נפתח בווידוי קורע לב: אני לא בשלנית. לא, גם לא אופה. אני מאלה שנכנסים למטבח, לוקחים משהו לאכול ויוצאים ממנו. פשוט ככה. בלי לחתוך, בלי לתבל, בלי לכתוש. רק לאכול.
עד לא מזמן, כל קשר ביני לבין הכנת אוכל הסתכם בפיתה הדרוזית שזרקתי על הטאבון באוהל בדואי, בטיול כתה ג'.
כאילו לא מספיקה לי התחושה שאני כשלון בישולי מפואר, התברכתי בבעל שכישורי המטבח שלו לא היו מביישים את זוכי מאסטר שף. ברצינות, זה כאילו דבוק לבן אדם כוכב מישלן על המצח. כל מנה שהוא מכין יכולה בקלות להיות מוגשת במסעדת גורמה, וכל חביתה שלו מכילה עשבי תיבול ונגיעות כמהין. קונטרה נאה למי שמבחינתה במבה נוגט היא פסגת הקולינריה.
מאז שאני אמא, יסורי המצפון שלי נכנסו לפעולה. צורפתי בעל כורחי לעשרות קבוצות בישול של אמהות, בהן כולן ששות להציג את יכולותיהן המופלאות באמנות המטבח. "סתם זרקתי כמה דברים לתנור ויצא מהמם", הן רושמות שם במתיקות מבחילה ומצרפות תמונה של מאפין שלקח שלוש שעות להכין (בדוק!) ועוצב במיוחד לצורך הצילום. "בסדר, אם הייתי משועממת ללא עבודה שיושבת כל היום בבית, גם לי היה זמן להכין אוכל', אני מסננת לעצמי בקנאה, אבל האמת שלא. האמת היא שהיו לי מאות הזדמנויות ללמוד כיצד לבשל ותמיד העדפתי שמישהו אחר יעשה זאת בשבילי. נגיד מסעדה.
ופתאום זה נחת עליי: אני חייבת להתחיל לבשל. או לאפות. או לפחות לרדד משהו. לא יכול להיות שכולם סביבי עושים את זה כל היום ותרומתי היחידה לעולם הקולינרי היא העובדה שאני זוכרת את המספר של ג'פניקה בעל פה.
אולי זה משהו גופני-אבולוציוני שנכנס בי מאז שילדתי -הדחף להאכלת הגוזלים - ואולי סתם שטיפת המוח שעשו לי תשעים ותשע אלף תכניות הבישול והאפייה המשודרות כיום (לא הגזמתם קצת?). תהא הסיבה אשר תהא, חברים, התחלתי לבשל.
זה התחיל בקטן. קורטוב. מתכונים פשוטים. רק לערבב ולחמם.
לפתע זה הרגיש נחמד. הייתי מוציאה מהתנור קיש בטטה מפתה שאפיתי בעצמי, טועמת ונדהמת מהעובדה שהוא אכיל! השופטים שלי - בעלי והילדה - היו מגיעים הביתה וטועמים בסקרנות את מעשה ידיי. בעלי על תקן השוטר הרחום ("יצא מעולה! טיפה מלח בפעם הבאה וזה מושלם") ובתי על תקן השוטר הכן (פשוט ירקה את זה ברב המקרים). די מהר התמכרתי לתחושה שאני מצליחה לייצר אוכל. התקדמתי למתכונים מסובכים יותר (צ'ילי קון קרנה, מישהו?), והתחלתי להתעניין במרכיבים שזרים לי (כוסמת! איזה קסם של דבר). חברותיי הפסיקו ביום בהיר לקבל ממני תמונות של הילדים והתחילו, למרבה פליאתן, לקבל תמונות של סירים מלאים כל טוב. בתגובה, הן היו מתקשרות לשאול אם הכל בסדר, אבל אני לא שמעתי כי בדיוק טחנתי משהו במיקסר.
את תחביבי לפני השינה - לא היה לי כזה - החליפה קריאת מתכונים אובססיבית ופעם בשעה נזרקת לחלל הבית שאלה בנוסח: "מאמי, מה זה לזלף?".
אני מביטה במרית בהערצה, מטיילת מוקסמת בין מדפי חנויות התבלינים ומרגישה: זאת אהבה.
הבעייתיות התגלתה כשגיסתי התקשרה לפרגן: "שמעתי שהתחלת לבשל ויוצא לך ממש טעים!", אמרה והמשיכה: "מגניב, שולחת לך רשימה של מאכלים לפסח, יש לנו 25 אורחים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו