסף, לוויתי מהנהג עט והתחלתי לשרבט עליו את מילות השיר".
התעשרת מ"דיווה"?
"כמגה־להיט בינלאומי זה בהחלט הניב סכום נאה לכל מי שהיה מעורב ביצירת השיר. לא מאות מיליונים או סכומים אגדיים ששומעים שזמרים בינלאומיים עושים".
לפחות קנית בזה דירה?
"אוהל משודרג (צוחק). טוב, חצי דירה קטנה בתל אביב".
• • •
גינאי (57) מתגורר במרכז תל אביב עם בן זוגו בעשרים השנים האחרונות ("הוא רחוק מאוד מקידמת הבמה והעשייה הציבורית, ולא אוהב שאני מדבר עליו"). עד להודעה חדשה, בכפוף להתפתחויות ברשות השידור, הוא מנהל התוכניות של הערוץ הראשון. במקביל הוא מגיש, כבר שני עשורים, את תוכנית התרבות השבועית המצליחה של רשת ב' "מה יהיה" בימי שישי, ואת תוכנית הראיונות הטלוויזיונית "לגעת ברוח" בערוץ הראשון. במסגרת זאת אירח לשיחות אישיות כבר יותר מ־300 אנשי תרבות מובילים.
הוא נולד בשכונת בקעה בירושלים לאב ארכיטקט ולאם שעבדה במשרד ראש הממשלה. עד היום הוא זוכר לטובה את ציון החגים המשותפים של השכנים מכל הדתות ("ירושלים של פעם היתה הרבה יותר סובלנית מהיום").
"הייתי ילד חולמני, דיסלקטי, שחייו סבבו סביב אהבתו לסרטי קולנוע. מגיל צעיר חלמתי לעשות קולנוע. יום אחד חבר טוב סיפר לי שאחיו משחק בתסכיתים בקול ישראל, ומחפשים שם כתבי נוער. לא ידעתי מה זה אומר, אבל זה נשמע לי מאתגר, אז אמרתי שאשמח להצטרף. לחבר קראו ניר גרוסמן, ולאח שלו דויד.
"התקבלנו ככתבי נוער בתוכנית 'חתול בשק', שהיתה מאוד פופולרית, ומאותו רגע לא עזבתי את רשות השידור. משהו כישף אותי ברדיו, שהיה אז בשיא עוצמתו, ימי טרום הטלוויזיה. הרגשתי כאילו אני נוגע במלכות. עד היום אני זוכר את ריח העץ והשטיחים באולפן".
לאחר שירות צבאי כמש"ק חינוך בשריון חזר גינאי לרדיו, ערך תוכניות המיועדות לישראלים שחיים בחו"ל והתקדם לתפקידי עריכה והגשה בכירים. ב־1989 הקים את דסק התרבות של רשת ב' והחל להגיש את "מה יהיה". ב־1995 הקים את תחנת 88FM, שאותה גם ניהל במשך 12 שנים. ב־2007 מונה למנהל מחלקת התרבות והבידור בערוץ הראשון, ולפני כארבע שנים מונה למנהל חטיבת התוכניות. במסגרת התפקיד הזה הוא אחראי למעשה לכל תוכני הערוץ, פרט לספורט ולחדשות.
יש לו בטן מלאה על הנעשה ברשות השידור, עם הקמת תאגיד השידור החדש. "עוול כמו שנעשה לעובדי רשות השידור בשנתיים האחרונות, מאז שהודיעו על פירוקה ועל הקמת התאגיד, לא נעשה מעולם לעובדים בשום גוף ציבורי בארץ", הוא מכריז בהתרגשות.
"אנחנו יודעים שצפוי שינוי, אבל לא יודעים מה משמעותו. מי ילך ומי יישאר, מי רלוונטי ומי לא. זאת תחושה נוראית. רבים אצלנו נמצאים במתח נפשי מטורף. חלק הגיעו עד התמוטטות פיזית, אבל הם ממשיכים לעבוד במקצועיות כאילו כלום. הלב שלי נשבר ממה שאני רואה מסביב, כי הערוץ הראשון וקול ישראל הם לא ביתי השני, אלא הראשון".
מה יהיה עם יואב גינאי?
"אין לי מושג. אני באמת לא יודע. במהותי אני אדם אופטימי ומאמין שמי שטוב - יימצא המקום הנכון והראוי עבורו".
יש מצב שנמצא אותך באחד הערוצים המסחריים?
"אם ישלחו אותי הביתה, או שאחליט לעזוב בעצמי - הכל פתוח. קיבלתי בעבר הצעות מפתות מאוד מגופים מסחריים, מגופי שידור ומזכיינים, כמו למשל להנחות תוכנית תרבות בערוץ 2. הצלחתי לעמוד בפיתוי, למרות שזה לא היה קל.
"ידעתי שבערוץ מסחרי אסבול מאוד, כי כללי הרייטינג הנוקשים לא יאפשרו לי לעשות תוכנית של שעה על משורר או סופר, אלא אם כן הוא גם השתתף ב'האח הגדול'".
חיים יבין עשה את זה ב־1997, כשעזב לערוץ 2.
"וחזר לרשות השידור כעבור שנתיים. באופן אישי, אני איש של אתגרים, וכשהקמתי את 88FM היה חשוב לי להביא מוסיקה שלא תמיד תהיה קלה לעיכול. אני לא נגד רייטינג, אבל לא בכל מחיר. אני לא מתכוון לרדת לתחתית של התחתית. ה־BBC, למשל, עשה שינוי ארגוני במבנה שלו, אבל מצד שני שומר על עצמאותו".
קשה להשתחרר מהתחושה שהערוץ הראשון, במתכונתו הנוכחית, מרחיק את הצופים.
"אני אומר לך בוודאות שהוא נצפה הרבה יותר משנדמה. מדד הרייטינג נחשף שוב ושוב כלא מדויק. אני מקבל אינספור תגובות על 'לגעת ברוח' ועל סדרות התעודה המצוינות שלנו. 'שומרי הסף' הגיעה כמעט לאוסקר, ותראה איזה דיבור יש על תוכנית סאטירה כמו 'היהודים באים'. מערכונים שלמים הפכו לוויראליים בפייסבוק כך גם הדרמות המצוינות 'משפחה טובה' ו'איפה אתה חי'".
הצחקת את "ארץ נהדרת" ו"האח הגדול".
"וודי אלן אמר פעם שבלוס אנג'לס לא זורקים את האשפה, אלא עושים ממנה טלוויזיה. זה כל כך נכון. אני חושב שערוץ 2 עושה עבודה מקצועית מצוינת, ויש תוכניות מדהימות' כמו למשל 'ארץ נהדרת', אבל הכוח העצום גורם להם להיות יצרני הג'אנק פוד הגדולים ביותר בתחום התוכן. צריך להגביל ג'אנק פוד בתקשורת, כמו שבתי ספר מגבילים ג'אנק פוד אצל בני הנוער.
"הבעיה היא לא ערוץ 2, אלא חוסר הקונטרה שמנגד. עוד לא השכילו לייצר פה אלטרנטיבה איכותית ואטרקטיבית, שתאזן קצת את ההשטחה המתמשכת של הריאליטי ודומיו. לצערי, לאורך השנים השידור הציבורי לא הצליח להטמיע את עצמו בציבור בווליום הנדרש ולשווק את התוכניות האיכותיות שלו כדי לייצר את האיזון הזה".
ערוץ 2 השתלט גם על קדם האירוויזיון עם "הכוכב הבא". רשות השידור לא טעתה כשוויתרה על אחד הנכסים החזקים שלה?
"לא, אני חושב שזה מצב של win win: ערוץ 2 מקדם את המותג, ואנחנו משדרים את התחרות. זה כנראה עובד. הראל סקעת, בועז מעודה ונדב גדג' נסעו מתוך שיתוף כזה עם הטלוויזיה המסחרית - והגיעו למקומות מכובדים".
אפילו אתה תודה שלרשות השידור יש גיבנת תדמיתית, שמכבידה עליו במשך שנים.
"זה נכון, ואני חושב ששורש הבעיה היה בכך שהרשות נאלצה לגבות בעצמה את אגרת הרדיו והטלוויזיה. זה יצר אצל הציבור תדמית נוראית של גזל".
אגב, אתה צופה בערוץ 2 לפעמים?
"הטלוויזיה אצלי בבית פתוחה בקביעות על ערוץ ההיסטוריה, ואם אני מזפזפ זה לנשיונל ג'אוגרפיק. אני חולה על בעלי חיים ומומחה לא קטן בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה".
ומה עם קצת ריאליטי לנשמה?
"ריאליטי הוא פורמט, וכמו כל פורמט, תלוי מה יוצקים לתוכו. אנחנו הוכחנו, עם 'בואו לאכול איתי', שאפשר לעשות תוכנית דוקו־ריאליטי שלא יורדת לביבים. תוכניות כמו 'האח הגדול' משעממות אותי".
• • •
בשבוע שעבר הוציא גינאי את "כמו שלג בשרב", אוסף כפול הכולל 32 מהפזמונים הבולטים שכתב לאורך השנים, בביצוע אושיות דוגמת ירדנה ארזי, יהודה פוליקר, אילנית, דנה אינטרנשיונל, שרית חדד, אדם, שירי מימון, אוהד חיטמן, גליקריה, יזהר כהן, אורנה ומשה דץ ורבים אחרים.
האוסף כולל הקלטות מביצועים חד־פעמיים, ובהם ביצוע הניצחון של "דיווה" על במת האירוויזיון, בליווי הכרזת המנחים. בין השירים גם "נדליק ביחד נר", שכתב גינאי בעקבות מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001 ושרית חדד ביצעה באירוויזיון 2002 ("עם השנים הוא הפך איכשהו לשיר של מסיבות חנוכה").
"פעם הייתי קלאבר, היום אני לא חובב חגיגות". בסלון ביתו // צילום: אפרת אשל
אחת הרצועות המרגשות באוסף היא "כל נדרי", בביצוע הגברת הראשונה של הג'אז הישראלי, עדנה גורן. זה היה השיר האחרון שסשה ארגוב הלחין לפני מותו. "ב־1995 ביקרתי אצל ארגוב, כשכבר היה חולה, ונתתי לו כמה טקסטים שלי. כעבור מספר ימים הוא התקשר ואמר לי שבחר את 'כל נדרי'. הוא הסביר שלמרות שכמעט הפסיק ליצור, היה משהו קסום בטקסט שלי, שגרם לו להלחין אותו'. הוא נפטר באותה שנה, וזה למעשה השיר האחרון שלו. קיבלתי זכות גדולה ביותר - לכתוב עם המוסיקאי הענק הזה".
איך נולד הרעיון לאוסף?
"בשנים האחרונות אני נשאל בפייסבוק 'איפה אפשר להשיג הקלטה של שיר זה או אחר. בקשות לכל מיני שירים שהיו חלק ממופעים. למשל, השיר שאוהד חיטמן ואמיר פיי גוטמן ביצעו לזכר הנרצחים ב'ברנוער'. זה שיר שמעולם לא הופיע בדיסק.
"יום אחד, כשהסתכלתי בלוח השנה, שמתי לב שחלפו שלושים שנים מאז 'אין מוצא', שכתבתי לזמר אדם, וחשבתי שיהיה נחמד לאגד את כל השירים שהתפזרו. ברמה האישית אני מרגיש שקיבלתי את מקל הכתיבה מהדור של דודו ברק ואהוד מנור, ושאני דור הביניים.
"אני כבר לא כל כך צעיר, והרגשתי שנכון לעשות איזה סיכום של אמצע הדרך".
את האוסף סוגר שיר בשם "גירסת כיסוי לאהבה", שאתה מבצע בעצמך. חושב על קריירה חלופית?
"האמת היא שאני סוחב איתי טראומה מסוימת ממוסיקה. כשהייתי בן 5, הוריי שלחו אותי ללמוד פסנתר אצל מורה רוסייה, שהיתה מכה אותי במקל על קצות האצבעות בכל פעם שפישלתי. ברחתי ממנה אחרי שלושה שיעורים, ומאז התרחקתי מנגינה לכיוונים של כתיבה ועריכה מוסיקלית.
"כשבאתי להכין את הדיסק, חשבתי שיהיה נחמד אם ייכלל בו שיר אחד חדש, שמדבר על השתנות הזמנים, ועל כך שהיום אנחנו חיים בעידן הרבה יותר וירטואלי. אפילו הרגש שלנו מתורגם לאייקונים בסמארטפון. הכל הפך בעצם לגירסת כיסוי של הדבר האמיתי.
"העברתי את הטקסט למלחין תומר הדדי, ובתהליך העבודה שאלתי את עצמי מי יכול לשיר את זה. ואז דן ציפורי, שעיבד את השיר, אמר לי: 'למה שלא תשיר אתה?'. התגובה הראשונית שלי היתה: 'שאחותך תשיר'. אבל אחרי לחץ פיזי מתון הסכמתי להיכנס לאולפן ולנסות להקליט את זה. העברתי את התוצאה לכמה חברים שלי שאני סומך על דעתם, והתגובות היו נלהבות, אז החלטתי להכניס את זה לאוסף".
ידעת שיש לך יכולות ווקאליות כאלה?
"אני שר במקלחת, אבל ממש לא חשבתי שזה ראוי להקלטה.
"אגב, בחול המועד הנחיתי בפסטיבל עין גב אירוע לציון שמונים שנים לקול ישראל. עורכת הערב הציעה שאשיר עם עדנה גורן את 'הגבירה בחום'. בהתחלה התלבטתי, אבל בסוף הלכתי לחזרה, ועשינו את זה. אבל לא לדאוג, אין לי שום כוונה לפצוח בקריירה חדשה. מבחינתי זאת הרפתקה חביבה וזהו".
לא מעט טקסטים מולחנים שלך מזכירים שאנסונים צרפתיים.
"יש לי קשר מאוד חזק לצרפת. זה התחיל עם אבי המנוח, שהיה משמיע לנו בבית בקביעות תקליטים של אדית פיאף, ג'ורג' ברסנס וחבריהם. מצד אמי אני דור 14 בארץ, אבל סבא שלי מצד אבי השתקע בצרפת בתחילת המאה העשרים. אבא שלי נולד שם, ורק בגיל שנתיים, כשהוריו נפרדו, הוא חזר לארץ עם סבתא שלי.
"סבא נותר בפאריס, התנצר שם והצטרף לכנסייה. כשהנאצים פלשו לצרפת, ב־1940, השוערת בבית שבו גרו סבא שלי ואמו הלשינה עליהם, והם נשלחו לאושוויץ ונספו שם. בעבר, בעקבות סיפור השואה המשפחתי שלנו, הלכתי ל'יד ושם' וחקרתי קצת את עניין הצברים שנספו בשואה. מסתבר שהיו הרבה מאוד ילדים שנשלחו מישראל לחופשת קיץ באירופה, אצל סבא, סבתא או דודים, ולרוע מזלם, לא חזרו.
"אני גדלתי על התרבות הצרפתית, ואני מניח שלאורך השנים זה חילחל לתוך היצירה שלי. למשל, בשיר כמו 'חשבתי שיהיה רומנטי', שכתבתי עם אוהד חיטמן".
• • •
ראיינת לאורך הקריירה שלך מאות מובילי תרבות. אתה מרגיש שיש בישראל כבוד לתחום הזה?
"יש קצת, אבל לגמרי לא מספיק. המדינה עדיין לא יודעת להעניק לאמנים את הגב שהם זקוקים לו. אנחנו שומעים כל הזמן על אמנים שמגיעים לפת לחם, שרים ברחובות תמורת פרוטות ומתקיימים בקושי. חייבים לייצר פה מנגנון שיסייע לאמנים, כי הם מעניקים לנו את האוצרות התרבותיים והרוחניים, את הנכסים שלנו.
"בצרפת, למשל, הבינו את זה כבר לפני הרבה שנים. יש שם קרנות ומנגנונים שמסייעים לאמנים להתפרנס גם בתקופות שבין יצירות. זה עניין שממשלת ישראל צריכה לתת עליו את הדעת באופן רציני".
מה דעתך על העבודה של שרת התרבות, מירי רגב?
"היא עוד לא הוכיחה כלום, אבל להבדיל ממי שנלחץ מכל האמירות והתגובות סביבה, אני דווקא חושב שטוב שיש קצת סערות בתחום התרבות. מן הראוי שמישהו ינער מדי פעם את השטיח ויעלה סוגיות לדיון, לא צריך להיבהל מזה.
"אני לא משתגע על הסגנון שלה, אבל אני לא משתגע גם על הסגנון של קפוצי תחת ומגלגלי עיניים למיניהם, שמכתירים את עצמם כאבירי התרבות. סגנון הוא עניין אישי, ומה שחשוב זה לא מה אומרים, אלא מה עושים.
"אדרבה, אני אומר למירי רגב: אם את מציגה את עצמך כבולדוזר וכמהפכנית - תוכיחי. נראה אותך מכפילה או משלשת את תקציב התרבות ומקרבת אותו קצת לתקציבים במדינות המערב. אם לא, אז הכל באמת 'כלאם פאדי', מילים ריקות".
מה עמדתך בסוגיית גלגלצ והבחירות המוסיקליות שלהם?
"גלגלצ היא תחנה מצוינת, לשיטתה. השאלה שצריך לשאול לגביה היא אם גלגלצ צריכה להיות ממומנת מכספי ציבור ללא פרסומות, או להתחרות כתחנה פרטית בעולם האמיתי, לא תחת צבא הגנה לישראל. התחנה הזו ממחישה היטב את ההבדל בין ערוצים מסחריים לבין גופי שידור ציבוריים. גלגלצ וערוץ 2 מחויבים יותר לרייטינג ופחות לאתיקה, וזו תמצית העניין. הערוץ הראשון חושב מה נכון להביא למסך, לא מה יכניס יותר כסף או רייטינג".
בוא נסיים בנימה אופטימית: אם ניקח את האירוויזיון, איך תחגוג בשטוקהולם?
"פעם הייתי קלאבר. היום אני לא חובב חגיגות גדולות. בטח אשב על הנהר מול הארמון עם כוס בירה ולפטופ, ואכתוב משהו".
yuvalab@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו